הדביבון שנולד עם גוף חריג וכבש את הרשת: המדענים מנסים להבין איך הוא שרד

השבוע עלה לכותרות בעולם דביבון מעניין שקיבל את השם ג'ימותי, על ידי המדענים שחקרו אותו וכבר במבט ראשון קשה שלא לשים לב שמשהו בג'ימותי שונה. הגוף והזנב שלו קצרים באופן יוצא דופן, גבו מקומר, והפרופורציות שלו שונות מאלה שאנחנו רגילים לראות אצל דביבונים. אבל דווקא המראה החריג הזה הפך אותו בקיץ האחרון לאחד מבעלי החיים האהובים ברשת.

סרטון שלו שהועלה לרשתות החברתיות בעולם צבר מיליוני צפיות ואלפי תגובות. הפופולריות הייתה כה גדולה, עד שהוא אפילו זכה להכרה רשמית במסגרת הכרזה עירונית בסיאטל. לאחר שהסרטון הפך לויראלי, מדענים הסבירו כי ייתכן והוא מתמודד עם מצב נדיר המכונה Short Spine Syndrome, או תסמונת עמוד שדרה קצר.

במצב הזה, החוליות אינן מתפתחות באופן מלא, ולכן עמוד השדרה והגוף מתקצרים ומקבלים מבנה חריג. התופעה תועדה במספר קטן של כלבים, והיא עלולה לגרום גם לצפיפות גדולה יותר של האיברים בתוך הגוף ולבעיות בתנועה.

"אצל חיית מחמד שחיה בבית, מקבלת מזון באופן קבוע, טיפול רפואי והגנה מסכנות, אפשר להבין כיצד בעל חיים עם מגבלה כזאת מצליח להסתדר", מסבירה פרופ' קלי למברט, חוקרת למדעי המוח. "דביבון צריך למצוא מזון, לטפס, לברוח מטורפים, לעבור מכשולים ולמצוא מקום בטוח לישון בו, כך זה אצל חיית בר". 

לדבריה, גם תחילת החיים של דביבון בריא מסוכנת מאוד, ולמעשה, כמחצית מגורי הדביבונים עלולים למות עוד לפני שהם יוצאים מהמאורה שבה נולדו. "בטבע, דביבונים רבים חיים רק שנתיים עד חמש שנים, אף שבשבי הם מסוגלים להגיע לגיל מבוגר בהרבה".

אז איך דווקא ג'ימותי הצליח?

הנשק הסודי של הדביבונים נמצא במוח

כאן הסיפור הופך למרתק מבחינה מדעית. למברט, פרופסורית למדעי המוח ההתנהגותיים שחוקרת בין היתר דביבונים, מצביעה על אחד היתרונות הגדולים שלהם: המוח.

מחקרים בתחום עדיין מעטים יחסית, אבל עבודתה של למברט מצביעה על מוח מורכב ומתוחכם במיוחד. "לדביבונים יש צפיפות גבוהה מאוד של נוירונים, ומספר רב של נוירונים עשוי לתרום לגמישות התנהגותית, כלומר ליכולת למצוא פתרונות חדשים ולהתאים את ההתנהגות למצבים משתנים.

"עבור ג'ימותי, היכולת הזאת עשויה להיות קריטית. בעל חיים שאינו מסוגל לבצע כל תנועה בדיוק כמו בני מינו עשוי להזדקק לדרכים אחרות כדי להגיע למזון, לעבור גדר או למצוא מחסה. וזה לא היתרון היחיד. כפותיהם הקדמיות של הדביבונים רגישות ומיומנות להפליא. חלק גדול מהקליפה המוטורית במוח שלהם מוקדש לשליטה בהן, באופן שמזכיר במידה מסוימת את החשיבות העצומה שמעניק המוח האנושי לתנועות הידיים. השילוב בין מוח גמיש לכפות רגישות במיוחד הופך את הדביבון לבעל חיים מוכשר מאוד בפתרון בעיות".

הגיבורה האמיתית של הסיפור עשויה להיות אמא שלו

מאחורי הישרדותו של ג'ימותי נמצאת ככל הנראה דמות נוספת, והרבה פחות מפורסמת: אמו. "אימהות דביבוניות מגדלות למעשה את הגורים לבדן", מסבירה למברט. "האב אינו משתתף בגידולם, והאם צריכה להגן עליהם, להשיג מזון ולעיתים אף להעביר אותם ממאורה למאורה כדי להרחיק אותם מסכנות. במקרה של גור עם מגבלה גופנית, האתגר עשוי להיות גדול עוד יותר, והקשר בין האם לגורים נמשך זמן רב יחסית". 

אף שההנקה מסתיימת בדרך כלל בסביבות גיל 16 שבועות, גורי דביבונים עשויים להישאר לצד אמם עד תשעה חודשים. בתקופה הזאת הם אינם מקבלים ממנה רק מזון והגנה. הם גם לומדים. למברט מתארת זאת כמעט כ"בית ספר ביתי" של דביבונים. האם מדגימה לצאצאים כיצד להתמודד עם העולם והם לומדים ממנה את המיומנויות שיצטרכו כאשר יהיו עצמאיים.

בסרטונים של ג'ימותי כשהוא מבוגר יותר אפשר לראות אותו רץ בשטח, מתמודד עם גדרות וחוקר את סביבתו. בעיני החוקרת, ייתכן מאוד שההשקעה של אמו בחודשים הראשונים לחייו - הייתה אחד הגורמים שאפשרו לו לפתח את המיומנויות הנחוצות כדי להסתדר, למרות גופו החריג. והוא, כנגד הסיכויים, למד לשרוד.