איך לחיות חיים שאת אוהבת (באמת)? לחז"ל יש נוסחה

למה, למרות שיש לנו כל כך הרבה, קשה לנו לפעמים לאהוב את החיים שיש לנו? למה תחושת הסיפוק מחלחלת בנו כל כך לאט, בעוד שתחושת החוסר מגיעה מיד?

יש לשאלות האלה כל כך הרבה תשובות, אבל המרכזיות הן הפער בין מה שדמיינו למה שיש בפועל, והעובדה שאהבת החיים שאת חיה היא מיומנות שלומדים ומתרגלים מדי יום ביומו.

קחי לדוגמה בוקר של יום ראשון. אני, למשל, מתעוררת בשש בבוקר, ולאחר כל הברכות והתפילות מתיישבת לכתוב. כוס הקפה שלי מתקררת ליד המקלדת וברקע מתנגנת מוזיקה שאני לא באמת מקשיבה לה. אני ממהרת לסיים לכתוב רעיון שרץ לי בראש מאתמול בלילה, כי תכף הבנות יתעוררו ויתחיל הטירוף של השבוע החדש. אחרי ההתארגנות, הן עולות להסעות ואני חוזרת להתיישב מול המחשב. הרעיונות שלי כבר נדדו למקומות אחרים, ועכשיו אני חושבת על הכלים שנשארו בכיור ועל החולצה הלבנה שאני צריכה לכבס למסיבה בגן. "אוף, מתי אוכל לקום בבוקר בלי לתזז, לאסוף צעצועים מהרצפה ולנקות שוקו שנשפך על השיש?", אני אומרת לעצמי בשקט.

העניין הוא שגם כשהבנות יגדלו, יגיעו בעיות חדשות ואני אחזור לאותה תחושה מוכרת של "מתי זה יעבור?". אם החיים תמיד "יתחילו אחר כך", מתי בדיוק הם אמורים לקרות?

זו שאלה שנשמעת כמו כפיות טובה, אבל היא ממש לא. אני אוהבת את המשפחה שלי, מעריכה את המתנות שקיבלתי, ובכל זאת, מתחת לפני השטח מסתתרת אצלי תחושה שהחיים קורים לי ולא איתי.

למה אנחנו מפסיקות לאהוב את החיים שלנו?

זוהי שאלת השאלות, ויש לכך כמה גורמים, שגונבים מאיתנו את האהבה לחיים בלי שנרגיש. הראשון הוא עיוורון שגרתי. המוח שלנו בנוי בשביל לחסוך אנרגיה, ולכן כל דבר שחוזר על עצמו הופך, תוך זמן קצר, לשקוף. אותו כביש לעבודה, אותה שגרת בוקר, אפילו אותו בן זוג - כולם עוברים טשטוש נוירולוגי, כי המוח מפסיק לשים לב למה שהוא כבר מכיר.

הגורם השני הוא ההשוואה החברתית. כל גלילה באינסטגרם מציגה את ההיילייטס של מישהי אחרת. את רואה את חברה שלך שוהה בבתי מלון יוקרתיים, כשלך בקושי יש תקציב לגאלמפילנג; את הדודה שבדיוק שיפצה את המטבח והוא נראה כל כך כמו מה שדמיינת בשבילך; ואת המשפיענית עם הזוגיות שנראית מושלמת והבעל שכל כך מפנק ומתחשב, וחושבת: "למה בעלי לא כזה?". כל אלה מספקים לנו הצצה לחייהם של אנשים אחרים ומזמינים אותנו להשוות בין מה שיש לנו ומה שיש להם - הרי השיש של השכנה תמיד נראה מבריק יותר.

ולא נשכח את הגורם השלישי, ואולי המפתה מכולם, תסמונת ה"מתישהו". ההרגל לדחות את האושר לעתיד מעורפל, "כשאני אהיה במקום אחר, אז ארשה לעצמי ליהנות". אני בטוחה שגם את נתקלת בה.

אחת העצות של קהלת לחיים טובים היא "שֹׁמֵר רוּחַ לֹא יִזְרָע, וְרֹאֶה בֶעָבִים לֹא יִקְצוֹר" (קהלת, יא, ד). כלומר, מי שממתין שכל התנאים יהיו מושלמים וללא סיכונים - לא יעשה דבר לעולם.

הפסיכולוג ד"ר טל בן שחר כינה את תסמונת המתישהו כ"כשל הגעה", האמונה שברגע שנגיע ליעד המיוחל, סוף סוף נרגיש שלמות. הבעיה היא שהיעד תמיד זז, כמו קו האופק, וכל עוד השמחה מותנית בהגעה, היא תמיד תישאר צעד אחד לפנינו.

ויש גורם נוסף, שאף אחד לא מדבר עליו, אבל חשוב לי לציין: לפני שנוכל לאהוב את החיים שיש לנו, לפעמים צריך להניח בצד את הגרסה שדמיינו ולא קיבלנו. לא כל אישה גדלה בדיוק כפי שרצתה ולא כל חלום התגשם בדיוק כמו שהיא דמיינה. בפסיכולוגיה קוראים לזה "אובדן עמום", אֵבֶל על משהו שלא מת באופן רשמי, ולכן אף אחת לא יושבת איתך שבעה עליו. דווקא היהדות, עם מנהגי האבלות שלה, מלמדת שאי אפשר לדלג ישר מאבל לריפוי. זהו תהליך שדורש זמן. גם לנו אין יכולת לקפוץ מהחיים שדמיינו לאהבת החיים שאין לנו עכשיו. צריך קודם כל להכיר בפער בין השניים, ורק אז לפנות מקום לאהבה חדשה.

אחרי שמזהים את הגורמים, השלב הבא הוא לשאול שאלות שנוגעות בול בנקודה, כמו: מתי בפעם האחרונה הרגשת חיות אמיתית? אילו חלקים ביום שלך מרוקנים אותך לגמרי, ואילו דווקא מטעינים אותך, גם אם הם קצרים? ואם היו נותנים לך שנה חופש בלי שום מחויבות, מה היית עושה בשבוע הראשון?

התשובה לשאלה האחרונה היא לרוב המפתיעה מכולן. הדבר הראשון שעולה, לפני שהשכל מתחיל לצנזר אותו ולהזכיר לך את כל הסיבות שזה לא ריאלי, הוא כמעט תמיד רמז מדויק למשהו שהזנחת. במסכת אבות, נכתב "אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? (אבות ד, א). לא כל מי שיש לו הכי הרבה, הוא הכי עשיר. דווקא מי שיודע לשמוח במה שכבר יש לו הוא הכי עשיר ומאושר. אבל כדי לשמוח בחלקך, את צריכה קודם כל לדעת בבירור מהו.

האומץ לבחור

בפרשת ניצבים נאמר: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט). שימי לב שבפסוק לא נאמר קיבלת חיים, אלא בחרת בחיים. החיים עצמם ניתנים לנו, אבל האהבה אליהם היא בחירה יומיומית, והבחירה הזו באה לידי ביטוי בארבע דרכים עיקריות.

1. הצבת גבולות

רוב הנשים לא יודעות למה הן אומרות "כן" לדברים שהן לא באמת רוצות, עד שהן מבחינות שאולי הסיבה היא קנאה. קנאה נחשבת לרגש מביש, ולכן נשים נוטות להדחיק אותו, אבל קנאה היא בעצם מפה מדויקת של מה שחשוב לך ואת לא נותנת לעצמך אותו. אם את מרגישה קנאה כלפי מישהי, שאלי את עצמך מה בדיוק יש לה שאת רוצה גם, ולמה את לא מבקשת את זה בקול. למשל, כשאת מקנאה בעמיתה מהעבודה שעוזבת את המשרד בשעה 15:00 בדיוק, זה יכול לחשוף שאת לא מציבה גבול ברור סביב שעות העבודה שלך, ומרגישה שאת "חייבת" להישאר. ברגע שאת מבינה את זה, יהיה לך קל יותר לסרב לדברים שלא מיטיבים איתך, בלי להתנצל עליהם ללא הפסקה.

2. פעילות ללא תועלת

אי אפשר להחליף את כל החיים בבת אחת, אבל אפשר להכניס אליהם עוגנים קבועים. נסי לבחור פעם בשבוע פעילות אחת שאין בה שום תועלת שניתן למדוד. למשל, ציירי בלי לדעת איך, צאי להליכה בלי לדעת לאן או שבי במרפסת בלי לעשות שום דבר חוץ מלבהות בשמיים. מחקרים מראים שדווקא ברגעים כאלו, המוח מייצר את התובנות הכי עמוקות שלו. הרשות לעשות דבר אחד סתם, בלי הצדקה של יעילות, הוא בעצמו תרגול של בחירה.

3. לשחרר את השלמות

לחיות חיים שאת אוהבת זה לא אומר שכל יום הוא חוויה בלתי נשכחת. יש מקום גם לימים אפורים, לעייפות, לבלגן במטבח ולילדים צועקים. נסי לכתוב כל ערב שני משפטים: דבר אחד שהיה קשה היום באמת, ודבר אחד שהיה בו טוב. חיוביות מאולצת דווקא מרחיקה אותנו מהחיים האמיתיים. אהבת החיים לא מתעלמת מהקושי, אלא מכילה אותו ומוצאת בו גם טוב.

4. מכתב מהעתיד

שבי במשך 5 דקות וכתבי מכתב קצר מנקודת המבט של עצמך בגיל תשעים, כמי שמסתכלת אחורה על היום הזה בדיוק. מה היא הייתה אומרת לך על החרדה שאת חווה עכשיו סביב עניין קטן שמרגיש ענק? נקודת המבט הזו מרחיקה אותנו לרגע מהדחיפות המדומה של הרגע, ומראה לנו בבירור מה באמת יישאר חשוב.

הסביבה שמזינה אותך

את לא לבד במסע הזה. קהלת כותב: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד... כִּי אִם יִפֹּלוּ, הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ" (קהלת ד, ט-י). אין פה הבטחה שכל חברה טובה תשמור עלינו מנפילה, אבל יש הבטחה שכשניפול, חברה טובה תדע להקים אותנו. שימי לב מי בסביבה שלך שואל "מה שלומך" ומחכה לתשובה כנה, לעומת מי ששואל מתוך נימוס ועובר הלאה. שימי לב אילו שיחות משאירות אותך אופטימית יותר ואילו משאירות אותך מרוקנת. את לא חייבת לנתק אף אחד מחייך בדרמטיות, אבל את כן יכולה בהדרגה להשקיע יותר איפה שיש הדדיות אמיתית, ופחות איפה שאין.

זה נכון גם כלפי עצמנו, לא רק כלפי אחרים. הקול הפנימי שאומר לך "את לא מספיקה" הוא חלק מהסביבה שלך בדיוק כמו כל אדם אחר. אם לא היית מרשה לחברה לדבר אלייך ככה, אולי הגיע הזמן להפסיק להרשות לעצמך לדבר ככה אל עצמך.

וכשמדובר במרחב הפיזי, גם פינה אחת בבית שמסודרת בדיוק כמו שאת אוהבת ולא כמו שנוח לכולם, יכולה להזכיר לך שיש כאן מקום שמיועד גם בשבילך. לא לכולן יש את הפריווילגיה להתחיל בחדר שלם. הניחי ליד הספה סלסלה של חפצים שעושים לך טוב או כיסא ליד החלון, שיזכירו לך שגם החיים האלה, עם כל הבלגן שבהם, הם שלך. ומגיע לך ליהנות מהם כבר עכשיו.

נקודת אור

"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה', נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח, כד). לא היום שיבוא, לא היום שהיה, אלא היום הזה, ממש עכשיו, הוא זה שנברא בשביל שנשמח בו. את לא צריכה חיים אחרים כדי לאהוב אותם, את רק צריכה להסתכל עליהם אחרת. אותם הילדים, אותם לחצים, אותן התמודדויות - רק זווית ראייה שונה. ובחירה, בחירה בחיים.