עברתי מדירה בעיר לפסגת הר בגליל - וגיליתי שהחיים שלי מלאים בניסים שפספסתי

לפני 14 שנה עברתי לגור באצבע הגליל, ליד גבול לבנון. אחרי שרוב חיי גרתי במרכז בארץ, בלב העיר בבניינים מבטון, עברנו לגור בגליל, במושב פסטורלי שבעלי גדל בו. זה היה החלום שלי, אבל גם מעבר מאוד מאתגר.

גרתי רוב חיי ליד הים, כל מה שרציתי נמצא בהישג יד, והכול נראה מבחוץ נוצץ ואטרקטיבי. משם - עברתי למושב שנמצא ב"חור", על פסגת הר, כשכל דבר בסיסי שאדם צריך (כמו רפואה או אוכל) נמצא במרחק של 20 דקות נסיעה לפחות.

כשרק עברנו לפה, ניצלתי את אחד הימים לטייל עם הבן שלי בעגלה. אני לא רוצה להישמע דרמטית, אבל פתאום העיניים שלי נפקחו. ראיתי נוף מרהיב - כל הרי הגולן פרוסים מולי, הר החרמון המושלג כאילו במרחק נגיעה, מטעים של תפוחים ואגסים מסודרים כמו חיילים בשורה, בעלי חיים שהייתי רואה רק בספארי פתאום מסתובבים לי בין הרגליים, והאוויר - אח, האוויר - כל כך צח ונקי.

מאז, בכל פעם שאני יוצאת למרפסת, אני רואה את הניסים האלה מולי. מזכירים לי שהבורא ברא עולם פלאי, עיצוב שלא נראה בשום מגזין, ושלמות בחוסר השלמות. נס, פשוט נס. אחד מרבים שאנחנו לא שמים לב אליהם.

תחשבו על זה: אנחנו נושמים כ-20,000 פעם ביום, הלב פועם כ-100,000 פעימות, השמש זורחת כל בוקר מחדש - וכמעט אף אחד מאיתנו לא עוצר לומר "תודה". אז למה בעצם אנחנו כל כך עיוורים לניסים שמלווים אותנו מדי יום?

המן שירד מן השמיים הפך למטרד

כשהנס הופך למטרד

התופעה הזו לא חדשה. גם בני ישראל במדבר, שאכלו מן משמיים 40 שנה ברציפות, הגיעו למצב שבו הם התלוננו וקראו לו "הלחם הקלוקל". נס יומיומי הפך בעיניהם למובן מאליו, ולעיתים אף למטרד.

מסיפור המדבר ניתן להבין שאדם אפילו לא מבין את גודל הטובה שהוא מקבל, פשוט כי הוא רגיל אליה. התופעה הזו נקראת בימינו "הסתגלות הדונית": ככל שדבר חוזר על עצמו, המוח שלנו מפסיק לשים לב אליו. זה מנגנון הישרדותי חשוב כי בלעדיו לא היינו מסוגלים לתפקד מרוב גירויים, אבל יש לו מחיר רוחני כבד. הוא הופך את הנס לשגרה, ואת השגרה ל"מובן מאליו".

תורת החסידות מלמדת שאין דבר כזה "טבע" במובן של מנגנון עצמאי. מה שאנחנו קוראים "חוקי הטבע" הוא בעצם נס מתמשך, שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל רגע ורגע. לא במקרה המילה "הטבע" שווה בגימטריה למילה "אלוקים" (86) – רמז לכך שמאחורי כל תופעה "טבעית" עומד רצון אלוקי פעיל, לא מנגנון אוטומטי שרץ לבד.

כל בוקר חדש הוא נס גלוי

למה ניסים נסתרים פחות מרשימים אותנו?

אנחנו נוטים להתרגש מניסים גלויים, כמו אנשים שהחלימו ממחלות חשוכות מרפא או ניצולים מתאונות קשות, אבל מתעלמים לחלוטין מניסים נסתרים. העובדה שהלב שלנו ממשיך לפעום, שהמזון שאכלנו אתמול הפך לאנרגיה, שהילד חצה את הכביש בשלום - כל אלו ניסים.

הרמב"ן בפירושו לתורה, בסוף פרשת בא (שמות י"ג, טז), כותב שכל הניסים הנסתרים הללו הם למעשה יסוד האמונה כולה. האדם בעצם מודה שהקב"ה פועל בעולם, יותר מכל נס גלוי וחד פעמי. הפרדוקס הוא שדווקא הניסים הכביכול קטנים האלו, שאמורים לחזק את האמונה בכל רגע, הם אלו שהופכים לשקופים בגלל שכיחותם.

חשוב להבהיר, אדם שלא שם לב לנס אינו בהכרח כופר או חסר אמונה. לרוב מדובר בעומס יומיומי, כמו דאגות פרנסה או לוח זמנים עמוס, שפשוט לא משאיר לנו זמן לעצור ולהתבונן. לכן חז"ל תיקנו לנו מערכת שלמה של ברכות - מברכת "מודה אני" בבוקר, דרך ברכת "אשר יצר" אחרי כל ביקור בנוחיות, ועד ברכת המזון לאחר כל ארוחה עם לחם. אלו לא רק ברכות מונוטוניות שאנחנו חוזרים עליהן שוב ושוב. הברכות האלו הן טכניקה רוחנית מדויקת, שנועדה לעזור לנו לעצור באמצע היום בשביל להודות על ניסים קטנים, כמו לקום בבוקר לעוד יום חדש.

אפשר לראות ניסים בכל מקום - אם רק נשנה את נקודת המבט

אז איך בכל זאת נראה את הניסים בחיינו?

1. עצרו - אם לא תעצרו באופן יזום, לא תצליחו ליהנות מהדברים הפשוטים, אבל מהותיים, בחיים. זה שאתם נושמים כרגע בכלל לא מובן מאליו. קחו כמה שניות בשביל להודות על כך. באופן אישי, אני אומרת מזמור לתודה בכל הזדמנות שיש לי.

2. יומן הודיה - רשמו מדי יום שלושה דברים טובים שקרו לכם. הכתיבה מאמנת את הראש להבחין בהם, בכל אותם דברים טובים. זו לא רק עצה רוחנית, אלא ממצא מבוסס גם במחקר הפסיכולוגי העכשווי.

3. רשימת "מה היה יכול להשתבש ולא השתבש" - במקום להתמקד רק בדברים טובים שקרו, נסו לשים לב לדברים שהיו יכולים להשתבש אבל לא קרו. לא פספסת את האוטובוס, הילד לא חלה, המכונית לא התקלקלה. כל אלו ניסים שקטים, שבדרך כלל אנחנו לא שמים לב אליהם, כי הם לא קרו.

4. צפו בתינוקות - אם תבלו זמן מודע ליד תינוק או ילד, תוכלו להבחין איך כל דבר עבורם הוא פלא. כל אצבע שזזה, כל קול שיוצא לו מהפה, כל פרח ברחוב, חתול מיילל או טיפות גשם שיורדות - פלא. תינוקות עדיין לא התרגלו לניסים היומיומיים, והם יכולים להזכיר לנו איך להסתכל על העולם.

ובכל זאת, יש כאלה שיגידו שאין יותר ניסים גדולים בימינו, ניסים כמו קריעת ים סוף, 10 מכות מצרים וכו'. העניין הוא שהניסים לא נעלמו מחיינו - אנחנו פשוט הפסקנו לראות אותם. ההרגל הוא האויב השקט של ההכרה, אבל הוא גם ניתן לאילוף. אם רק תנסו להסתכל על עצמכם, הסביבה הקרובה שלכם והעולם כולו - תוכלו לגלות שהחיים עצמם הם מסכת ניסים בלתי פוסקת.