חוק לישראל - פרשת כי תבוא, יום שני

ברטנורה (א) אין צדין דגים. אע''ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו''ט, צידה דמיא לקצירה, וקצירה לא הותרה ביו''ט. ביברין של דגים, הן בריכות של מים שדגים מתגדלים שם. ביברין של חיות, קרפיפות מוקפין גדר סביב ומביאם שם חיות, ויולדות ומתגדלות שם: ואין נותנין. לפני הדגים מזונות, דאפשר להם בלא מזונות, ואין מזונותן עליך: אבל צדין חיה ועוף. המוכנים מאתמול: מן הביברין. הקטנים, שאין מחוסרים צידה. ורבן שמעון בן גמליאל לאו לאפלוגי אתנא קמא אתא, אלא לפרושי: כל המחוסר צידה. שצריך לבקש תחבולה כדי לתפסו. וכל דרהיט בתריה ומטי ליה בחד שחיה, לא הוי מחוסר צידה. ואי לא, הוי מחוסר צידה:

ב. מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטּוֹל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וּמַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, מֻתָּרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ:

ברטנורה (ב) ומעשה בנכרי אחד. חסורי מחסרא והכי קתני, ספק מוכן אסור, ורבן גמליאל מתיר, ומעשה בנכרי אחד וכו'. ואין הלכה כר''ג. אלא פירות ודגים שהובאו ביום טוב ספק נלקטו היום ספק מאתמול, ספק ניצודו היום ספק מאתמול, אסורים. וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. ואם צורתן מוכחת עליהן כגון פירות דכמושין שאי אפשר שנלקטו היום, וכן דגים שהביאום ממקום רחוק שאי אפשר שניצודו היום, מותרים. ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום בשביל ישראל, אסור לאותו ישראל שהובא בשבילו ולכל בני ביתו, ומותר לישראל אחר. ופירות או דגים שנתלשו או ניצודו ביום טוב ראשון, מותרין לערב בליל יום טוב שני בכדי שיעשו. חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהם אסורים עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשו, כדי שיתלשו הפירות ממקום שנתלשו ויביאו אותם מן המקום שהביאום. ועיר שדלתותיה נעולות בלילה, צריך שימתין לבוקר בכדי שיעשו: אלא שאין רצוני לקבל ממנו. שאני שונא אותו:

ג. בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כַזַּיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ. שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה בַמּוֹט וּבַמּוֹטָה. אֲבָל מֵבִיא בְיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים:

ברטנורה (ג) בהמה מסוכנת. שהוא ירא שמא תמות. ואינו צריך לה שכבר סעד סעודתו: לא ישחוט. אלא אם כן יודע שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה: מבית טביחתה. שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד. ואין הלכה כרבי עקיבא: לא יביאנו במוט ובמוטה. בשני בני אדם. משום דאוושא מלתא ומזלזל בכבוד יום טוב:

ד. בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לַבּוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִרִד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחוֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחוֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן:

ברטנורה (ד) בכור שנפל לבור. בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מערב יום טוב מבעוד יום להתירו, ונפל לבור ביום טוב וירא שמא ימות שם: ירד מומחה. שבקי להבחין בין מום קבוע למום עובר: ויראה. מום שהיה בו מאתמול. אם מום קבוע הוא: יעלה וישחוט. דמשום מוקצה ליכא, דמאתמול דעתיה עלויה: ואם לאו לא ישחוט. הכי קאמר, ואם לאו דאותו מום שהיה בו מערב יום טוב לא היה קבוע, אלא היום נעשה בו מום קבוע, אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. ולא אמרינן מאתמול הוה דעתיה עלויה וכיון שיש בו עכשיו מום קבוע נשחטיה, דהואיל והמום של אתמול לא היה קבוע, מוקצה מחמת איסור הוא: אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה לר' שמעון מוקצה, אלא מפני שמתירו ביום טוב הוה ליה כמתקנו ונראה כדן דין, דגזור ביה משום שבות. והכי קאמר, אין התרתו היתר ואינו מוכן להיות כשר:

ה. בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה, לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמָאָה. וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ, לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָם:

ברטנורה (ה) בהמה שמתה. בבהמת קדשים מיירי, כדקתני עליה ועל החלה שנטמאת. ובהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה הלכך לא יזיזנה ממקומה. אבל בהמת חולין מחתכין אותה לפני הכלבים. והני מילי, שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילוה. אבל לא היתה מסוכנת מאתמול אף בהמת חולין לא יזיזנה ממקומה: החלה שנטמאת. אינה ראויה לכהן ביום טוב אף להסקה או לתתה לכלבו, דאין מבערין קדשים מן העולם ביום טוב:

ו. אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר:

ברטנורה (ו) אין נמנין. אין פוסקים דמים להיות שנים שלשה בני אדם אומרים בהמה זו בשלשה זוזים זוז לכל אחד: ושוחטין ומחלקים ביניהן. למחצה לשליש ולרביע ואין מזכירין פיסוק דמים: שוקל אדם בשר. אע''פ שאסור לשקול בליטרא דהוי מעשה חול, מותר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ ולמחר יראו הקופיץ והכלי כמה משקלו: וחכמים אומרים אין משגיחין. אין מעיינין: בכף מאזנים כל עיקר. ואפילו לשמור הבשר מן העכברים אסור לשום אותו בכף מאזנים. והלכה כחכמים:

ז. אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח, שְׁקוֹל לִי בְדִינָר בָּשָׂר, אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶן:

ברטנורה (ז) אין משחיזין את הסכין. ברחים או במשחזת: אבל משיאה על גבי חברתה. דמשנה מדרך חול:

ח. אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מַלֵּא לִי כְלִי זֶה, אֲבָל לֹא בַמִּדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה כְלִי שֶׁל מִדָּה, לֹא יְמַלְאֶנּוּ. מַעֲשֶׂה בְאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵן מִפְּנֵי בֵרוּרֵי הַמִּדּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל עוֹשֶׂה כֵן, מִפְּנֵי מִצוּי הַמִּדּוֹת. הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֶּן לִי בֵיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:

ברטנורה (ח) אבל לא במדה. בכלי המיוחד למדה שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד לכך אף על פי שעומד למדה שכשישבר זה שהוא מודד בו יעמוד זה תחתיו מותר למלאותו: אם היה כלי של מדה. אע''פ שעדיין לא יחדו לכך לא ימלאנו. ואין הלכה כר' יהודה: ממלא מדותיו מערב יום טוב. לפי שאין מודדין ביום טוב: אף בחול המועד עושה כן. מפני ביטול בית המדרש. שהיו רבים באים לשאול הימנו במועד שאין טרודין במלאכה. והיה ממלא מדותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום: מפני מצוי המדות. כשהיה מוכר שמן היו לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו, ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה כדי שלא ישאר לו השמן המודבק בשולי המדה ובדפנותיה ונמצא גוזל את הלקוחות:

גמרא ביצה דף כה ע''א

אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא. הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ בְּעוֹלָה וְהוּא הַדִּין לְקַצָבִים. מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר קדֶם הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לָן כִּדְתַנְיָא לֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ אֶלָּא מֵעָלָיו וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה רַעְבְתָן כַּיּוֹצֵא בּוֹ. לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם כּוֹסוֹ בְּבַת אֶחָת וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן. תָּנוּ רַבָּנָן: הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אֶחָת הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן שְׁנַיִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ שְׁלשָה מִגַּסֵּי הָרוּחַ. וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא: חֲצוּבָה מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּרַשִּׁיעַיָּא. נְטִיעָה מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּקַצָבִין וּדְבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. תּוּרְמוּסָא מְקַטַּע רַגְלֵיהוֹן דְּשׂנְאֵיהוֹן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים י) וַיּוֹסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֶת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֶת אֱלֹהֵי בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶת אֱלֹהֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עֲבָדוּהוּ וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא עֲבָדוּהוּ. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲפִלּוּ כְּתוֹרְמוֹס הַזֶּה שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעֻדָּה לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי. תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר מִפְּנֵי מָה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. מִפְּנֵי שֶׁהֵן עַזִּין. תָּנָא דְּבֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל (דברים לג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְאוּיִין הַלָּלוּ שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶם דַּת אֵשׁ אִיכָּא דַּאֲמָרֵי דָּתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵשׁ. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלִין לַעֲמֹד מִפְּנֵיהֶם וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁלשָׁה עַזִּין הֵן: יִשְׂרָאֵל בְּאֻמּוֹת, כֶּלֶב בְּחַיּוֹת, תַּרְנְגוֹל בְּעוֹפוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף עֵז בִּבְהֵמָה דַּקָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף צְלָף בְּאִילָנוֹת:

רש''י הפשט ונתוח. פירש הכתוב בטול' שהיא אכילת גבוה והוא הדין יש ללמוד לקצבים באכילת הדיוט: מאי קא משמע לן. דרך ארץ או אסור ולמימר דאסור לאכול עד שינתחנה שמא ימצא לה סימן טרפה בסתר והחזיק לנו הבהמות בספק טרפות אף קודם שראה בהן טרפות: אורח ארעא. ולא משום איסור טריפ': כדתניא. מצינו אף תנאים שמלמדים הלכות דרך ארץ שלא יראה אדם עצמו על הבריות כרעבתן אף זה הממהר לאכול קודם הפשט נראה כרעבתן: בצל. ציבול''ה: מעליו. מצד העלין: חצובא מקטע רגליהון דרשיעייא. עשב ששרשיו נקובין ויורדין בעומק ואין מתפשט לצדדין כלל ונוטעים אותו בין גבולי שדו' ובו תיחם יהושע לישראל את הארץ מקטע רגלי הרשעי' ליום הדין שגוזלין וחומסין ומסיגין גבול ואין למדים ממנו: נטיעה מקטע רגליהון דקצבים. נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלש שנים מלאכול פירות מקטע רגלי הקצבים הממהרין לאכול קודם הפשט ונתוח ופעמים שנמצא טרפה וכן דבועלי נדות שממהרין ואינם יכולים להמתין עד שתטבול: תורמוס. מין קטניות עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאד עד ששולקין אותו שבע פעמים ונעשה מתוק וטוב עד שיאכל למטעמים בקנוח סעודה: מקטע רגליהון דשונאי ישראל. דכתיבי ז' ע''ז בהאי קרא ולבסוף ויעזבו את ה' התורמוס הזה לאחר שהטריח את בעליו שבעה פעמים הוא חוזר למוטב והם הטריחו את בוראן להביא עליהם פרעניות ולהכעיסו בשביעיות אלה ולא חזרו בהן: מאי ולא עבדוהו. ל' קבלה הוא שהוא קובל עליהם הקדיחוני והקניטוני ז' פעמים כבשול התורמוס ואחרי כל זאת לא נחשבתי בעיניהם: שהן עזים. ונתנה להם תורה שיעסקו והיא מתשת כחם ומכנעת לבם: דתיהם של אלו. מנהגם של אלו אש שהם עזים כאש: מימינו אש דת למו. מימינו נתן להם התורה מפני שאש דת למו והרבה מקראות חסרים כזה: עזים. קשים להנצח אנדרי''ש בלעז: צלף באילנות. לא ידעתי מהו עזות שלו:

זוהר אמור דף צ''ח ע''ב

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים פא) תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ מִן כָּל אוֹמִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאִתְרַעֵי בְּהוּ וּמֵאֲתָר רְחִיקָא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (יהושע כד) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. לְאַחֲזָאָה דְּהָא מֵאֲתַר רְחִיקָא אִתְרַעֵי בְּהוּ וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ וּכְתִיב (שם) וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹמֵר הַנֵּי קְרָאֵי אִית לְאִסְתַּכָּלָא בְּהוּ וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לָא הֲווּ יָדְעֵי דָּא וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ אֶלָּא אוֹרַיְתָא כֹּלָּא סָתִים וְגַלְיָא כְּמָה דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָא בְּגִין דְּאוֹרַיְתָא כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא הִיא וְעַל דָּא אִיהִי סָתִים וְגַלְיָא אִי יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הֲווּ יָדְעֵי אַמַּאי כְּתִיב כֹּה אָמַר יְיָ אֶלָּא וַדַּאי סְתִימָא דְּמִלָּה טִיבוּ סַגִּי עֲבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּיִשְׂרָאֵל דְּאִתְרַעֵי בְּהוּ בְּאַבְהָתָא וְעָבִיד לוֹן רְתִיכָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה לִיקָרֵיהּ וְאַפִּיק לוֹן מִגּוֹ נַהֲרָא עִלָּאָה יַקִּירָא קַדִּישָׁא בּוֹצִינָא דְּכָל בּוּצִינִין בְּגִין דְּיִתְעַטַּר בְּהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב כֹּה אָמַר יְיָ בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם הַנָּהָר הַהוּא נָהָר דְּאִשְׁתְּמוֹדָע וְאִתְיַדַּע מֵעוֹלָם מַאי קָא בָּעֵי הָכָא אֶלָּא לְאַחֲזָאָה חָכְמָתָא מֵעֵבֶר הַנָּהָר מֵעוֹלָם אֶלָּא הַהוּא נָהָר עוֹלָם אִקְּרֵי וְעַל דָּא בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם לְאַחֲזָאָה טִיבוּ וּקְשׁוֹט דַּעֲבַד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר מַאי קָא מַיְרִי. אֶלָּא אַבְרָהָם לָא אִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּהַהוּא נָהָר כְּמוֹ יִצְחָק דְּאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּסִטְרָא לְאִתְתַּקָּפָא. תָּא חֲזֵי הַאי נָהָר אַף עַל גַּב דְּלָאו אִיהוּ דִּינָא דִּינִין נָפְקֵי מִסִטְרֵיהּ וְאִתְתַּקָּפוּ בֵּיהּ וְכַד יִצְחָק אִתְתַּקַּף (כְּדִינוֹי) בִּבְנוֹי כְּדֵין עִלָּאִין וְתַתָּאִין מִתְכַּנְּפֵי לְדִינָא וְכֻרְסַיָּא דְּדִינָא אִתְתַּקַּן וּמַלְכָּא קַדִּישָׁא יָתִיב עַל כֻּרְסַיָּא דְּדִינָא וְדָאִין עָלְמָא כְּדֵין תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ זַכָּאִין אִנּוּן יִשְׂרָאֵל דְּיָדְעִין לְסַלָּקָא כֻּרְסַיָּא דְּדִינָא וּלְתַקָּנָא כֻּרְסַיָּא דְּרַחֲמֵי וּבַמֶּה בְּשׁוֹפָר:

תרגום הזוהר
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ: רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֵרַב אוֹתָם מִכָּל אוּמוֹת הָעוֹלָם וּבָחַר בָּהֶם. וּמִמָּקוֹם רָחוֹק קֵרַב אוֹתָם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְהַרְאוֹת כִּי מִמָּקוֹם רָחוֹק רָצָה בָּהֶם, וְקֵרְבָם אֵלָיו. וְכָתוּב, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וְגוֹ'. מִקְרָאוֹת אֵלוּ יֵשׁ לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם. וְכִי כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ יוֹדְעִים זֶה, וְכָל שֶׁכֵּן יְהוֹשֻׁעַ, וְלָמָּה הָיָה צָרִיךְ לוֹמָר כֹּה אָמַר ה' וְגוֹ'. אֶלָּא הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ סְתוּמָה וּגְלוּיָה כְּמוֹ הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁהוּא סָתוּם וְגָלוּי, שֶׁכָּתוּב בְּהַוָּיָ''ה וְנִקְרָא בַּאֲדֹנָי. מִשּׁוּם שֶׁהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הִיא שֵׁם הַקָּדוֹשׁ, וְעַל כֵּן הִיא סְתוּמָה וּגְלוּיָה. וְשָׁאַלְנוּ, אִם יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשֻׁעַ הָיוּ יוֹדְעִים זֶה לָמָּה כָּתוּב, כֹּה אָמַר ה'. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא וַדַּאי הַסּוֹד שֶׁל הַדָּבָר הוּא, כִּי חֶסֶד גָּדוֹל עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּחַר בָּאָבוֹת, וְעָשָׂה אוֹתָם מֶרְכָּבָה עֶלְיוֹנָה קְדוֹשָׁה לִכְבוֹדוֹ, וְהוֹצִיאָם מִנָּהָר הָעֶלְיוֹן הַיָּקָר וְהַקָּדוֹשׁ, הַמָּאוֹר שֶׁל כָּל הַמְּאוֹרוֹת. כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטֵּר בָּהֶם. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר כֹּה אָמַר ה' בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם. הַנָּהָר, הַיְנוּ נָהָר הַהוּא הַיָּדוּעַ וְהַנּוֹדָע. הַכָּתוּב אוֹמֵר מֵעוֹלָם, שׁוֹאֵל, מַה הוּא רוֹצֶה בָּזֶה כָּאן. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא לְהַרְאוֹת חָכְמָה שֶׁמֵּעֵבֶר הַנָּהָר, הַיְנוּ מֵעוֹלָם, כִּי נָהָר הַהוּא נִקְרָא עוֹלָם. וְעַל כֵּן אוֹמֵר, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, לְהַרְאוֹת חֶסֶד וֶאֱמֶת שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּזֶה, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר. שׁוֹאֵל, מַה מְּלַמְדֵנוּ הַכָּתוּב בָּזֶה שֶׁאוֹמֵר וָאֶקַח אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, וְאֵינוֹ אוֹמֵר וָאֶקַח אֶת יִצְחָק. וּמֵשִׁיב, אֶלָּא אַבְרָהָם, לֹא נִתְדַבֵּק בְּאוֹתוֹ הַנָּהָר, כְּמוֹ יִצְחָק, שֶׁנִּתְדַבֵּק בּוֹ בְּצִדּוֹ לְהִתְחַזֵּק. בֹּא וּרְאֵה, נָהָר הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ דִּין, דִּינִין יוֹצְאִים מֵהַצַד שֶׁלּוֹ. וְהַדִּינִים מִתְחַזְּקִים בּוֹ, וּכְשֶׁיִּצְחָק מִתְחַזֵּק מִשָּׁם בְּדִינָיו, אָז הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים מִתְאַסְּפִים לַדִּין, וְנִתְתַּקֵּן כִּסֵּא הַדִּין, וְהַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא הַדִּין וְדָן אֶת הָעוֹלָם. אָז, תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹדְעִים לְהַעֲבִיר כִּסֵּא הַדִּין, וּלְתַקֵּן כִּסֵּא הָרַחֲמִים, וּבַמֶּה עוֹשִׂים זֶה בַּשּׁוֹפָר.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ד

א. אֵין מְבָרְכִין עַל אוֹכֵל מִן הָאוֹכָלִין וְלֹא עַל מַשְׁקֶה מִן כָּל הַמַּשְׁקִין עַד שֶׁיָּבֹא לְפָנָיו וְאִם בֵּרֵךְ וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ לְפָנָיו צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. נָטַל אֹכֶל וּבֵרֵךְ עָלָיו וְנָפַל מִיָּדוֹ וְנִשְׂרַף אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר נוֹטֵל אַחֵר וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵאוֹתוֹ הַמִּין וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. עַל בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. עוֹמֵד אָדָם עַל אַמַּת הַמַּיִם וּמְבָרֵךְ וְשׁוֹתֶה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּיִם שֶׁהָיוּ לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה אֵינָם הַמַּיִם שֶׁשָּׁתָה מִפְּנֵי שֶׁלְּכָךְ נִתְכַּוֵּן תְּחִלָּה: ב. דְּבָרִים הַבָּאִים בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה וְהֵן מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה אֵינָן צְרִיכִים בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא שֶׁבַּתְּחִלָּה וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבְּסוֹף פּוֹטֶרֶת הַכֹּל שֶׁהַכֹּל טְפֵלָה לִסְעֻדָּה. וּדְבָרִים שֶׁאֵינָן מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה שֶׁבָּאוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם. וּדְבָרִים הַבָּאִים לְאַחַר הַסְּעֻדָּה בֵּין מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה בֵּין שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַסְּעֻדָּה טְעוּנִין בְּרָכָה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן: ג. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים וּבִסְעֻדַּת הַקָּזַת הַדָּם וּבְשָׁעָה שֶׁיָּצָא מִן הַמֶּרְחָץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁאָדָם קוֹבֵעַ סְעֻדָּתוֹ עַל הַיַּיִן אִם בֵּרֵךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁשָּׁתָה לְאַחַר הַמָּזוֹן קדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֲבָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה עַל הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בָּא לָהֶן יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ שֶׁאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי שֶׁיַּעֲנוּ אָמֵן וְאֵינוֹ פּוֹטֵר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן:

מוסר
ספר חסידים סימן רכח רכט

מַה שֶּׁכָּתוּב וְנִסְלַח לוֹ כְּשֶׁהֵבִיא קָרְבָּן עַל הַמֵּזִיד בִּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת וּבִשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן וּבַאֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה זֶהוּ כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל הַשְּׁגָגוֹת מְבִיאִין קָרְבָּן וְאִם אֵין מְבִיאִין קָרְבָּן נֶעֱנָשִׁים עָלֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ לְכָךְ. מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁגָּזַר שֶׁלֹּא לְהַחֲלִיף מָעוֹת וְשָׁגָה אֶחָד וְהֶחֱלִיף וְשָׁמַע הַמֶּלֶךְ הֲיוּכַל לוֹמַר שָׁגִיתִי הֲיִרְצֵהוּ אוֹ הֲיִשָּׂא פָּנִים לִפְטֹר גַּם עַתָּה בַּדָּבָר הַזֶּה, כֵּן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבִלְתִּי לוֹמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא: הַמִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת תַּעֲנִית חֲלוֹם וּלְמָחָר רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ חֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אוֹ פּוּרִים אוֹ חֲנֻכָּה לֹא יִתְעַנֶּה אֶלָּא אַחַר כָּךְ יִתְעַנֶּה יוֹם אֶחָד עַל שֶׁהִתְעַנָּה בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִם הִתְעַנָה בְּיוֹם טוֹב בִּשְׁבִיל חֲלוֹם וּבְיוֹם טוֹב אַחֲרוֹן לְמָחָר יִתְעַנֶּה. מִי שֶׁיִּתְעַנֶּה בְּשַׁבָּת תַּעֲנִית חֲלוֹם לֹא יִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ כִּי לֹא יוּכַל לוֹמַר בְּיוֹם צוֹם תַּעֲנִיתוֹ וּבְצָרָה גְּדוֹלָה אֲנַחְנוּ, כִּי לֹא יִתָּכֵן לוֹמַר כֵּן בְּשַׁבָּת. כְּשֶׁחָל בְּשִׁשִּׁי יוֹם תַּעֲנִית שֶׁקּוֹרִין בּוֹ וַיְחַל. (אָז טוֹב יֵלְכוּ מִבְּעוֹד יוֹם לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיֹאכְלוּ מִבְּעוֹד יוֹם לְכָךְ טוֹב אָז שֶׁלֹּא לְאַחֵר וְלֹא לְהַשְׁלִים):