חוק לישראל - פרשת וילך, יום שלישי

תורה

(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם: בְּמֵיתֵי כָל יִשְׂרָאֵל לְאִתְחֲזָאָה קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי תִּקְרֵי יָת אוֹרַיְתָא הָדָא קֳדָם כָּל יִשְׂרָאֵל וְתַשְׁמְעִנוּן:
(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כְּנוֹשׁ יָת עַמָא גֻבְרַיָא וּנְשַׁיָא וְטַּפְלָא וְגִיוֹרָךְ דִי בְקִרְוָיךְ בְּדִיל דְיִשְׁמְעוּן וּבְדִיל דְיַלְפוּן (נ''א דְיֵלְפוּן) וְיִדְחֲלוּן מֵקֳדָם יְיָ אֱלָהֲכוֹן וְיִטְרוּן לְמֶעְבַּד יָת כָּל פִּתְגָמֵי אוֹרַיְתָא הָדָא:
(יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּבְנֵיהוֹן דִי לָא יָדְעוּן יִשְׁמְעוּן וְיַלְפוּן (נ''א וְיֵלְפוּן) לְמִדְחַל יָת יְיָ אֱלָהֲכוֹן כֹּל יוֹמַיָא דִי אַתּוּן קְיָמִין עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא תַּמָן לְמֵירְתַהּ:
חמישי - במחוברות ששי (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָיךְ לִמְמַת קְרָא יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעֲתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וֶאֱפַקְדִנֵהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא:
(טו) וַיֵּרָא יְהוָה בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל: וְאִתְגְלִי יְיָ בְּמַשְׁכְּנָא בְּעַמוּדָא דַעֲנָנָא וְקָם עַמוּדָא דַעֲנָנָא עַל תְּרַע מַשְׁכְּנָא:

נביאים - ישעיה - פרק נה

(ו) דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב: תְּבָעוּ דְחַלְתָּא דַיְיָ עַד דְּאַתּוּן חַיִּין בְּעוֹ מִן קֳדָמוֹהִי עַד דְּאַתּוּן קַיָּמִין:
(ז) יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: יַשְׁבֵּיק רַשִּׁיעָא אוֹרְחֵהּ דְרִשְׁעָא וּגְבַר אָנֵיס עֶשְׁתּוֹנוֹהִי וִיתוּב לְפוּלְחָנָא דַיְיָ וִירַחֵים עֲלוֹהִי וְלִדְחַלְתָּא דֶאֱלָהָנָא אֲרֵי מַסְגֵי לְסַלָחָא:
(ח) כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה: אֲרֵי לָא מַחְשְׁבָתַי מַחְשָׁבָתְכוֹן וְלָא אוֹרְחָתְכוֹן תַּקָּנָן כְּאוֹרְחַת טוּבִי אֲמַר יְיָ:
(ט) כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם: אֲרֵי כְמָא דְרָמִין שְׁמַיָּא מִן אַרְעָא כֵּן תַּקְנָן אוֹרְחָתַי מֵאוֹרְחַתְכוֹן וּמַחְשְׁבָתַי תַּקְנִין מִמַּחְשְׁבָתְכוֹן:
(י) כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל: אֲרֵי כְּמָא דְנָחֵית מִטְרָא וְתַלְגָא מִן שְׁמַיָּא וּלְתַמָּן לָא אֶפְשָׁר לֵהּ דִּיתוּב אֱלָהֵין מְרַוֵּי יַת אַרְעָא וּמַרְבֵּי לָהּ וּמוֹעִילָה וָיָהֵיב בַּר זַרְעָה כְּמִסַּת לְזָרֵעַ וְלַחְמָא כְּמִסַּת לְמֵיכָל:

כתובים - תהילים - פרק עז

(ו) חִשַּׁבְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם שְׁנוֹת עוֹלָמִים: מְנִיתִי יוֹמִין טָבִין דְמִן לְקַדְמִין שְׁנַיָא טָבַיָא דְמִן עַלְמִין:
(ז) אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי: אֶדְכַּר תּוּשְׁבַּחְתִּי בְּלֵילְיָא עִם הִרְהוּרֵי לִבְּבִי אֲמַלֵל וְיִבְלַשׁ נִסַיָא מַנְדַע דְרוּחִי:
(ח) הַלְעוֹלָמִים יִזְנַח אֲדֹנָי וְלֹא יֹסִיף לִרְצוֹת עוֹד: הֵאֶפְשַׁר דִי לְעַלְמִין יִרְחַק יְיָ וְלָא יוֹסִיף לְאִתְרָעַיָא תוּב:
(ט) הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ גָּמַר אֹמֶר לְדֹר וָדֹר: הַאֶפְשַׁר דִי פְסַק לְעַלְמִין טוּבֵיהּ שְׁלִים פִּתְגַם דְבִישׁ עַל כָּל דָר וְדָר:
(י) הֲשָׁכַח חַנּוֹת אֵל אִם קָפַץ בְּאַף רַחֲמָיו סֶלָה: הַאֶפְשַׁר דְאִתְנְשֵׁי לְחַיָסָא אֱלָהָא אִין סְלִיק בְּרוּגְזֵי מִן לְמִכְמַר רַחֲמוֹי לְעָלמִין:

משנה נדרים פרק א

א. כָּל כִּנּוּיֵי נְדָרִים כַּנְּדָרִים, וַחֲרָמִים כַּחֲרָמִים, וּשְׁבוּעוֹת כַּשְּׁבוּעוֹת, וּנְזִירוּת כַּנְּזִירוּת. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, מֻדְּרַנִי מִמָּךְ, מֻפְרְשַׁנִי מִמָּךְ, מְרֻחֲקַנִי מִמָּךְ, שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, שֶׁאֵינִי טוֹעֵם לָךְ, אָסוּר. מְנֵדְּה אֲנִי לָךְ, רַבִּי עֲקִיבָא הָיָה חוֹכֵךְ בָּזֶה לְהַחְמִיר כְּנִדְרֵי רְשָׁעִים, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן וּבִשְׁבוּעָה. כְּנִדְרֵי כְשֵׁרִים, לֹא אָמַר כְּלוּם. כְּנִדְבוֹתָם, נָדַר בְּנָזִיר וּבְקָרְבָּן:

ברטנורה (א) כל כנויי נדרים כנדרים. בגמרא מוקמינן דרישא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, כל ידות נדרים כנדרים, כל כנויי נדרים כנדרים. אלו הן ידות נדרים האומר לחבירו מודר אני ממך מופרש אני ממך וכו'. אלו הן כנויי נדרים קונם קונח קונס וכו'. ידות נדרים, כמו בית יד של כלי שאוחזין אותו בו, כך ידות נדרים שבהם הנדרים נאחזים. כנויי נדרים, כמו המכנה שם לחבירו [בבא מציעא נ''ח:], שאינו עיקרו של שם: מודר אני ממך. אם אמר אחד מלשונות הללו. מודר אני ממך שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך, או מרוחק אני ממך שאיני אוכל לך ואיני טועם לך, הוא ידות נדרים ואסור לאכול ולטעום עמו. אבל אם אמר לו מודר אני ממך בלבד, אין במשמעות דבריו אלא שלא ידבר עמו. ומופרש אני ממך בלבד, משמע שלא ישא ויתן עמו. ומרוחק אני ממך בלבד, משמע שלא ישב בארבע אמותיו. ואינו אסור לאכול עמו אא''כ פירש ואמר עם כל אחד מלשונות הללו, שאיני אוכל לך ושאיני טועם לך: רבי עקיבא היה חוכך וכו'. כלומר מחכך שפתיו זו בזו ולא רצה לאסור בפירוש, אבל היה נראה מדעתו שהיה אוסר: כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ושבועה. אם אמר הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהם נזיר וקרבן ושבועה אם אוכל ככר זו, ועבר ואכלה, חייב להיות נזיר שלשים יום ולהביא קרבן עולה וחייב מלקות כעובר על שבועת ביטוי, שהרי הזכיר בנדרו נזיר וקרבן ושבועה. ומה שאמר כנדרי רשעים, לפי שהרשעים הם שנודרים ונשבעים, לא הכשרים, שהכשרים יראים שלא לעבור על בל תאחר ונזהרים שלא להוציא שבועה מפיהם ולפיכך כנדרי כשרים לא אמר כלום: וכנדבותם נדר בנזיר ובקרבן. אם אמר כנדבות כשרים הריני נזיר והרי זה קרבן אם אוכל ככר זו, ואכלה, חייב בנזיר ובקרבן, שהכשרים פעמים נודרים בנזיר לאפרושי מאיסור. ומתנדבים בקרבן שמביאים קרבנם לפתח העזרה ומקדישין אותה שם כדי שלא יבואו בה לידי מכשול. ונדבה היא כשיאמר הרי זו. ונדר הרי עלי. לפיכך הכשרים מתנדבים אבל אינם נודרים, כי היכי דלא ליתו לידי תקלה:

ב. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוּנָם קוּנָח, קוּנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶךְ, חֵרֶף, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָהּ שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא. הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה:

ברטנורה (ב) קונם קונח קונס הרי אלו כנויין לקרבן. לשונות של גוים הם, ויש מהם מי שקורא לקרבן כך ויש מי שקורא כך, ובכל לשון שיאמר מאלו הוא מתפיס בקרבן: נדר במותא. כלומר נשבע במותא, והוא כינוי של מומתא, שהיא שבועה בלשון תרגום:

ג. הָאוֹמֵר לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ, לֹא כָשֵׁר, וְלֹא דְכֵי, טָהוֹר, וְטָמֵא, נוֹתָר, וּפִגּוּל, אָסוּר. כָּאִמְרָא, כַּדִּירִים, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלַיִם, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם, לֹא אָמַר כְּלוּם:

ברטנורה (ג) לחולין שאוכל לך. הלמ''ד נקודה פתח, ומשמע לא חולין יהיה מה שאוכל לך אלא קודש: לא כשר. יהיה, אלא פסול. והיינו קדשים דשייך בהו כשרות ופסלות: לא דכי. לא מותר. כמו אייל קמצא דכן, בע''ז [דף ל''ז]. ואע''ג דלשון מותר ואסור שייך נמי גבי נבלה וטרפה ואנן קיי''ל שאין מתפיסין אלא בדבר הנידר והנידב, הואיל ויש במשמעות מותר גם בקדשים, הא תנן סתם נדרים להחמיר, דכיון דדעתו להתפיסו בנדר אמרינן על דבר הנידר נתכוין: טהור. אם אמר לא טהור מה שאוכל לך: טמא נותר פיגול. אם אמר טמא מה שאוכל לך, וכן כולם. אסור, שכל אלו דברים הנוהגים בקדשים הם: כאימרא. כשה של קרבן: כדירים. כלשכת העצים או כלשכת הטלאים: כעצים. כגזרי עצים של מערכה: כאישים. כקרבנות שעל האש: כמזבח. כקרבנות שעל גבי המזבח: כהיכל. כקרבנות שבהיכל: כירושלים. כקרבנות שבירושלים. פירוש אחר. כחומות ירושלים, דקסבר שחומות ירושלים משיירי הלשכה קא אתו: באחד מכל משמשי המזבח. כגון מזלגות מזרקות ומחתות. אם אמר כמזלגות שאוכל לך, או כמזרקות שאוכל לך, וכן כולם, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה כנודר בקרבן: רבי יהודה אומר האומר ירושלים. בלא כ''ף, לא אמר כלום. ות''ק פליג עליה. ואין הלכה כרבי יהודה:

ד. הָאוֹמֵר, קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. הַקָּרְבָּן, כַּקָּרְבָּן, קָּרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, אָסוּר. לַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם פִּי הַמְדַבֵּר עִמָּךְ, יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ, רַגְלַי מְהַלְּכוֹת עִמָּךְ, אָסוּר:

ברטנורה (ד) האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים. כל הני קרבנות חובה הם ותודה נמי דמיא לחובה, דארבעה צריכין להודות, וסלקא דעתך אמינא דאין זה נודר בדבר הנדור: ורבי יהודה מתיר. משום דאמרן בלא כ''ף דמי לנשבע בחיי הקרבן ובחיי העולה ואין כאן לא נדר ולא שבועה. ורישא אשמועינן דפליג ת''ק עליה דר' יהודה אפילו בירושלים אם הזכירה בלא כ''ף ואמר דהוי נדר. וסיפא אשמועינן דפליג רבי יהודה עליה דת''ק אפילו בקרבן עולה ומנחה וכו' כשהזכירן בלא כ''ף דלא הוי נדר: קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור. אע''ג דכל הני שמעינן לה כבר, הקרבן איצטריכא ליה, דסלקא דעתך אמינא בחיי הקרבן קאמר. והא דתנן לקמן בפרק ב' הקרבן שאוכל לך מותר, התם הא קרבן קאמר, דמשמע חיי קרבן: לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר. דנעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. ואין הלכה כרבי מאיר: קונם פי מדבר עמך. ואע''ג דאין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש ודבור אין בו ממש, מ''מ כשאמר קונם פי מדבר עמך אסר הפה מלדבר והפה דבר שיש בו ממש הוא. וכן יאסרו ידי למעשיהם, ורגלי להלוכן, וכל כיוצא בזה:

גמרא נדרים דף ז ע''ב

אָמַר רִבִּי חָנִין אָמַר רַב: הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ וְאִם לֹא נִדָּהוּ הוּא עַצְמוֹ יְהֵא בְּנִדּוּי. שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהַזְכָּרַת הַשֵּׁם מְצוּיָה שָׁם עֲנִיּוּת מְצוּיָה וַעֲנִיּוּת כְּמִיתָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ד) כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים. וְתַנְיָא: כָּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם אוֹ מִיתָה אוֹ עֹנִי. אָמַר רִבִּי אַבָּא: הֲוָה קָאֲמִינָא קָמֵיהּ דְּרַב הוּנָא שַׁמְעָהּ לְהַךְ אִתְּתָא דְּאַפְּקָה הַזְכָּרַת הַשֵּׁם לְבַטָּלָה שַׁמְתָּהּ וְשָׁרָא לָהּ לְאַלְתָּר בְּאַפָּה שְׁמַע מִינָהּ תְּלַת שְׁמַע מִינָהּ הַשּׁוֹמֵעַ הַזְכָּרַת הַשֵּׁם מִפִּי חֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְנַדּוֹתוֹ. וּשְׁמַע מִינָהּ נִדָּהוּ בְּפָנָיו אֵין מַתִּיר לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו. וּשְׁמַע מִינָהּ אֵין בֵּין נִדּוּי לַהֲפָרָה וְלֹא כְלוּם. אָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב תַּלְמִיד חָכָם מְנַדֶּה לְעַצְמוֹ וּמֵפֵר לְעַצְמוֹ פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין. קָא מַשְׁמַע לָן הֵיכִי דָּמֵי כִּי הָא דְּמָר זוּטְרָא חֲסִידָא כִּי מִיחַיֵּיב בַּר בֵּי רַב שַׁמְתָּא מְשַׁמִּית נַפְשֵׁהּ בְּרֵישָׁא וְהָדָר מְשַׁמִּית בַּר בֵּי רַב וְכִי עָיֵיל שָׁרֵי לְנַפְשֵׁהּ וְהָדַר שָׁרֵי לֵהּ. וְאָמַר רַב גִּידֵל אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט) נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּימָה לִשׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּשָׁרִי לֵהּ לְאִינִישׁ לִזְרוּזֵי נַפְשֵׁהּ. וְאָמַר רַב גִּדֵיל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא מֻשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה. מַאי קָמַשְׁמַע לָן דַּאֲפִלּוּ זְרוּזֵי בְּעָלְמָא הַיְנוּ דְּרַב גִּידֵל קָמַיְיתָא הָא קָא מַשְׁמַע לָן כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁהּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית מִשּׁוּם הָכִי חַיִיל שְׁבוּעָה עָלֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵי: נִדּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ. וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אֲבָל מִתְנוּ וְלֹא תָּנוּ לֹא וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא אֲפִלּוּ מַתְנוּ וְלֹא תָּנוּ. וְאִי לֵיכָּא לֵיזִיל וְלֵיתִיב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים וְיָהִיב שְׁלָמָא לְבֵי עֲשָׂרָה עַד דִּמְקַלְעִי לֵהּ עֲשָׂרָה דְּגָמְרֵי הִלְכְתָא. אָמַר לֵהּ רַבִינָא לְרַב אָשֵׁי: יָדַע מָאן שַׁמְתֵּיהּ מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵהּ. אָמַר לֵהּ לִשְׁמוּתֵהּ שַׁוְיוּהָ שְׁלִיחַ לְמִשְׁרֵי בְּחֶלְמֵיהּ. מַאי אָמַר לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לַחֲלוֹם בְּלֹא דְּבָרִים בְּטֵלִים:

רש''י הזכרת השם. שמוציא שם שמים לבטלה: נידוהו בפניו. חכם שנדה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו: שנא' כי מתו כל האנשים כו'. ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות: כ''מ שנתנו חכמים עיניהם. שנידו לאדם או מת או נופל בעניות והכא צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה: היכי דמי. דמנדה לעצמו: ועייל. לביתיה ושרי ליה שלא נידהו בפניו: פטר נפשיה בק''ש וכו'. דכיון דקרא ק''ש קיים לא ימושו מפיך דאמר רבי שמעון בן יוחאי במס' מנחות כל הקורא ק''ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש: מתנו. משנה: תנו. גמרא: ויהיב שלמא לבי עשרה. וכד מתיבין ליה הוו מתירין ליה נידויו: כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ושמא הא דשרי ליה דברים בטלים הוו:

זוהר אמור דף קא ע''ב

לְרַעְיָא דְּבָעָא לְאַעֲבָרָא עָאנֵי בְּחַד נַהֲרָא אַעֲבַר זְאֵבָא לְקַטְּרְגָא לֵיהּ בְּעָאנֵיהּ רַעְיָא הֲוָה חַכִּים אָמַר מַאי אַעֲבִיד דִּבְעוֹד דַּאֲנָא אַעֲבַר לְטַלְיָא יְקַטְרֵג הוּא בְּעָאנֵי זָקַף עֵינוֹי וְחָמָא בֵּין עָאנָא חַד תְּיָשָׁא מֵאִלֵּין תְּיָשֵׁי בְּרָא דַּהֲוַה רַב וְתַקִּיף אָמַר אַשְׁדִיוּ דָא לְקִבְלֵיהּ וּבְעוֹד דִּמְקַטְרְגֵי דָּא בְּדָא אַעֲבַר לְכָל עָאנָא וְיִשְׁתֵּזְבוּן מִנֵּיהּ. כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אָמַר וַדַּאי הָא תְּיָשָׁא חַד רַב וְתַקִּיף וְאַלִּים אַשְׁדֵי לְקִבְלֵיהּ וּבְעוֹד דְּהוּא יִשְׁתַּדַל בֵּיהּ יַעֲבְרוּן בָּנַי וְלָא יִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹר לְגַבַּיְהוּ מִיָּד (איוב א') וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךָ עַד דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זָוֵוג לְהוּ כַּחֲדָא דִּכְתִיב הִנּוֹ בְיָדֶיךָ. בְּעוֹד דְּהוּא אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וְלָא אִשְׁתַּכַּח קָטֵגוֹרָא לְגַבַּיְהוּ אוֹף הָכָא בְּהַאי יוֹמָא דְּלָטוֹרָא זַמִּין לְאַלְּלָא אַרְעָא וּבַעֵינָא לְשַׁדְּרָא לְקִבְלֵיהּ בַּמֶּה דְּיִתְעַסַק (כְּגַוְנָא דִּילֵיהּ) וּבְעוֹד דְּאִיהוּ אִשְׁתַּדַּל בֵּיהּ שָׁבִיק לוֹן לְיִשְׂרָאֵל וּמַתְלָא אָמְרֵי לְזִלְזוּלָא דְּבֵי מַלְכָּא הַב לֵיהּ זְעֵיר חַמְרָא וִישַׁבְּחָךְ קַמֵּי מַלְכָּא וְאִי לָאו יֵימָא לְמַלְכָּא מִלָּה בִּישָׁא לְזִמְנִין נָטְלִין לָהּ לְהַהִיא מִלָּה אִלָּעִי דְּבֵי מַלְכָּא וּמַלְכָּא עָבִיר דִּינָא בְּגִנֵּיהּ. רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְשַׁטְיָא דְּקָאִים קַמֵּי מַלְכָּא הַב לֵיהּ חַמְרָא וּלְבָתַר אֵימָא לֵיהּ וְאַחֲזֵי לֵיהּ כָּל אִנּוּן טַעֲוָן דְּעָבְדָת וְכָל אִנּוּן בִּישִׁין וְהוּא יֵיתֵי וִישַׁבְּחָךְ וְיֵמָא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח בְּעָלְמָא כַּוָּתָךְ אוֹף הָכָא הָא קָאִים דְּלָטוֹרָא תָּדִיר קַמֵּי מַלְכָּא יִשְׂרָאֵל יָהֲבִין לֵיהּ הַאי דּוֹרוֹן וּבְהַאי דּוֹרוֹן פַּסְקָא מִכָּל בִּישִׁין וּמִכָּל טַעֲוָן וּמִכָּל חוֹבִין דְּעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל וְהוּא אַתֵי וּמְשַׁבַּח לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל וְאִתְעֲבִיד סָנֵגוֹרָא עֲלַיְהוּ וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַהֲדַר כֻּלְּהוּ לְרֵישָׁא דְּבִישֵׁי דְּעַמֵּיהּ כְּגוֹן דִּכְתִיב (משלי כ''ה) כִּי גֶּחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ:

תרגום הזוהר
בְּדוֹמֶה לְרֹעֶה, שֶׁרָצָה לְהַעֲבִיר צֹאנוֹ דֶּרֶךְ נָהָר אֶחָד, עָבַר זְאֵב לְהָצֵר אֶת צֹאנוֹ. הָרֹעֶה שֶׁהָיָה חָכָם, אָמַר, מָה אֶעֱשֶׂה, הֲרֵי בְּעוֹד שֶׁאֲנִי מַעֲבִיר הַטְּלָאִים הוּא יַשְׁחִית אֶת צֹאנִי. נָשָׂא עֵינָיו וְרָאָה בֵּין הַצֹאן, תַּיִשׁ אֶחָד מֵאֵלּוּ תְּיָשֵׁי הַשָּׂדֶה, שֶׁהָיָה גָּדוֹל וְחָזָק, אָמַר אַשְׁלִיךְ אֶת זֶה לְפָנָיו, וּבְעוֹד שֶׁיִּתְרוֹצְצוּ זֶה עִם זֶה, אַעֲבִיר אֶת כָּל צֹאנִי, וְיִנָּצְלוּ מִמֶּנּוּ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר, הֲרֵי וַדַּאי תַּיִשׁ גָּדוֹל תַּקִּיף וְחָזָק אַשְׁלִיךְ לְפָנָיו, דְּהַיְנוּ אִיּוֹב, וּבְעוֹד שֶׁהוּא יַעֲסֹק בּוֹ יַעֲבְרוּ בָּנַי אֶת הַיָּם, וְלֹא יִמָּצֵא קָטֵגוֹר עֲלֵיהֶם. מִיָּד וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל הַשָּׂטָן הַשַּׂמְתָּ לִבְּךְ. עַד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִבֵּר אוֹתָם יַחַד, שֶׁכָּתוּב, הִנּוֹ בְיָדֶךְ. וּבְעוֹד שֶׁהוּא עָסוּק בּוֹ, עָזַב אֶת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא אָמַר קִטְרוּג עֲלֵיהֶם. אַף כָּךְ, בַּיּוֹם הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, הַשָּׂטָן מוּכָן לְרַגֵּל הָאָרֶץ, וּצְרִיכִים לִשְׁלֹחַ לְפָנָיו בַּמֶּה שֶׁיִּתְעַסֵּק, וּבְעוֹד שֶׁהוּא יִתְעַסֵּק בּוֹ יַעֲזֹב אֶת יִשְׂרָאֵל. וּמָשָׁל אוֹמְרִים, הַנִּקְלֶה שֶׁבְּבֵית הַמֶּלֶךְ, תֵּן לוֹ מְעָט יַיִן, וִישַׁבְּחֶךְ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאִם לֹא, יֹאמַר לָשׁוֹן הָרַע עָלֶיךְ אֶל הַמֶּלֶךְ. וְלִפְעָמִים לוֹקְחִים הָעֶלְיוֹנִים שֶׁבְּבֵית הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבּוּר הָרַע הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ עוֹשֶׂה דִּין עָלָיו. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, בְּדוֹמֶה לְשׁוֹטֶה הַנִּמְצָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ תֵּן לוֹ יַיִן, וְאַחַר כָּךְ תֹּאמַר לוֹ וְתַרְאֶה לוֹ, כָּל אֵלּוּ הַתּוֹעֵבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ וְכָל אֵלּוּ הָרָעוֹת, וְהוּא יָבֹא וִישַׁבְּחֶךְ, וְיֹאמַר שֶׁלֹּא נִמְצָא בָּעוֹלָם כְּמוֹתְךְ. אַף כָּאן, הֲרֵי הַקָּטֵגוֹר נִמְצָא תָּמִיד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, יִשְׂרָאֵל נוֹתְנִים לוֹ מִנְחָה הַזּוֹ, הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל, וּבַמִּנְחָה הַזּוֹ, כָּתַב הַכָּתוּב בּוֹ כָּל הָרָעוֹת וְכָל הַתּוֹעֵבוֹת וְכָל הָעֲוֹנוֹת שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל, וְהוּא בָּא וּמְשַׁבֵּחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֶׂה סָנֵגוֹר עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַחֲזִיר הַכֹּל לְרֹאשׁ הָרְשָׁעִים שֶׁל עַמּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁכָּתוּב, כִּי גֶּחָלִים אַתָּה חוֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ו

א. כָּל מַיִם שֶׁנַּעֲשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה נַעֲשׂוּ שׁוֹפְכִין וּפְסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. כֵּיצַד מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁהִדִּיחַ בָּהֶן כֵּלִים אוֹ שֶׁשָּׁרָה בָּהֶן פִּתּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בֵּין בְּכֵלִים בֵּין בְּקַרְקָעוֹת פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. הִדִּיחַ בָּהֶן כֵּלִים מֻדָּחִין אוֹ חֲדָשִׁים לֹא פְּסָלָן. מַיִם שֶׁהַנַּחְתּוֹם מְטַבֵּל בָּהֶן אֶת הַכְּעָכִים פְּסוּלִין. וְשֶׁהוּא חוֹפֵן מֵהֶן בִּשְׁעַת לִישָׁה כְּשֵׁרִים שֶׁהַמַּיִם שֶׁבְּחָפְנָיו הֵן שֶׁנַּעֲשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה. אֲבָל הַמַּיִם שֶׁחָפַן מֵהֶם הֲרֵי הֵם בְּכַשְׁרוּתָן: ב. וְכָל מַיִם שֶׁנִּפְסְלוּ מִשְּׁתִיַּת כֶּלֶב כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מָרִים אוֹ מְלוּחִים אוֹ עֲכוּרִין אוֹ רֵיחַ רַע עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה מֵהֶן הַכֶּלֶב בְּכֵלִים פְּסוּלִין לִנְטִילַת יָדַיִם. וּבְקַרְקָעוֹת כְּשֵׁרִים לְהַטְבִּיל. חַמֵּי טְבֶרְיָא בִּמְקוֹמָן מַטְבִּילִין בָּהֶם אֶת הַיָּדַיִם אֲבָל אִם נָטַל מֵהֶן בִּכְלִי אוֹ שֶׁהִפְלִיג מֵהֶן אַמָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵין נוֹטְלִין מֵהֶם לֹא רִאשׁוֹנִים וְלֹא אַחֲרוֹנִים מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִּיַּת בְּהֵמָה:

מוסר
שערי תשובה דף ל עב

אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כִּי מִי שֶׁמְּכַבְּדִים אוֹתוֹ בְּמַדְרֵגוֹת הַכָּבוֹד הָרְאוּיוֹת לָתֵת לְמִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שְׁתֵּי מַסֶּכְתּוֹת וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ זוּלָתִי אַחַת. עָלָיו שֶׁיֹּאמַר לָהֶם אַחַת לְבַדָּה אֲנִי יוֹדֵעַ, כָּל שֶׁכֵּן כִּי אָסוּר לְכַזֵּב וּלְהִתְפָּאֵר לֵאמֹר שָׁמַעְנוּ כָּאֵלֶּה רַבּוֹת. בָּנִים לֹא יְשַׁקְּרוּ בְּסִפּוּר דְּבָרִים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ וְהַגָּדַת מְאוֹרָעוֹת, אֲבָל יַחֲלִיפוּ דְּבָרִים עַל אוֹדוֹת חֶפְצֵיהֶם מֵאֵין הֶפְסֵד לָאָדָם בְּדָבָר אוֹ בִּמְעַט הַנָּאֶה בִּשִׁקְרוּתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מַרְוִיחִים מָמוֹן בְּכָךְ. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כִּי גַּם זֶה אָסוּר הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט) לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֵּר שֶׁקֶר אַךְ אֵין עָנְשָׁם כְּעֹנֶשׁ הַמְשַׁקְּרִים לְלֹא דָּבָר אֲשֶׁר זָכַרְנוּ עִנְיָנָם: