חוק לישראל

חוק לישראל - פרשת ניצבים, יום שני

חוק לישראל לקריאה נוחה וברורה - פרשת ניצבים, יום שני בשבוע. כולל חלקי תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, זוהר, מוסר והלכה

הידברותלמעקב
י"ד אלול התשפ"ו|27.08.26|12:52

אא

תורה

שלישי (טו) כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם: אֲרֵי אַתּוּן יְדַעְתּוּן יָת דִיתֵבְנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וְיָת דִי עֲבַרְנָא בְּגוֹ עַמְמַיָא דִי עֲבַרְתּוּן:
(טז) וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם: וַחֲזֵיתוּן יָת שִׁקוּצֵיהוֹן וְיָת טַעֲוָתְהוֹן אָעָא וְאַבְנָא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא דִי עִמְהוֹן:
(יז) פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה: דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר אוֹ אִתְּתָא אוֹ זַרְעִית אוֹ שִׁבְטָא דִי לִבֵּהּ פָּנֵי יוֹמָא דֵין מִדַחַלְתָּא דַייָ אֱלָהָנָא לִמְהַךְ לְמִפְלַח יָת טַעֲוַת עַמְמַיָא הָאִנוּן דִילְמָא אִית בְּכוֹן גְבַר מְהַרְהַר חֶטְאִין אוֹ זָדוֹן:
(יח) וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה: וִיהֵי בְּמִשְׁמְעֵהּ יָת פִּתְגָמֵי מוֹמָתָא הָדָא וִיחַשַׁב בְּלִבֵּהּ לְמֵימַר שְׁלָמָא יְהֵי לִי אֲרֵי בְּהַרְהוֹר לִבִּי אֲנָא אָזֵל בְּדִיל לְאוֹסָפָא לֵהּ חֶטְאֵי שָׁלוּתָא עַל זְדָנוּתָא:

נביאים - ישעיה - פרק סב

(ה) כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ: אֲרֵי כְּמָא דְמִתְיַתַּב עוּלֵים עִם בְּתוּלְתָא כֵּן יִתְיַתְבוּן בְּנַוַכִי בְּגַוַיכִי וּכְמָא דְחָדֵי חֲתָנָא עִם כַּלָּתָא יֶחְדֵי עֲלָךְ אֱלָהָיִךְ:
(ו) עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת יְהוָה אַל דֳּמִי לָכֶם: הָא עַל עוֹבָדֵי אֲבָהָתָךְ צַדִּיקַיָּא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם מְתַקְּנִין נַטְרִין קֳדָמַי כָּל יְמָמָא וְכָל לֵילְיָא תְּדִירָא לָא פָסְקִין מִתְאֲמַר דָּכְרָן טַבְוָתַיִךְ קֳדָם יְיָ לָא פָסֵיק לְכוֹן:
(ז) וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ: וְלָא יִפְסוֹק דָּכְרַנְהוֹן מִן קֳדָמוֹהִי עַד דִּיתַקֵּן וְעַד דִּישַׁוֵי יַת יְרוּשְׁלֵם תּוּשְׁבַּחְתָּא בְּאַרְעָא:
(ח) נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ: קַיָּם יְיָ בְּיַמִינֵיהּ וּבִדְרַע תּוּקְפֵיהּ אִם אֶתֵּן יַת עִבּוּרִיךְ עוֹד מֵיכַל לְבַעֲלֵי דְּבָבֵיךְ וְאִם יִשְׁתּוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא חַמְרִיךְ דִּלְאֵית בֵּהּ:

כתובים - תהילים - פרק מה

(יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: בַּאֲתַר אַבְהָתָךְ יֶהֱוְיָן צַדִיקַיָא בְּנָךְ תְּמַנֵנוּן לְרַבְרְבַיָא בְּכָל אַרְעָא:
(יח) אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד: בְּעִידָנָא הַהִיא תֵימְרוּן נִדְכַּר שְׁמָךְ בְּכָל דָר וְדָר מְטוּל הֵיכְנָא עַמְמַיָא דְמִתְגַיְרִין יְהוֹדוּן שְׁמָךְ לַעֲלָם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין:
מו (א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר: לְשַׁבָּחָא עַל יְדֵיהוֹן דִבְנֵי קֹרַח בְּרוּחַ נְבוּאָה בִּזְמַן דְאִתְכַּסֵי אֲבוּהוֹן מִנְהוֹן וְהִנוּן אִשְׁתֵּזְבוּ וַאֲמַרוּ שִׁירָתָא:
(ב) אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד: אֱלָהָא לָנָא רוּחֲצָנָא וְעוּשְׁנָא סִיעֲתָא בְּעָקְתָא נִשְׁתַּכַּח לַחֲדָא:

משנה ביצה פרק ד

א. הַמֵּבִיא כַדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, לֹא יְבִיאֵם בַּסַל וּבַקֵּפָּה, אֲבָל מֵבִיא הוּא עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו. וְכֵן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן, לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֵּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֲבָל מְבִיאָהּ הוּא בְיָדוֹ. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בְעֵצִים שֶׁבַּמֻּקְצֶה:

ברטנורה (א) המביא. ממקום למקום. בתוך התחום: לא יביאם וכו'. לתת שלש וארבע כדות לתוך סל או קופה וישאם, משום דנראה כמעשה חול לשאת משאות. ואם אי אפשר לו לשנות מותר: אבל מביא הוא על כתפו. אחת או שתים, דמוכח דלצורך יום טוב: או לפניו. בידו: וכן המוליך את התבן. להיסק או לבהמה: לא יפשיל הקופה לאחוריו. שנראה כדרך חול: ומתחילין בערמת התבן. ואף שלא זימנה מבעוד יום ולא היה רגיל להסיק ממנה, דלית ליה להאי תנא מוקצה: אבל לא בעצי' [שבמוקצה]. רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאים לה תדיר, והנך עצים דאיירי בהו הכא הן קורות גדולות של ארזים העומדות לבנין, דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו שדמיהן יקרים. ובהא אפילו ר' שמעון דלית ליה מוקצה מודה:

ב. אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻכָּה, אֶלָּא מִן הַסָמוּךְ לָהּ. מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְכֻנָּס, וּמִן הַקַּרְפָּף אֲפִלּוּ מִן הַמְפֻזָּר. אֵיזֶהוּ קַרְפָּף, כָּל שֶׁסָמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָסִין לוֹ בַפּוֹתַחַת, וַאֲפִלּוּ בְתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת:

ברטנורה (ב) אין נוטלים עצים מן הסוכה. אפילו סוכה שאינה של מצוה כגון בפסח או בעצרת אין נוטלים ממנה עצים ביום טוב, משום סתירת אהל: אלא מן הסמוך לה. כגון קנים הזקופים סמוך לדפנות ולא נארגו עם הדופן דלא בטלי לגבי דופן לפיכך נוטלין מהן ביום טוב: מביאין עצים. תלושים: מן השדה. שבתוך התחום מן המכונס: מן הקרפף. אפילו מן המפוזר. מתניתין יחידאה היא ואינה הלכה, אלא הלכתא אין מביאין עצים אלא מן המכונסים שבקרפף, ומן השדה לא יביא כלל ואפילו מן המכונסים דלאו דעתיה עלויהו הואיל ואינן משתמרים שם, אבל מן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב כשהן מכונסין דעתיה עלויהו: כל שסמוך לעיר. ממש. והוא דאית ליה פותחת מפתח שמשתמר, דר' יהודה תרתי בעי סמוך לעיר ופותחת. ומשום דקסבר סתם קרפיפות יש להם פותחת משום הכי לא חש להזכירה: ר' יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת. כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך, אלא אפילו רחוק עד קרוב לסוף תחום שבת. ואם הוא סמוך לא בעינן פותחת. ובסמוך בלא פותחת או פותחת בלא סמוך שרי. והלכה כר' יוסי:

ג. אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְיוֹם טוֹב. וְאֵין מְבַקְּעִין לֹא בַקַּרְדֹּם וְלֹא בַמְּגֵרָה וְלֹא בַמַּגָּל, אֶלָּא בַקּוֹפִיץ. בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת, סָתוּם וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה וְנוֹטֵל:

ברטנורה (ג) אין מבקעין עצים מן הקורות. הסדורות בארץ כדי שלא יתעקמו, ועומדות לבנין: ואין מבקעין לא בקרדום. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יום טוב. וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום: ולא במגירה. כעין סכין ארוך מלא פגימות וקוצצין בו עצים עבים, וכלי אומן הוא: במגל. אף הוא כלי אומן, ונראה כרוצה לעשות מלאכה: אלא בקופיץ. סתם קופיץ הוא סכין של קצבים ואינו כלי אומן. ויש מהן שיש לה שני ראשין, ראש אחד רחב ונקרא צד נקבות, וראש אחד צר ונקרא צד זכרות, ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו: נוטל ממקום הפחת. ולא אמרינן מוקצים מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביום טוב ואסח דעתיה מנייהו, דבית דתנן במתניתין מיירי שאינו בנוי בטיט ובסיד, אלא סידור של לבנים זו על זו בלא טיט, והשתא אין בפחיתתו איסורא דאורייתא הלכך לאו מוקצין נינהו, כי היכי דאמרינן גבי טבל דלאו מוקצה הוא שאם עבר ותקנו מתוקן: אף פוחת לכתחלה. דהואיל ואין שם טיט אלא לבנים סדורין זו על זו לא הוי סותר ושרי לפחות לכתחלה. ואין הלכה כר' מאיר:

ד. אֵין פּוֹחְתִין אֶת הַנֵּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה כֶלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָהּ בָּאוּר לִשְׁתֵּי נֵרוֹת:

ברטנורה (ד) אין פוחתין את הנר. ליטול אחת מן הביצים של יוצר חרש ולתחוב אגרופו לתוכה לחקוק נר, מפני שעושה כלי: ואין עושין פחמין. דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב, ופתיחה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשיה ותקון: ואין חותכין אותה לשנים. לפי שהוא מתקן כלי. ולמעכה ביד מותר: חותכה באור. נותן שני ראשי הפתילה בפי שתי נרות שצריך להדליקן כאחת, ומדליק באמצע, דהשתא לא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא. והלכה כרבי יהודה:

ה. אֵין שׁוֹבְרִין אֶת הַחֶרֶס, וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַנְּיָר לִצְלוֹת בּוֹ מָלִיחַ, וְאֵין גּוֹרְפִין תַּנּוּר וְכִירַיִם, אֲבָל מְכַבְּשִׁין, וְאֵין מַקִּיפִין שְׁתֵּי חָבִיּוֹת לִשְׁפֹּת עֲלֵיהֶן אֶת הַקְּדֵרָה, וְאֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בַבַּקַּעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת, וְאֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בַמַּקֵּל בְּיוֹם טוֹב וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר:

ברטנורה (ה) ואין חותכין את הנייר. שנותנין בו שמן, ועומד בפני האש כל זמן שהשמן בתוכו, ואינו נשרף: מליח. דג: אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מטפולה של תנור ומן הטיח, אין גורפין אותן, דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי: מכבשין. משכיבין את האפר ואת העפר כדי שיהיה חלק. ואם אי אפשר לו לאפות אלא אם כן גרף מותר: מקיפין. מקרבין זו אצל זו. כמו אין מקיפין בריאה: לשפות. לערוך ולהושיב עליהם קדירה, והאור בין שתי החביות. ואסר לה משום דדמי לבנין: [ואין סומכין] את הקדירה בבקעת. דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובקעת, עצים שנתבקעו: וכן הדלת. אין סומכין אותה בבקעת, דעצים מוקצים הם אצל כל תשמיש חוץ מן ההסקה: ואין מנהיגים את הבהמה במקל. משום דנראה כמוליכה למכור בשוק:

ו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹטֵל אָדָם קִיסָם מִשֶּׁלְּפָנָיו לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו, וּמְגַבֵּב מִן הֶחָצֵר וּמַדְלִיק, שֶׁכָּל מַה שֶּׁבֶּחָצֵר מוּכָן הוּא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְגַבֵּב מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמַדְלִיק:

ברטנורה (ו) משלפניו. ממה שלפניו בבית: לחצוץ בו שיניו. ליטול בשר החוצץ בין שיניו. ומשלפניו לאו דוקא, דלרבי אליעזר אף מן החצר נמי מותר ליטול, דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא. והא דנקט משלפניו, משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין, לחצוץ לא, דסברי לא ניתנו עצים אלא להסקה: וחכמים אומרים מגבב משלפניו ומדליק. אבל מן החצר לא, דהואיל וקסמין דקין הן וטורח לקוששן ולגבבן, מאתמול לאו להכי קיימי. ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ בו שיניו, אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק, דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ובתרתי פליגי. והלכה כחכמים. ואין מותר לטול קיסם לחצוץ בו שיניו אלא מאבוס של בהמה, ולא יחתכנו ויתקננו לכך, אלא אם כן היה לח וראוי למאכל בהמה, שכל דבר הראוי למאכל בהמה מותר לחתכו בין ביום טוב בין בשבת ואין בהם משום תקון כלי:

ז. אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָאוּר לֹא מִן הָעֵצִים וְלֹא מִן הָאֲבָנִים וְלֹא מִן הֶעָפָר וְלֹא מִן הַמַּיִם, וְאֵין מְלַבְּנִין אֶת הָרְעָפִים לִצְלוֹת בָּהֶן. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עוֹמֵד אָדָם עַל הַמֻּקְצֶה עֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית, וְאוֹמֵר, מִכָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר, מִכָּאן וְעַד כָּאן:

ברטנורה (ז) אין מוציאין את האור. משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביום טוב: מן העפר. יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה: ולא מן המים. נותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת, ומביאים נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת: רעפים. כלי חרס חלולים באמצען שמכסים בהן הגגות: ואין מלבנין. באור: את הרעפים. דוקא ברעפים חדשים, משום דמשוי ליה מנא בהיסק זה, שהן מתחסמין ומתחזקים על ידי האור: ועוד אמר ר' אליעזר. משום דתני אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי, קאמר ועוד: עומד אדם על המוקצה. הצריך הזמנה, והזמנה מועלת לו: ערב שבת בשביעית. שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה. והוא הדין במעושר ובשאר שני השבוע. אלא אורחא דמלתא נקט, דסתם מוקצה לאו מעושר הוא, דגרוגרות וצימוקים הן סתם מוקצה, ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה: מכאן אני נוטל למחר. וסגי בהכי: עד שירשום. בסימן, דאין ברירה והלכה כחכמים:

גמרא ביצה דף לב ע''א

וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִים פְּשִׁיטָא לְמַאי חָזֵי תָּנֵי רִבִּי חִיָּיא לֹא נִצְרָכָה אֶלָּא לְמוֹסְרָן לְאוּלַיְירִין לְבוֹ בַּיּוֹם. וּבוֹ בַּיּוֹם מִי שָׁרֵי כִּדְאָמַר רָבָא לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵרָה הָכָא נָמֵי לְהַזִּיעַ וְקוֹדֶם גְּזֵרָה. וְאֵין חוֹתְכִין אֶת הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם. מַאי שְׁנָא בְּסַכִּין דְּלָא דְּקָמְתַקֵּן מָנָא בָּאוּר נָמֵי קָא מְתַקֵּן מָנָא תָּנֵי רִבִּי חִיָּיא חוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. אָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא אָמַר רַב: מוֹחֲטִין אֶת הַפְּתִילָה בְּיוֹם טוֹב. מַאי מוֹחֲטִין. אָמַר רַב חֲנִינָא בַּר שְׁלֶמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב לְעִדּוּיֵי חוּשְׁכָא. תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּפְּתִילָה שְׁלשָׁה לְהַחְמִיר וּשְׁלשָׁה לְהָקֵל. לְהַחְמִיר אֵין גּוֹדְלִין אוֹתָהּ לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב. וְאֵין מְהַבְהֲבִין אוֹתָהּ בָּאוּר וְאֵין חוֹתְכִין אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם. לְהָקֵל מְמַעֲכָהּ בְּיַד וְשׁוֹרָהּ בְּשֶׁמֶן וְחוֹתְכָהּ בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת. וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: עֲתִירֵי בָּבֶל יוֹרְדֵי גֵּיהִנָּם הֵם כִּי הָא דְּשַׁבְּתָאי בַּר מְרִינוּס אִקְלַע לְבָבֶל בָּעָא מִינַיְיהוּ עִסְקָא וְלָא יַהֲבוּ לֵהּ מְזוֹנֵי מֵיזָן נָמֵי לָא זַיְינוּהוּ. אָמַר הָנֵי מֵעֵרֶב רַב קָא אָתוּ דִּכְתִיב (דברים ג) וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ. כָּל הַמְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ מִזַּרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְאָמַר רַב נָתָן בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: כָּל הַמְצַפֶּה עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים עוֹלָם חָשַׁךְ בַּעֲדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו) נוֹדֵד הוּא לַלֶּחֶם אַיֵּה יָדַע כִּי נָכוֹן בְּיָדוֹ יוֹם חשֶךְ. רַב חַסְדָּא אָמַר: אַף חַיָּיו אֵינָם חַיִּים. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלשָׁה חַיֵּיהֶם אֵינָם חַיִּים וְאֵלּוּ הֵן: הַמְצַפֶּה לְשֻׁלְחַן חֲבֵרוֹ וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו וּמִי שֶׁיִּסּוּרִין מוֹשְׁלִין בְּגוּפוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד. וְתַנָּא קַמָּא אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּין בְּמָאנֵיהּ:

רש''י לאוליירין. מחמי חמין ומרחצאו' ואף על גב דלצורך יום טוב הן עושין: מי שרו. להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת ואפילו הוחמו מבעוד יום וכ''ש להחם חמין לא הותר מעולם: להזיע. מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנית משנה זו: דקמתקן מנא. אחת היתה ועושה אותה שתים: בפי שתי נרות. נותן שני ראשיה בתוך שני נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא: לעדויי חושכא. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה: לעדויי. להסיר: חושכא. פחם המחשיך אורה: נאמרו בפתילה. ביום טוב: ממעכה ביד. תקון כלאחר יד הוא: יורדי גהינם הן. שאינן מרחמין לעשות צדקה: עסק. סחורה להשתכר למחצית שכר: מזוני. שאל להם מזונו' מיזן נמי לא זינוהו: ונתן לך רחמי'. שתרחם על הבריות: כאשר נשבע לאבותיך. מי שיש לו רחמים הוא מזרעו של אבות: בעדו. כנגדו כמו סכת בעדו כלומר חשך פרוס לפניו הכל עליו נחשך: נכון בידו. מזומן אצלו: מי שאין לו אלא חלוק אחד. אין יכול לכבסו וכנים מצערים אותו: דמעיין במאניה. מפלא את כליו מן הכנים:

זוהר ויקרא דף ריח ע''ב

זַכָּאָה חוּלָקְהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דְּיַדְּעִין לְכַוְּנָא רְעוּתָא לְקָמֵּי מָארֵיהוֹן וְיַדְּעִין לְתַקְּנָא עָלְמָא בְּהַאי יוֹמָא בְּקַל שׁוֹפָרָא וְעַל דָּא כְּתִיב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי וְלָא תּוֹקְעֵי בְּהַאי יוֹמָא בָּעוּ עַמָּא לְאִסְתַּכָּלָא בְּבַר נַשׁ שְׁלִים מִכֹּלָּא דְּיָדַע אָרְחוֹי דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא דְּיָדַע בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא דְּיִבְעֵי עֲלַיְהוּ בָּעוּתָא בְּהַאי יוֹמָא וּלְזַמְּנָא קַל שׁוֹפָרָא בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין בְּכַוָּנָא דְּלִבָּא בְּחָכְמָתָא בִּרְעוּתָא בִּשְׁלִימוּ בְּגִין דְּיִסְתַּלַּק דִּינָא עַל יְדוֹי מִן עָלְמָא וַוי לְאִנּוּן דִּשְׁלִיחָא דִּלְהוֹן לָא אִשְׁתַּכַּח כִּדְקָא יָאוּת דְּהָא חוֹבֵי עָלְמָא (נ''א עַמָא) אַתְיָן לְאַדְכָּרָא בְּגִנֵּיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא דְּהוּא שְׁלִיחָא דְּכָל יִשְׂרָאֵל לְאַשְׁמַת הָעָם הוּא בְּגִין דְּדִינָא שַׁרְיָא עֲלַיְהוּ וְכַד שְׁלִיחָא הוּא זַכָּאָה כִּדְקָא יָאוּת זַכָּאִין אִנּוּן עַמָּא דְּכָל דִּינִין מִסְתַּלְּקִין מִנַּיְהוּ עַל יְדֵיהּ כָּל שֶׁכֵּן כַּהֲנָא דַּעֲלֵיהּ מִתְבָּרְכָאן עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וְעַל דָּא כֹּהֵן וְלֵוִי עַד לָא יְסַלַּק לְפוּלְחָנָא בָּדְקִין אַבַּתְרֵיהּ וְיַדְּעוּן אָרְחוֹי וְעוֹבָדוֹי וְאִי לָא לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לְמֵידָן דִּינָא וְאִי אִשְׁתַּכַּח כִּדְקָא יָאוּת יָהֲבִין עֲלֵיהּ חוּמְרָא דְּמַקְדְּשָׁא וְאִי לָא לָא סָלִיק לְפוּלְחָנָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים לג) וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶיךָ. מִפְּנֵי מַה זָּכָה (אַהֲרֹן) לְאוּרִים וְתוּמִים וּלְמִפְלָח פּוּלְחָנָא הֱוֵי אוֹמֵר אֲשֶׁר נִסִיתוֹ וְגוֹ' הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹמֵר. וְכֵיוָן דְּאִשְׁתַּכָּחוּ בְּאִלֵּין דַּרְגִין כְּדֵין יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְגוֹמֵר. יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹמֵר לְשַׁכְּכָא רֻגְזָא וּלְזַמְּנָא שְׁלָמָא. וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ בְּגִין דְּיִתְבַּסְמוּן כֹּלָּא וְיִשְׁתַּכְּחוּן בִּרְכָאָן בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין כְּדֵין בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ וְגוֹ':

תרגום הזוהר
אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִיקִים שֶׁיּוֹדְעִים לְכַוֵן רְצוֹנָם אֶל בּוֹרְאָם, וְיוֹדְעִים לְתַקֵן הָעוֹלָם בַּיּוֹם הַזֶּה בְּקוֹל הַשּׁוֹפָר, וְלָכֵן כָּתוּב (תהלים פ''ט) אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יוֹדְעֵי וְלָא תּוֹקְעֵי. בַּיּוֹם הַזֶּה צָרִיךְ הָעוֹלָם לִרְאוֹת, שֶׁאָדָם שָׁלֵם בַּכֹּל, הַיּוֹדֵעַ דְּרָכָיו שֶׁל מֶלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, וְיוֹדֵעַ יְקָרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, שֶׁיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּפִלָּה בַּיּוֹם הַזֶּה, וְשֶׁיְּזַמֵּן קוֹל שׁוֹפָר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת בְּכַוָּנַת הַלֵּב, בְּחָכְמָה, בְּרָצוֹן, בִּשְׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁיִּסְתַּלֵּק הַדִּין עַל יָדוֹ מִן הָעוֹלָם. אוֹי לָאֵלּוּ, אֲשֶׁר הַשָּׁלִיחַ שֶׁלָּהֶם לֹא נִמְצָא כָּרָאוּי, כִּי עֲוֹנוֹת הָעוֹלָם יָבֹאוּ לְהַזְכִּיר בִּשְׁבִילוֹ. זֶה שֶׁאָמַר אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, שֶׁהוּא שָׁלִיחַ כָּל יִשְׂרָאֵל, הוּא לְאַשְׁמַת הָעָם. מִשּׁוּם שֶׁהַדִּין שׁוֹרֶה עַל הָעָם. וְכַאֲשֶׁר שָׁלִיחַ הַצִבּוּר, הוּא זַכַּאי כָּרָאוּי, אַשְׁרֵיהֶם הָעָם, שֶׁכָּל הַדִּינִים מִסְתַּלְּקִים מֵהֶם עַל יָדוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן הַכֹּהֵן, שֶׁבִּשְׁבִילוֹ מִתְבָּרְכִים הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְעַל כֵּן, כֹּהֵן וְלֵוִי מִטֶּרֶם שֶׁעוֹלֶה לַעֲבוֹדָה בּוֹדְקִים אַחֲרָיו, וְרוֹאִים דְּרָכָיו וּמַעֲשָׂיו. וְאִם לֹא אֵינוֹ עוֹלֶה לַעֲבוֹדָה. וְכֵן בְּסַנְהֶדְרִין לָדוּן דִּין. וְאִם, הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, נִמְצָא כָּרָאוּי, נוֹתְנִים עָלָיו חֹמֶר הַמִּקְדָּשׁ, וְאִם לֹא, אֵינוֹ עוֹלֶה לַעֲבוֹדָה. זֶה שֶׁאָמַר וּלְלֵוִי אָמַר תּוּמֶיךְ וְאוּרֶיךְ לְאִישׁ חֲסִידֶךְ. מִפְּנֵי מַה זָּכָה לְאוּרִים וְתוּמִים וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה, הֱוֵי אוֹמֵר, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ וְגוֹ'. הָאוֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְגוֹ', וְכֵיוָן שֶׁנִּמְצָא בְּאֵלּוּ הַמַּדְרֵגוֹת, אָז, יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךְ לְיַעֲקֹב וְגוֹ', יָשִׂימוּ קְטוֹרָה וְגוֹ', שֶׁיַּקְרִיבוּ קְטֹרֶת לְשַׁכֵּךְ הַכַּעַס וּלְזַמֵּן אֶת הַשָּׁלוֹם. וְכָלִיל עַל מִזְבָּחֶךְ, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּשֵׂם הַכֹּל, וְהַבְּרָכוֹת תִּמָּצֶאנָה בְּכָל הָעוֹלָמוֹת. אָז בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וְגוֹ'.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ה

א. שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלשָׁה שְׁלשָה אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאִם כְּבָר זִמֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בַּחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ רַשָּׁאִין לֵחָלֵק וְאֵינָן חַיָּבִין בְּזִמּוּן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ עֲלֵיהֶן. שְׁלשָה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכֹל פַּת אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ אֵינָן רַשָּׁאִין לֵיחָלֵק: ב. שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד בִּזְמַן שֶׁמִּקְּצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד. וְאִם לָאו אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵחֲבוּרָה זוֹ לַחֲבוּרָה זוֹ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקְּצַת אֵלּוּ רוֹאִין אֶת אֵלּוּ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן כָּל דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בְּבֵאוּר:

מוסר
שערי תשובה דף כט עב

הַמִּתְלוֹצֵץ בִּדְבַר שְׂפָתַיִם עַל הַמַּעֲשִׂים וְהַדְּבָרִים לֹא שֶׁיָּבוֹז לָהֶם בְּלִבּוֹ אַךְ מִדֶּרֶךְ הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָּבָר וְחֹק הַשְּׂחוֹק וּפְעָמִים שֶׁגּוֹרֵם לָזֶה מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהַשִּׁכְרוּת שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי כ) לֵץ הַיַּיִן הוֹמֶה שֵׁכָר כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. פֵּרוּשׁ לֵץ אִישׁ הַיַּיִן הוֹמֶה אִישׁ שֵׁכָר כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם, כְּמוֹ (תהלים קט) וַאֲנִי תְּפִלָּה. אִישׁ תְּפִלָּה. וּרְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי מִשְׁתֵּה הַיַּיִן גּוֹרֵם לְשָׁלשׁ דְּבָרִים רָעִים, הָאֶחָד לִהְיוֹת אִישׁ מִתְלוֹצֵץ וְהַשֵּׁנִי לִהְיוֹת הוֹמֶה וּבַעַל דְּבָרִים. וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים מֵבִיא לִידֵי חֵטְא. וְנֶאֱמַר (קהלת ה) וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים. וְהַשְּׁלִישִׁי כָּל שׁוֹגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם. וְדַע כִּי לֹא יִהְיֶה מִנְהַג הַלֵּיצָנוּת קָבוּעַ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם עַד שֶׁהוּא פּוֹרֵק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו. עַל כֵּן יֵעָנֵשׁ לָתֵת עָלָיו עֹל הַיִּסּוּרִין מִדָּה כְּנֶגֶד מִידָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצְצוּ פֶּן יֶחֶזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם. וְהַחֲכָמִים הָיוּ מַזְהִירִים לְתַלְמִידֵיהם שֶׁלֹּא לְהִתְלוֹצֵץ גַּם עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה וַעֲרַאי וְעַל הַחֵלֶק הַזֶּה הֻצְרְכוּ לְהַזְהִיר כִּי רַבִּים יִכָּשְׁלוּ בּוֹ עַל דֶּרֶךְ מִקְרֶה: