סיפורים מהחיים: קריעת ים המלח

אורית ודינה הן חברות טובות עוד מהגן. באמת ובתמים. הן צעדו יד ביד עוד מאז, עברו יחד את הילדות והנעורים, וככל שבגרו – כך הקשר התהדק יותר. הן הפכו לכמעט אחיות, והחיים שלהן זרמו במקביל ובהתאמה, באופנים מדהימים יותר או פחות. שתיהן התחתנו באותה התקופה, ילדו ילדים ביחד, גידלו אותם יחד. כמעט בכל פעם שאחת ילדה – ילדה בסמוך אליה גם השנייה. הן לא היו צריכות לדבר הרבה. התקשורת הלא-מילולית שלהם היתה מפותחת דיה עד שכמעט קראו את המחשבות זו של זו, תופעה שהדהימה גם את הסובבים אותן.

והיו הבנים. לשתיהן היו בנים בכורים, שהגיעו זה עתה לגיל 25. אוראל של דינה, מוטי של אורית. הבנים, בדיוק כמו האמהות, גדלו יחד, כחברים טובים, כמעט אחים. החברות ביניהם פרחה משנה לשנה. שניהם יחד הגיעו לגיל השידוכים, ושניהם יחד השתהו בו זמן רב. שניהם בחורי חמד, מוכשרים, מוצלחים, התברכו בכל מידה טובה, בתורה ובחסד. הם הוצפו בהצעות, אבל אף אחת מהן לא הגיעה לישורת האחרונה, והם עדיין המתינו בתחנה, מחכים לבואה של הכלה.

אורית ודינה, שתיהן ביחד וכל אחת לחוד, ניסו הכל. הן קרעו את השמים בתפילות ובתחנונים, קיימו הפרשות חלה, אמרו תהילים, קיבלו קבלות טובות וסגולות שונות, פקדו כמעט כל קבר של צדיק. אך שום דבר לא התקדם. כאילו השמים עצרו, בצורת של ישועות. השיא היה כשדווקא הבן הקטן יותר של דינה הגיע גם הוא לגיל שידוכים. דווקא אצלו הכל זרם בקלות. הוא מצא את בחירת לבו והתארס. אוראל שמח עם אחיו הצעיר, אבל אצל דינה השמחה לא היתה שלמה. אוראל, בנה הגדול, עדיין ממתין, ולא די במה שעבר עד כה, הבן הקטן הקדים אותו.

וכך הם התקדמו בהכנות לחתונה, עין במר בוכה ולב שמח. ביד אחת היא מוחה את דמעות האושר, וביד השניה – את דמעות הכאב. בחופה היא בכתה בשביל הזוג שמקים את ביתו, אבל גם בשביל אוראל שעדיין לא זכה לכך.

בתקופה הזו, לא היו עוד נושאי שיחה בין אורית לדינה מלבד שידוכים. אורית היתה לחוצה וכאובה לא פחות מדינה. מוטי שלה נכנס ויצא מבתיהם של שדכנים, הכיר כבר את כל המלונות ומקומות המפגש האפשריים, ומיצה כל נושא שיחה אפשרי, אך נראה שאין שום בשורה באופק.

הדבר המדהים היה התיאום השמימי בין הבנים. בכל פעם שהגיעה הצעה מעניינת למוטי – הגיעה אחת כזו גם לאוראל. כשהצעה אחת ירדה אצל אוראל – הצעה אחרת ירדה גם אצל מוטי. בכל פעם האנשים אחרים, הסיבות שונות, אבל האירועים זהים. זה היה מדהים ומצחיק בו זמנית.

הדבר שנתן נחמה לאורית ולדינה היה התפילה. הן התפללו זו על זו בכוונה רבה, סגולה להיענות תחילה. דינה הרגישה בשלב מסוים שהיא כבר יוצאת מדעתה מרוב מחשבות. היא פנתה אל אורית, והציעה לה לצאת יחד לנופש נשים. "לילה אחד, להיות שתינו יחד-לבד, ליהנות, להשתחרר ולנסות לשכוח מכל המתח הזה של השידוכים". אורית נענתה ליוזמה. גם היא היתה זקוקה לאוויר לנשימה.

וכך יצאו שתיהן לים המלח. הדרך היתה מרהיבה. ים המלח מרכין ראש תחת הרי מואב, מורח צבע תכלת בחלונות האוטובוס, נותן משמעות עוצמתית ל"אשא עיני אל ההרים". הנוף מעניק שלווה ומנוחת הדעת. אחרי שהתארגנו בחדר במלון, יצאו שתיהן לכיוון החוף.

שם, מול הנוף היפהפה, דינה הרגישה שמשהו בתוכה משתחרר. "אנחנו לא מדברות כאן על שידוכים ועל שום דבר שקשור אליהם", היא אמרה לאורית. "באנו ליהנות ולהשתחרר, אין לי כוח להכניס גם לכאן את הקושי, אחרת – לשם מה באנו?". אורית הנהנה, שותפה מלאה לאותם הרגשות. דינה נכנסה אל המים, מתמסרת למרחבי המלח הפרושים לכל האופק, מרגישה את הקב"ה ביתר שאת, את "הצור תמים פועלו", את ה"אין עוד מלבדו". שם, בתוך המים, היא התפללה את תפילת חייה. היא הבטיחה לבורא עולם שהיא מוסרת בידיו את המפתחות. הוא, השותף השלישי ליצירתו של בנה, הוא גם המזווג זיווגים. היא יוצאת מהתמונה. היא כבר עשתה את שלה, ועכשיו זה כבר לא תלוי בה.

בעודה מתפללת, היא שמעה אישה אחרת בחוף, משוחחת עם חברתה בקול רם שלא ניתן להתעלם ממנו, והמילים – אתן מילים שהיא אמרה לאורית חמש דקות קודם. "אנחנו לא מדברים כאן על שידוכים או שום דבר שקשור אליהם", היא אמרה. "באנו ליהנות ולהשתחרר, ואני לא רוצה להכניס גם לכאן את הדמעות שלי. מספיק מלוח כאן", הוסיפה בסרקזם. דינה הקשיבה. האישה המשיכה לדבר בקול, דווקא כן על שידוכים. על הבת שתקועה. הבת הטובה, המוצלחת, המקסימה.

אדישות עטפה את דינה. בכל מצב אחר, היא היתה ניגשת אליה כדי לברר על הבת. אבל לא הפעם. היום היא כאן, מצהירה נאמנות לבורא העולם. היא את שלה עשתה.

מי שכן שמעה ועשתה מעשה היתה אורית. גם היא שמעה את הדוברת, וניגשה אליה לברר. האישה התחילה לספר לה על בתה, וככל שדיברה – כך הבינה אורית יותר ויותר עד כמה הנערה המדוברת מתאימה לאוראל. הבן של דינה. סיפורי הרקע שלהם היו דומים באופן מפתיע. אפילו החלומות שלהם, הרצונות, התקוות – הכל היה כמעט דומה מכדי להיות אמיתי. אורית עדיין ניסתה לבדוק, אולי היא תתאים דווקא למוטי שלה? אבל כל משפט בשיחה הבהיר לה בוודאות: היא של אוראל.

זה היה מדהים. יום קודם ירד שידוך שהוצע לאותה נערה, מסיבה מסוימת. ממש יממה קודם, ירדה הצעת שידוך שהוצעה לאוראל, ממש מאותה סיבה... זה היה מוחשי ושמימי. עכשיו הגיע הזמן להעיר את דינה, ששקעה בעולם קסום ואדיש. אורית סיפרה לה כל מה ששמעה, ושידלה אותה לראות את התמונה כולה. היא הצליחה. דינה נחתה בחזרה אל קרקע המציאות. הצעה כזאת היא עוד לא שמעה, וזה נשמע מושלם.

מספרים הוחלפו, שדכנית הוכנסה בסוד העניינים, וכבר בדרך חזור הביתה כבר נקבע מועד לפגישה ראשונה. ותקופה קצרה לאחר מכן, נחגגו אירוסין. השמחה הרקיעה שחקים. שמחת עולם. אורית פרגנה מכל הלב. הפעם היא נותרה לבדה, מתפללת מכל הלב שגם הישועה של מוטי שלה תגיע.

בכל אותם ימים לא היה בה, באורית, אף רגע אחד של קנאה או קושי מול השמחה של חברתה. להפך. באמונה שלמה היא המשיכה להתפלל לבורא עולם שיושיע גם את הבן שלה, יודעת באמת ובתמים שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה. דינה דווקא זכרה היטב, ושם, באירוסין, בין גלי השמחה, היא בירכה את אורית בחום: "בקרוב בשמחה של מוטי", היא חיבקה אותה. "עוד תראי, בעז"ה הוא יתחתן עוד לפני אוראל". וכולם ענו אמן בכוונה גדולה.

ניבאה, ולא ידעה מה נתנבאה... ביום שלמחרת האירוסין נקבעה למוטי פגישה, עם מי שהתבררה כאחת והיחידה עבורו. זה היה שידוך שעלה וירד כבר מספר פעמים, והנה – הגיע לידי גמר. בתוך זמן קצר הגיעו האירוסין, ומכאן הכל התגלגל במהירות עצומה. עונת החתונות הקרבה השאירה מעט מאוד תאריכים פנויים באולמות האירועים, והם מיהרו לתפוס את התאריך הפנוי שנותר עבורם.

וכך, הברכה של דינה התקיימה בשלמותה. מוטי התחתן עוד לפני אוראל, זכה להקים בית על אדני התורה והיראה. והסיפור הזה כולו הפך לעוד אחד בשרשרת הסיפורים של הקשר המדהים בין אורית לדינה, בין אוראל למוטי. אבל הפעם זו לא היתה סתם אנקדוטה לארכיון. זה היה סיפור אמיתי של אמונה, השגחה וידיעה ברורה: אין עוד מלבדו.