חוק לישראל - פרשת כי תצא, יום שני

תורה

(טז) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: וִיהֵי בְּיוֹמָא דְיַחְסֵן לִבְנוֹהִי יָת דִי יְהֵי לֵהּ לֵית לֵהּ רְשׁוּ לְבַכָּרָא יָת בַּר רְחֶמְתָּא עַל אַפֵּי בַר שְׂנִיאֲתָא בּוּכְרָא:
(יז) כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה: אֲרֵי יָת בּוּכְרָא בַר שְׂנִיאֲתָא יַפְרַשׁ לְמִתַּן לֵהּ תַּרְתֵּין חָלָקִין בְּכֹל דִי יִשְׁתְּכַח לֵהּ אֲרֵי הוּא רֵישׁ תָּקְפֵּהּ לֵהּ חָזְיָא בְכֵרוּתָא:
(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: אֲרֵי יְהֵי לִגְבַר בַּר סָטֵי וּמָרֵי לֵיתוֹהִי מְקַבַּל לְמֵימַר אֲבוּהִי וּלְמֵימַר אִמֵהּ וּמַלְפָן יָתֵהּ וְלָא יְקַבֵּל מִנְהוֹן:
(יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ: וְיֶחֱדוּן בֵּהּ אֲבוּהִי וְאִמֵּהּ וְיַפְּקוּן יָתֵהּ לָקֳדָם סָבֵי קַרְתֵּהּ וְלִתְרַע בֵּית דִין אַתְרֵהּ:

נביאים - שמואל א - פרק יז

(ז) (וחץ) וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו: וְאָעָא דְמוּרְנִיתֵיהּ כְּאַכְסָן דְּגַרְדָאִין וְשִׁנָנָא דְּמוּרְנִיתֵיהּ מִתְקַל שִׁית מְאָה תִקְלֵי פַרְזְלָא וְנָטַל תְּרֵיִסָא אָזֵיל קֳדָמוֹהִי:(ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: וְקָם וְאַכְרֵיז עַל סִדְרֵי יִשְּׂרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן לְמָה תִפְקוּן לְסַדְרָא קְרָבָא הֲלָא אֲנָא פְלִישְׁתָּאָה וְאַתּוּן עַבְדִין לְשָׁאוּל אֲנָא הוּא גָלְיָת פְּלִשְׁתָּאָה דְמִין גַּת דִקְטָלִית תְּרֵין בְּנֵי עֵלִי כַּהֲנֵי חָפְנִי וּפִנְחָס וּשְׁבֵיתִי יַת אֲרוֹן קְיָמָא דַייָ וְאוֹבֵלִית יָתֵיהּ לְבֵית דָּגוֹן טַעֲוָתִי וַהֲוָה תַמָּן בְּקִירְוֵי פְלִישְׁתָּאֵי שַׁבְעָא יַרְחִין אַף כָּל קְרָב וּקְרָב דַּהֲווֹ לְהוֹן לִפְלִשְׁתָּאֵי אֲנָא נָפֵיק בְּרֵישׁ חֵילָא וּנְצַחְנָא בִּקְרָבָא וּרְמִינָא קְטִילִין כְּעַפְרָא דְאַרְעָא וְעַד כְּעַן לָא אַכְשָׁרוּ יָתִי פְּלִשְׁתָּאֵי לְמֶהֱוֵי רַב אַלְפָא עֲלַוֵיהוֹן וְאַתּוּן בְּנֵי יִשְּׂרָאֵל מַה גְּבוּרָה עֲבַד לְכוֹן שָׁאוּל בַּר קִישׁ דְּמִן גִבְעֲתָא דְמַנִיתוּן יָתֵיהּ מַלְכָּא עֲלַוֵיכוֹן אִם גְּבַר גִּבָּר הוּשּׂ יֵחוֹת וְיַעְבֵּיד קְרָבָא עַמִּי וְאִם גְּבַר חַלָּשׁ הוּא) בְחַרוּ לְכוֹן גַּבְרָא וְיֵחוֹת לְוָתִי:
(ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ: אִם יִכּוּל לַאֲנָחָא קְרָבָא עִמִּי וְיִקְטְלִינַנִי וּנְהֵי לְכוֹן לְעַבְדִין וְאִם אֲנָא אַכּוּל לֵיהּ וְאִקְטְלִינֵיהּ וּתְהוֹן לָנָא לְעַבְדִין וְתִפְלְחוּן יָתָנָא:
(י) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד: וַאֲמַר פְּלִשְׁתָּאָה אֲנָא חֲסָדִית יַת סִדְרֵי יִשְּׂרָאֵל יוֹמָא דֵין לְמִימָר אַיְתוֹ לִי גַבְרָא וְנָגִיחַ קְרָבָא כַּחֲדָא:

כתובים - תהילים - פרק מה

(ט) מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ: מִירָא דַכְיָא וְאַקְסִיל אֲלוֹאִין וּקְצִיעַתָא מִתְגַמְרִין כָּל לְבוּשָׁיִךְ מִן הֵיכְלַיָא דִמְכַבְּשִׁין בְּשִׁין דְפִיל מֵאֲרַע מִנִי יַחְדוּנָךְ:
(י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר: פִּלְכֵי מַלְכְּוָתָא אָתִין לְמִקְבֵּל אַפָּךְ וּלְיַקְרוּתָךְ בִּזְמַן דִמְעַתַּר סְפֵר אוֹרַיְיתָא בִּסְטַר יְמִינָךְ וּמִתְכַּתְּבָא בְאוֹבָרִיזִין דְמִן אוֹפִיר:
(יא) שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: שִׁמְעִי כְּנִישְׁתָּא דְיִשְּׂרָאֵל אוֹרָיַת פּוּמֵיהּ וַחֲמִי פְרִישָׁת עוֹבָדוֹי וְתִצְלֵי אוּדְנָךְ לְפִתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא וְתִתְנְשֵׁי עוֹבָדִין בִּישִׁין דְרַשִׁיעֵי עַמֵךְ וּבֵית טַעֲוַת דִפְלַחְתְּ בֵּית אֲבוּיִךְ:(יב) וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ: וּבְכֵן יְרָגֵג מַלְכָּא שׁוּפְרָךְ אֲרוּם הוּא רִבּוֹנֵיךְ וְתִסְגְדוּן לֵיהּ:

משנה ביצה פרק ב

א. יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כָל שֶׁהוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת:

ברטנורה (א) יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה. כלומר לא יהא תחילת בישולו עיקרו לשום שבת, אלא לשום יום טוב יהא תחילת בישולו, ומה שמותיר יהא לשבת: ועושה תבשיל מערב יום טוב. לשם עירובי תבשילין אית דאמרי טעמא דהאי תבשיל מערב יום טוב, משום כבוד שבת הוא, שמתוך שמערב יום טוב זוכר השבת, יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת יום טוב. ואית דאמרי משום כבוד יום טוב הוא, כדי שיראו שאין אופין מיום טוב לשבת אלא אם כן התחיל מבעוד יום דביו''ט אינו אלא גומר, קל וחומר מיום טוב לחול דלגמרי אין אופין ולא מבשלין. ומברכין על ערובי תבשילין כדרך שמברכין על ערובי חצרות. וצריך לזכות על ידי אחר לכל מי שרוצה אחר כך לסמוך על עירובו, ואפילו שלא מדעתו, דזכין לאדם שלא בפניו: אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבישל, מערב שבת: סומך עליו. לבשל בישולו ביום טוב לצורך שבת. אבל מתחילתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית, בין לאחד בין למאה. ואם התחיל בעיסתו ונאבד עירובו, מה שהתחיל גומר:

ב. חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת:

ברטנורה (ב) מטבילין את הכל. שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. וכל מה שצריך טבילה בין אדם בין כלים מטבילין מלפני השבת: כלים מלפני השבת. שכיון שהן ראויין לאחר טבילה לדבר שלא היו ראויין לו קודם טבילה, אי מטביל להו בשבת וביו''ט הוה ליה מתקן מנא ואסור. ושבת דנקט הכא, להודיעך כוחן דבית הלל, דאפילו בשבת שרו להטביל אדם, משום דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג ולא לשם טבילה:

ג. וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:

ברטנורה (ג) ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן. מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקוה מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים, ונמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלו אגבייהו וטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה: אבל לא מטבילין. שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה לכלי, להשיק בו, כדי לעלות טבילה לכלי אגב השקת המים: ומטבילין מגב לגב. מי שהטביל כלים לדעת שידרוך בהן זיתים בבית הבד לשמן של חולין, ונמלך לדרוך בהן ענבים בגת ליין של תרומה, צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה. וכן אם הטביל כלים לשם תרומה ונמלך לעשות בהם קודש, צריכים טבילה שנית לשם קודש. ואותה טבילה יכול להטביל ביו''ט, שאין כאן תיקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלות אותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה: ומחבורה לחבורה. אם הטביל כלים על מנת לאכול פסחו עם חבורה זו ונמלך להימנות עם חבורה אחרת ובא להטביל כליו פעם שניה, אותה טבילה מותר לעשותה ביום טוב:

ד. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:

ברטנורה (ד) מביאין שלמים. ביום טוב. שלמי חגיגה. לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם: ואין סומכין עליהם. שהסמיכה אסורה משום שבות, שבכל כוחו היה סומך, והוה ליה משתמש בבעלי חיים. אלא סומכין עליהם מערב יום טוב, דלית להו לבית שמאי תיכף לסמיכה שחיטה: אבל לא עולות. חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע. אבל לא יביא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט. ואפילו עולות ראיה קריבות בשאר ימות הרגל ולא ביום טוב, דרחמנא אמר (במדבר כט) עצרת תהיה לכם, לכם ולא לגבוה: ובית הלל אומרים. מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה, דכתיב (דברים טז) עצרת לה', כל דלה'. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביום טוב לא עולות ולא שלמים:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:

ברטנורה (ה) לא יחם אדם חמין לרגליו. אוכל נפש התירה התורה, ולא להבעיר אור בשביל רחיצה: ובית הלל מתירין. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה, הותרה נמי שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. ופסק הלכה דחמין שהוחמו ביום טוב רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, דגזרו יום טוב אטו שבת. וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב:

ו. שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחְמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִלִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וָחֹרִי:

ברטנורה (ו) אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת. דסברי בית שמאי, אין אופין אלא אם כן עירב בפת, ואין מבשלין אלא אם כן עירב על התבשיל, ואין טומנין אלא אם כן היו לו חמין טמונין מערב יום טוב. ובית הלל סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ומיהו בגמ' מוכח דבית הלל נמי בעו פת ובשר. וכן הלכה: אין זוקפין מנורה. של חוליות שנתפרקו חוליותיה, אין מחזירים אותן, דהוי כבונה ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין בכלים: גריצין. ככרות עבות: אלא רקיקין. ככרות דקות, דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביו''ט משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביו''ט, שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה: וחרי. עיסה גדולה הנאפית על גבי גחלים משום דבעיא היסק גדול שהגחלים הולכות ועוממות וטרחא איכא. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי:

ז. אַף הוּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֵלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

ברטנורה (ז) מכבדין בין המטות. שאוכלין שם. שרגילים להסב ולאכול על גבי מטות. ומפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול ואי אפשר שלא יהיה שם גומא: מוגמר. לבונה על גבי גחלים להריח בה. אבל לגמר את הכלים דברי הכל אסור: מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו [בצדו] כשצולהו, והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות יב) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחושת, וקולסא דנחשא. ורמב''ם פירש, מקולס מכובד, לשון קילוס: וחכמים אוסרין. בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא, שאינו אלא למפונקים ולמעונגים ולמי שריחו רע. מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:

ח. שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין:

ברטנורה (ח) פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינה תכשיט לה. ולא פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו: ומקרדין ביום טוב. כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה הבהמה ואע''ג דעביד חבורה: ברחים שלהן. קטנות העשויות לכך: מקרצפין. במגירה של עץ ששיניה גסות, ואין עושין חבורה: אף לא מקרצפין. דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כר' אלעזר בן עזריה בשלשה דברים הללו, אלא במקרדין את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשיטתיה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיימא לן כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואינה הלכה:

ט. הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין, טְמֵאָה מִשּׁוּם שְׁלשָׁה כֵלִים, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת וּמִשּׁוּם כְּלִי כְבָרָה:

ברטנורה (ט) משום שלשה כלים. שאם פירש אחד מהן אינן שברי כלים, אלא כל אחד מהם חשוב כלי בפני עצמו וטמא, אף על פי שבעודו ברחים הן מחוברים ונראים ככלי אחד: משום כלי קבול. התחתונה שמקבלת אבק שחיקת הפלפלין דרך נקבי הכברה, טמאה משום כלי קבול, שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא: ומשום כלי מתכת. העליונה שכותשין וטוחנין בה הפלפלין, טמאה משום כלי מתכת. דמשום כלי עץ ליכא לטמוייה, דפשוטיהן טהורים, אלא משום ציפויה התחתון שהוא של מתכת: ומשום כלי כברה. אמצעית שהיא מקפת את הכברה. משום כלי עץ לא מטמאה, דאין קבולה קבול. אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג, ואפילו אין הכברה של מתכת מטמאה משום כלי כברה:

י. עֲגָלָה שֶׁל קָטָן טְמֵאָה מִדְרָס וְנִטֶּלֶת בַּשַּׁבָּת, וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים אֵין נִגְרָרִין חוּץ מִן הָעֲגָלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כּוֹבֶשֶׁת:

ברטנורה (י) עגלה. העשויה לשחוק לקטן, ומיוחדת לו לישב עליה: טמאה מדרס. אם היה הקטן זב, נעשית עגלה אב הטומאה: ונטלת בשבת. דתורת כלי עליה: ואינה נגררת. בשבת: אלא על גבי כלים. על גבי בגדים. מפני שעושה חריץ בקרקע, וחופר חייב משום חורש: ר' יהודה אומר וכו'. תרי תנאי נינהו ואליבא דר' יהודה. דתנא קמא נמי ר' יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואתא האי תנא אחריתי ואמר דלא אסר ר' יהודה בעגלה של קטן, מפני שאינה עושה חריץ בהלוכה ע''י חפירה, אלא כובשת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה אפרה נמוך אבל אינה מזיזה עפר ממקומה. וכבר אפסיקא הלכתא כר''ש דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל. ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:

גמרא ביצה דף טו ע''ב

לֹא יְבַשֵּׁל וְכוּלִי מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר שְׁמוּאֵל דְּאָמַר קְרָא (שמות כ) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. זָכְרֵהוּ מֵאַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ. מַאי טַעֲמָא. אָמַר רָבָא: כְּדֵי שֶׁיִּבְרֹר מָנָה יָפָה לְשַׁבָּת. וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב. רַב אָשֵׁי אָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, קַל וָחֹמֶר מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל. תְּנַן עוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לְשַׁבָּת בִּשְׁלַמָא לְרַב אָשֵׁי דְּאָמַר כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, הַיְנוּ דְּמֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אִין בְּיוֹם טוֹב לֹא. אֶלָּא לְרָבָא מָאי אִרְיָא מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב נָמֵי. אִין הָכִי נָמֵי אֶלָּא גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִפְשַׁע. וְתַנָּא מַיְיתֵי לָהּ מֵהָכָא (שם טז) אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ. מִכָּאן, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר: אֵין אוֹפִין אֶלָּא עַל הָאָפוּי וְאֵין מְבַשְּׁלִין אֶלָּא עַל הַמְבֻשָּׁל. מִכָּאן סָמְכוּ חֲכָמִים לְעֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין מִן הַתּוֹרָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא, אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין כַּזַּיִת בֵּין לְאֶחָד בֵּין לְמֵאָה. אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִים דַּעַת פְּשִׁיטָא דַּעַת מַנִּיחַ בָּעֵינָן. דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ בָּעֵינָן אוֹ לֹא בָּעֵינָן. תָּא שְׁמַע דְּאֲבוּהָ דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכּוּלָהּ נְהַרְדֵּעָא. רִבִּי אָמֵי וְרִבִּי אָסֵי מְעָרְבֵי אַכּוּלָהּ טְבַרְיָא. מַכְרִיז רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין יָבֹא וְיִסְמֹךְ עַל שֶׁלִּי וְעַד כַּמָּה. אָמַר רַב נְחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵהּ דְּאַבַּיֵי עַד תְּחוּם שַׁבָּת. הַהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתָא קָמֵיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל חַזְיֵהּ דַּהֲוָה עָצִיב. אָמַר לֵהּ: אֲמַאי עֲצִיבַת. אָמַר לֵהּ דְּלָא אוֹתִיבֵי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אָמַר לֵהּ סְמוֹךְ אַדִּידִי. לְשָׁנָה חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עָצִיב אָמַר לֵהּ: אֲמַאי עֲצִיבַת אָמַר לֵהּ דְלָא אוֹתִיבֵי עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אָמַר לֵהּ: פּוֹשֵׁעַ אַתְּ לְכוּלֵי עָלְמָא שָׁרֵי לְדִידָךְ אָסוּר:

רש''י מנה''מ. לאו דוקא מקראי יליף דעירובי תבשילין דרבנן והכי קמבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן: זכור. אין זכירה אלא בדבר המשתכח: זכרהו מאחר שבא להשכיחו. כשבא י''ט בע''ש קרוב שבת להשתכח מחמת י''ט שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו והזהירך הכתוב לזוכרו וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת: מ''ט. למה תקנו ערוב קרא ודאי לאו בערוב משתעי ולאו ערוב משתמע מיניה ואסמכתא בעלמא הוא וכי אתא קרא לקדוש היום אתא כדתניא בפסחים זכרהו על היין וערוב' מדרבנן ומה ראו לתקן: אמר רבא כדי שיברו' וכו'. מתוך שמער' זוכר את השב' ואינו מכלה את הכל לי''ט ובורר מנה לזה ומנה לזה: רב אשי אמר. לא לכבוד שבת הקנוהו אלא לכבוד י''ט, כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת. אלא אם כן התחיל מבעוד יום דאינו אלא שגומר והולך אבל אתחולי לא קל וחומר דמיום טוב לחול. לגמרי לא: בשלמא לרב אשי. דאמר לכבוד יום טוב תקנוהו כדי שיאמרו אסור להתחיל בשולי שבת ביום טוב היינו דמערב יו''ט הוצרך לעשותו: אלא לרבא. דאמר כדי שיברור: אפי' ביום טוב. ועשהו לפני סעוד' יום טוב יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו: שמא יפשע. ישכח ולא יערב משום דטריד: ותנא מייתי לה מהכא. כן דרך שיטת הש''ס כשמתחילין האמוראים להוציא טעם מן המקרא ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר נקט הכי כלומר האמוראים למדוהו מכאן והתנא למד מכאן: את אשר תאפו אפו. הוה ליה למכתב היום אפו ובשלו אלא רמז היא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר: אלא על האפוי. בחמישי בשבת: אופין. פת: מבשלין. תבשיל: בין לאחד בין למאה. די להם בכזית: צריכי' דעת. שידעו שלשם כך נעשו ורב הונא לא פירש דעת מי ומפרשין לה אנן ואמרינן הא ודאי פשיטא לן דכי אמר רב הונא צריכים דעת דעתו דמניח מיהא בעי דאיהו עדיף שעושהו לשם כך מיהו מבעי לן דעת מי שהניח לצרכו כגון שעשאו זה לצורך חבירו כלום צריך שימלך בו תחלה לעשותו על פיו: עד תחום שבת. ולעומדים חוץ לתחום לא היה דעתו של מניח עליהם: ולא עלו על לבו לזכרון: מסדר מתניתא. שהיה יודע משניות בגרסא ומחזר עליהן לפני מר שמואל שהיו סדורות בפיו כעיקרן: סמוך אדידי. דמערבנא אכולא נהרדעא שהיה עירו: לשנה. לשנה אחרת וראש השנה היה שאין יכול להניח ולהתנות: לדידך אסור. שאין דעתו על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים:

זוהר ויקרא דף ט''ז ע''ב

פָּתַח וְאָמַר (משלי ט''ז) אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן כְּמָה דַּאֲמָרָן חַיָּבַיָּא עָבְדֵי פְּגִימוּ לְעֵילָא וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף מַפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם וְדָא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. דָּבָר אַחֵר אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן. מַהוּ יְשַׁלַּח. יְשַׁלַּח לְאִנּוּן נְטִיעָן מָדוֹן דְּיָנְקָן מִסִטְרָא דְּדִינָא. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף כְּמָה דַּאֲמָרָן חַיָּבַיָּא עָבְדִין פְּגִימוּ לְעֵילָא מַפְרִיד דְּיִחוּדָא לָא יִשְׁתַּכַּח מַפְרִיד לְמַטְּרוֹנִיתָא מִמַּלְכָּא וּלְמַלְכָּא מִמַּטְּרוֹנִיתָא וּבְגִין כָּךְ לָא אִקְּרֵי אֶחָד דְּאֶחָד לָא אִקְּרֵי אֶלָּא כַּד אִנּוּן בְּזוּוּגָא חָדָא. וַוי לְאִנּוּן חַיָּבַיָּא דְּעָבְדִין פֵּרוּדָא לְעֵילָא זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאִנּוּן מְקַיְּמָן קִיּוּמָא דִּלְעֵילָא וְזַכָּאִין אִנּוּן מָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דְּתַיְּבִין כֹּלָּא לַאֲתְרַיְהוּ. וְעַל דָּא תָּנֵינָן אֲתַר דְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה יָתְבֵי צַדִּיקִים גְּמוּרִים לָא יָתְבֵי בֵּיהּ מַאי טַעֲמָא אֶלָּא אִנּוּן אִתְתַּקְּנוּ בַּאֲתַר עִלָּאָה בַּאֲתַר דְּשַׁקְּיוּ דְּגִנְּתָא מִשְׁתַּכַּח מִתַּמָּן וְדָא הוּא תְּשׁוּבָה וְעַל דָּא אִקְּרוּן בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה וְאִלֵּין אִתְתַּקְּנוּ בַּאֲתַר אָחֳרָא דְּאִקְּרֵי צַדִּיק וְעַל דָּא אִלֵּין יָתְבִין בַּאֲתַר עִלָּאָה וְאִלֵּין יָתְבִין בַּאֲתַר זוּטְרָא מַאי טַעֲמָא אִלֵּין תַּיְבִין מַיָּן לַאֲתְרַיְהוּ מֵאֲתַר עִלָּאָה דְּנַהֲרָא עֲמִיקָא עַד הַהוּא אֲתַר דְּאִקְּרֵי צַדִּיק. וְצַדִּיקִים גְּמוּרִים נָגְדִין לוֹן מֵהַהוּא אֲתַר דְּאִנּוּן יָתְבֵי לְהַאי עָלְמָא וְעַל דָּא אִלֵּין עִלָּאִין וְאִלֵּין תַּתָּאִין. זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּמָארֵי תְּשׁוּבָה וְזַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּא דִּבְגִנֵּיהוֹן עָלְמָא מִתְקַיְּמָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ויקרא ה') וְהָיָה כִי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְגוֹמֵר מַה כְּתִיב לְעֵילָא אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֵשׁ בָּהּ וְגוֹמֵר דְּהָא בְּגִין דָּא אִסְתַּלַּק קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִכֹּלָּא כִּבְיָכוֹל קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אִשְׁתַּכַּח בְּקִיּוּמֵיהּ דְּהָא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְפָּרְשָׁא מֵאַתְרָהָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה ז') אָבְדָה הָאֱמוּנָה (ל''ה קצ''א) מַאי אֱמוּנָה דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (תהלים צ''ב) וֶאֱמוּנָתְךָ בַלֵּילוֹת. אָבְדָה הָאֱמוּנָה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (ירמיה ט') עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וְכֹלָּא חַד וְהָא אוֹקִימְנָא אָבְדָה וְלָא נֶאֱבֶדֶת וְלָא אֲבוּדָה. כְּגַוְנָא דָּא (ישעיה נ''ז) הַצַדִּיק אָבַד אָבוּד אוֹ נֶאֱבָד לֹא כְּתִיב אֶלָּא אָבַד. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה ז') אָבְדָה הָאֱמוּנָה בְּגִין כָּךְ וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה וְגוֹמֵר:

תרגום הזוהר
פָּתַח וְאָמַר. אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף. אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן, הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה. כִּי מָדוֹן, פֵּרוּשׁוֹ פְּגָם. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף, הַיְנוּ שֶׁמַּפְרִיד אַלּוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁזֶּהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אִישׁ תַּהְפּוּכוֹת יְשַׁלַּח מָדוֹן. מַהוּ יְשַׁלַּח. הוּא שֶׁיִּשְׁלַח לְאֵלּוּ הַנְּטִיעוֹת, מָדוֹן, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹרֵם לָהֶם שֶׁיִּינָקוּ מִצַד הַדִּין. וְנִרְגָן מַפְרִיד אַלּוּף. הוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹשִׂים פְּגָם לְמַעְלָה, מַפְרִיד, הַיְנוּ שֶׁלֹּא נִמְצָא יִחוּד, שֶׁמַּפְרִיד הַמַּלְכָּה מִן הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ מִן הַמַּלְכָּה. וּמִשּׁוּם זֶה לֹא נִקְרָא אֶחָד, כִּי לֹא נִקְרָא אֶחָד, אֶלָּא הֵם בְּיִחוּד אֶחָד. אוֹי לְאֵלּוּ הָרְשָׁעִים שֶׁעוֹשִׂים פֵּרוּד לְמַעְלָה. אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים, שֶׁהֵם מְקַיְּמִים הַקִּיּוּם שֶׁלְּמַעְלָה, וְאַשְׁרֵיהֶם בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁמַּחֲזִירִים הַכֹּל לִמְקוֹמוֹ. וְעַל כֵּן לָמַדְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה יוֹשְׁבִים, צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵין יוֹשְׁבִים שָׁם. מַהוּ הַטַּעַם. אֶלָּא הֵם בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה נִתְתַּקְּנוּ בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן בְּמָקוֹם שֶׁהַשִּׁקּוּי שֶׁל הַגָּן נִמְצָא שָׁם, וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה. וְעַל כֵּן נִקְרָאִים בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה. וְאֵלּוּ, צַדִּיקִים הַגְּמוּרִים, נִתְתַּקְּנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק. וְעַל כֵּן, אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם עֶלְיוֹן, וְאֵלּוּ, צַדִּיקִים גְּמוּרִים, יוֹשְׁבִים בְּמָקוֹם קָטָן, מַהוּ הַטַּעַם. הוּא, כִּי אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, מְשִׁיבִים הַמַּיִם, לִמְקוֹמָם, מִמָּקוֹם עֶלְיוֹן שֶׁל הַנָּהָר הֶעָמֹק, עַד אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁנִּקְרָא צַדִּיק. וְצַדִּיקִים גְּמוּרִים מַמְשִׁיכִים אֶת הַשֶּׁפַע, מֵאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים, לָעוֹלָם הַזֶּה. וְעַל כֵּן אֵלּוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה הֵם עֶלְיוֹנִים וְאֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים הֵם תַּחְתּוֹנִים. אַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, וְאַשְׁרֵי חֶלְקָם שֶׁל הַצַדִּיקִים שֶׁבִּשְׁבִילָם הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְגוֹ'. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה, אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְגוֹ'. כִּי הַחוֹטֵא פּוֹגֵם לְמַעְלָה, וּמִשּׁוּם זֶה מִסְתַּלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הַכֹּל. כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נִמְצָא בְּקִיּוּמוֹ, כִּי כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא הַמַּלְכוּת, נִפְרְדָה מִמְּקוֹמָהּ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר אָבְדָה הָאֱמוּנָה. מַה הִיא אֱמוּנָה. הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וֶאֱמוּנָתְךְ בַלֵּילוֹת, וְלַיְלָה הוּא הַמַּלְכוּת. אָבְדָה הָאֱמוּנָה, הוּא כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ. וְהַכֹּל אֶחָד, כִּי הַמַּלְכוּת נִקְרֵאת אֱמוּנָה וְנִקְרֵאת אֶרֶץ. וַהֲרֵי הֶעֱמַדְנוּ, אָבְדָה כָּתוּב, וְלֹא כָּתוּב, נֶאֱבֶדֶת, וְלֹא אֲבוּדָה, שֶׁפֵּרוּשָׁם שֶׁהִיא עַצְמָהּ נֶאֱבְדָה. כְּעֵין זֶה כָּתוּב הַצַדִּיק אָבַד, אָבוּד אוֹ נֶאֱבָד לֹא כָּתוּב, אֶלָּא אָבַד, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב אָבְדָה הָאֱמוּנָה. מִשּׁוּם זֶה כָּתוּב, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה וְגוֹ'.

הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ג

א. אֹרֶז שֶׁבִּשְּׁלוֹ אוֹ שֶׁעָשָׂה מִמֶּנּוּ פַּת בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ עָלֶיהָ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא מְעֹרָב עִם דָּבָר אַחֵר אֶלָּא אֹרֶז לְבַדּוֹ אֲבָל פַּת דּוֹחָן אוֹ פַּת שֶׁל שְׁאָר מִינֵי קִטְנִית בִּתְחִלָּה מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל וּלְבַסּוֹף בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת: ב. כָּל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּתְחִלָּה הַמּוֹצִיא מְבָרְכִין לְאַחֲרָיו בְּסוֹף בִּרְכַּת הַמָּזוֹן כִּסְדְרָה אַרְבַּע בְּרָכוֹת. וְכָל שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו בִּתְחִלָּה בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת מְבָרְכִין בְּסוֹף לְאַחֲרָיו בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלשׁ חוּץ מִן הָאֹרֶז: ג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ִ שֶׁאָכַל מִכַּזַּיִת וּלְמַעְלָה אֲבָל אָכַל פָּחוֹת מִכַּזַּיִת בֵּין מִן הַפַּת בֵּין מִשְּׁאָר אוֹכְלִין וְהַשּׁוֹתֶה פָּחוֹת מֵרְבִיעִית בֵּין מִן הַיַּיִן בֵּין מִשְּׁאָר מַשְׁקִין מְבָרֵךְ בַּתְּחִלָּה בְּרָכָה הָרְאוּיָה לְאוֹתוֹ הַמִּין וּלְבַסּוֹף אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלָל:

מוסר
ספר חסידים סימן רטו ריז ריח

אִם רָאִיתָ רָשָׁע עָשִׁיר שֶׁמִּתְחַתְּנִים בּוֹ גְּדוֹלִים, דַּע לְךָ כִּי הָעֹשֶׁר לֹא בָּא לְיָדוֹ אֶלָּא שֶׁיָּדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם לֹא יִהְיֶה לוֹ עֹשֶׁר לֹא יִתְחַתֵּן בּוֹ לְכָךְ הִקְדִּים וְנָתַן לוֹ הָעֹשֶׁר לֹא בַּעֲבוּר זְכוּתוֹ מִתְחַתְּנִים בּוֹ אֶלָּא עֲבוּר זָכִיּוֹת אֲבוֹתָיו וְאִמּוֹתָיו אוֹ שֶׁהָיוּ מְבַזִּים אוֹתוֹ קדֶם לָכֵן: מִדָּה בְּמִדָּה לֹא בָּטְלָה וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרְאָה. לְפִי שֶׁכִּזְּבָה עַל יְדֵי יִצְחָק, לְפִיכָךְ מֵתָה עַל יְדֵי יִצְחָק בַּעֲקֵדָתוֹ: אִם בָּא רְאוּבֵן לִידֵי צַעַר וְהִגִּיד צַעֲרוֹ לְשִׁמְעוֹן וְשִׁמְעוֹן הִתְחַנֵּן עַל רְאוּבֵן כְּאִלּוּ הַצַעַר עַל עַצְמוֹ לְבַסּוֹף כְּשֶׁיָּבֹא עַל שִׁמְעוֹן שׁוּם צַעַר וְלֹא הִתְחַנֵּן רְאוּבֵן עַל שִׁמְעוֹן כְּמוֹ שִׁמְעוֹן עַל רְאוּבֵן הֲרֵי כְּאִלּוּ גְּזָלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג) גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם וַאֲפִלּוּ אִם נוֹשַׁע שִׁמְעוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י''ט) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. וְאִם הִתְחַנֵן עַל חֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יוֹעִיל כְּשֶׁיָּבֹא הוּא אוֹ זַרְעוֹ לְאוֹתוֹ צַעַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ זוֹכֵר מַה שֶּׁעָשָׂה לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ זֶה הַמְּאֹרָע וּמוֹשִׁיעוֹ: