סעודיה, טורקיה ופקיסטן מאחדות כוחות: איך זה ישפיע על ישראל?

במשך שנים נתפסה סעודיה כמועמדת המרכזית להרחבת הסכמי אברהם ולכינון יחסים עם ישראל. אלא שכעת ריאד מעמיקה דווקא את הקשרים הביטחוניים שלה עם שתי מדינות שמערכת היחסים שלהן עם ירושלים שונה לחלוטין: טורקיה, שיחסיה עם ישראל מתוחים, ופקיסטן - מעצמה גרעינית שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל.

בסוף השבוע חתמו יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן וראש ממשלת פקיסטן, שהבז שריף במכה על "הסכם ההגנה המשותף של מכה". בלב ההסכם עומד עיקרון ברור: מתקפה חמושה נגד אחת משלוש המדינות תיחשב למתקפה נגד שלושתן.

העיקרון מזכיר את סעיף ההגנה ההדדית של נאט"ו - אבל בשלב הזה קיים פער משמעותי בין שתי המסגרות. הברית החדשה אינה מחזיקה במבנה פיקוד משולב, בדוקטרינה צבאית משותפת או במערכי הגנה משותפים מהסוג שבנתה נאט"ו במשך עשרות שנים. לכן, לפחות לעת עתה, משמעות ההסכם היא בראש ובראשונה הרתעתית ומדינית.

ועדיין, מבחינת ישראל מדובר בהתפתחות שאי אפשר להתעלם ממנה. כל אחת משלוש השותפות מביאה לברית כוח מסוג אחר: טורקיה מחזיקה בצבא השני בגודלו בנאט"ו ובתעשייה ביטחונית מתפתחת, פקיסטן היא מעצמה גרעינית, ואילו סעודיה מביאה עוצמה כלכלית, אנרגטית ומדינית משמעותית.

הזווית הישראלית התחדדה כבר יממה לאחר החתימה. שר ההגנה של פקיסטן, חוואג'ה אסיף, הצהיר כי "ישראל היא איום לכל העולם המוסלמי", ואף קרא ל"חזית צבאית מאוחדת" נגדה. הדברים מקבלים משמעות נוספת כשהם מגיעים משר ההגנה של אחת משלוש החברות בברית החדשה.

שר החוץ הטורקי, הקאן פידאן, הדגיש כי ההסכם אינו מכוון נגד מדינה מסוימת, בניסיון להבהיר כי שלוש המדינות אינן מקימות חזית צבאית נגד יריב משותף: "אין לנו שום דבר כתוב - שום דבר שחתמנו ​​עליו - שמגדיר איום משותף", אמר, והוסיף: "כל מדינה שלא תוקפת אותנו היא לא מטרה עבורנו". גם ראש ממשלת פקיסטן הדגיש כי ההסכם נועד "לגמרי למטרות הגנה". ההבהרה נועדה בין היתר להפיג את החשש כי הברית הסונית המתהווה נועדה לשמש משקל נגד לאיראן, יריבתה האזורית הוותיקה של סעודיה.

עבור ישראל, השינוי המרכזי נמצא אפוא פחות באיום צבאי מיידי ויותר במפה האסטרטגית שנוצרת סביבה. סעודיה, שמעמדה ביחס להסכמי אברהם ולנורמליזציה עם ישראל ממשיך לעמוד במוקד המהלכים האמריקניים באזור, מעגנת כעת קשר ביטחוני עם שתי מעצמות מוסלמיות מרכזיות. רק בחודש שעבר הבהיר ממשל טראמפ כי הסכם הגרעין האזרחי עם סעודיה מותנה מבחינתו בנורמליזציה עם ישראל.

באתר N12 צוטט פרופסור יוסי מן מאוניברסיטת בר-אילן, המתמחה בחברה ובכלכלה במדינות המפרץ הערבי, אשר גרס כי אין לראות בברית מהלך המכוון נגד ישראל. לדבריו, מדובר בראש ובראשונה בניסיון של המדינות המעורבות לחזק את מעמדן הביטחוני והמדיני מול האתגרים באזור: "בן סלמאן עושה פה סוג של תאגיד איסלאמי".

מן הוסיף כי הברית משמשת גם כ"סוג של איתות לישראל לעשות משהו". לדבריו, הסעודים מבקשים להבהיר שהם "לא בכיס של אף אחד", וכי עומדות לרשותם חלופות לשיתופי הפעולה וליתרונות הביטחוניים שמציעות ישראל ומדינות נוספות.

מבחינת טורקיה, ההסכם מעניק מסגרת חדשה להעמקת השפעתה הביטחונית בעולם המוסלמי. מבחינת פקיסטן, הוא מרחיב את מערכת ההגנה שכבר הקימה עם סעודיה. עבור ריאד, הברית מאפשרת לגוון את משענותיה הביטחוניות ולבסס מסגרת אזורית שאינה נשענת רק על ארה״ב.

עם זאת, שלוש המדינות אינן מתמודדות עם אותם איומים ואינן מחזיקות בהכרח באותם אינטרסים. פקיסטן עסוקה בראש ובראשונה ביריבותה עם הודו, לטורקיה מערך אינטרסים משלה בסוריה ובסביבתה, ולסעודיה אתגרים אחרים במפרץ. הפערים האלה הם אחת הסיבות לכך שמוקדם להציג את ההסכם כ"נאט"ו מוסלמי" מגובש.

לכן, מבחינת ישראל, הברית אינה בהכרח חזית צבאית חדשה שקמה נגדה - אך היא כן מסמנת שינוי. ריאד, אנקרה ואסלאמאבאד יוצרות מנגנון ביטחוני שמחבר בין משאבים סעודיים, יכולות צבאיות טורקיות ועוצמה פקיסטנית. ככל שהמסגרת הזאת תתרחב ותהפוך מהצהרת הגנה הדדית לשיתוף פעולה צבאי ומדיני עמוק יותר, היא עשויה להפוך לגורם משמעותי יותר בחישובים האסטרטגיים של ישראל - ובמיוחד בשאלה לאן מועדות פניה של סעודיה.