"מתי זה כבר ייגמר?": הטעות שגורמת לנו לפספס תקופות שלמות בחיים

כל מי שאי פעם יצא עם ילדים לטיול, בוודאי מכיר את השאלה "הגענו כבר?". זו השאלה הכי מרגיזה בעולם, במיוחד אם עניתם עליה לפני חמש דקות בדיוק. ובכל זאת, אנחנו, כמבוגרים, שואלים אותה כל הזמן. אם לא את עצמנו - אז את אלוקים.

גבר צעיר שהתחיל לעבוד שואל את עצמו מתי הוא יגיע לתפקיד המנכ"ל, אמא צעירה שואלת את עצמה מתי התקופה הזו תהיה קלה יותר, הפעוט משווע לקצת עצמאות של "ילד גדול", והתינוק לא יכול לחכות לתקופה שהוא ילך (וירוץ) בכוחות עצמו.

אני מודה, גם לי היו תקופות שחיכיתי שאני "אגיע כבר". חיכיתי שארוויח יותר כסף, חיכיתי לבית גדול יותר, חיכיתי לישון לילה שלם בלי בכי של תינוק, חיכיתי לתפקיד שרציתי. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, במקום ליהנות מהתקופה הנוכחית שלי, כי זו בדיוק המהות שלה.

שמעתי משפט יפה שאומר "גם בטבע, שום דבר לא תמיד פורח, אז למה שאתם תפרחו כל הזמן?", וזה כל כך נכון. גם בחורף, כשכלפי חוץ הכול נראה דומם, מתרחשת העבודה השקטה והחיונית ביותר לקראת הצמיחה הבאה. בטבע כל עונה הכרחית, וכך גם בחיים שלנו. בסתיו משילים, בחורף מתכנסים, באביב צומחים ומתרבים, ובקיץ הצמיחה מגיעה לשיאה. אז באיזה עונה אתם עכשיו?

הגענו כבר?!

אתם קמים בבוקר, עושים את מה שצריך לעשות, אבל עמוק בפנים אתם מחכים שהיום הזה, אם לא כל החודש הזה, ייגמר. שהחיים יחזרו למסלולם, שהעננים יתפזרו ופתאום הכול יתבהר, שסוף סוף תוכלו לנשום לרווחה. התחושה הזאת - של דריכות מתמשכת - הפכה בשנים האחרונות לחוויה קולקטיבית כמעט.

לא משנה אם מדובר בעבודה שלא מתקדמת לשום מקום, בזוגיות שנמצאת בתקופה מאתגרת, במצב ביטחוני מורכב או בבריאות שדורשת סבלנות שאין לנו - השאלה שתמיד חוזרת היא: "מתי זה ייגמר?" או "מתי נגיע כבר?".

ברשתות החברתיות קוראים לזה LIVE IN YOUR SEASON - לחיות בעונה שלך. הביטוי הזה, שהפך כבר לטרנד, מציע שאולי הבעיה היא לא המצב שאנחנו נמצאים בו, אלא הניסיון הנואש שלנו לברוח ממנו. וכמו שאי אפשר לכפות על הטבע לדלג על עונה, כך גם אי אפשר לכפות את זה על החיים שלנו.

למה אנחנו כל כך גרועים בדחיית סיפוקים?

הבעיה היא שאנחנו חיים בתרבות שלא בנויה בכלל להכיל המתנה. הכול סביבנו מתוכנת לספק תוצאות מיידיות: הודעה שנשלחת ומגיעה באותה שנייה, סרטוני הדרכה שלמים ב-15 שניות בלבד, משלוחים שמגיעים מהיום להיום - מי בכלל מסוגל לחכות? לא פלא שהילדים שלנו לא מסוגלים לדחות סיפוקים. הם גדלים על פידבק מהיר, על קיצורי דרך, על תחושה שאם רק נלחץ על הכפתור הנכון - התוצאה תגיע, ומהר.

ואז מגיעה תקופה בחיים שאנחנו צריכים להמתין, בסבלנות. תקופה של השתהות, חוסר ודאות או התמדה שדורשת זמן שפשוט אין לנו סבלנות אליו. וכשזה קורה, אנחנו לא רק מתוסכלים - אנחנו נכנסים לפניקה. אנחנו מתחילים לחשוב שפספסנו משהו, שאנחנו מפגרים אחרי כולם, שכל מי שסביבנו כבר הגיע לאן שהוא צריך להגיע, ורק אנחנו נשארנו תקועים. הביקורת העצמית מחריפה, החרדה גוברת, ובמקום לתת לעצמנו מרחב להיות איפה שאנחנו נמצאים - אנחנו נלחמים בזה בכל הכוח.

מעניין להיזכר שהתחושה הזאת בדיוק, של אובדן שליטה מוחלט ושל אי ודאות, כבר הייתה מוכרת היטב לעם שלם, אלפי שנים לפני עידן האינסטגרם.

כשבני ישראל יצאו ממצרים, הם לא רק עברו ממקום למקום, הם השילו מעליהם, בבת אחת, את כל מה שהיה מוכר להם - הבית, השגרה ואפילו הזהות שהכירו כעבדים. הם שוטטו במשך 40 שנה במדבר - המקום האולטימטיבי שבו אין שליטה, אין תוכנית עבודה ברורה, ואין שום דרך לדעת מתי בדיוק המסע יסתיים.

לשחרר את השליטה

אחד הדברים המרתקים ביותר בסיפור המדבר הוא איך בדיוק סופק המזון לעם ישראל. לא היה שום מלאי, שום מחסן, שום תכנון ל"עוד חודש" או "עוד שנה". בכל בוקר ירד המן מן השמיים - מנה מדודה בדיוק לאותו יום ולא גרם יותר. מי שניסה לאגור יותר ממה שצריך, מתוך פחד טבעי ואנושי לגמרי, גילה בבוקר שהעודף התקלקל. הניסיון לצבור אקסטרות מעבר ל"כאן ועכשיו" עלה בתוהו.

יש בזה משהו מעט אכזרי במבט ראשון. איך אפשר לחיות בלי ביטחון, בלי תוכנית גיבוי, בלי אפשרות לדעת שגם מחר יהיה בסדר? אבל דווקא בוויתור הזה מסתתר שחרור עצום. כל האנרגיה שהיינו משקיעים בדאגה למה שעוד לא קרה, בתכנון תרחישים שאולי לעולם לא יתממשו, בניסיון לתכנן כל זווית אפשרית של העתיד - משתחררת. פתאום אנחנו פנויים לדבר אחד בלבד: לנהל נכון את המשאבים הנפשיים שיש לנו היום. לא את כל מה שיהיה. לא את מה שהיה. רק את היום הזה.

האמנות של לחיות בעונה

אז איך עושים את זה בפועל? איך לומדים לחיות בעונה שלא בחרנו, בלי לאבד את השפיות?

הצעד הראשון הוא לתת לעצמנו לגיטימציה מלאה להרגיש בדיוק את מה שאנחנו מרגישים. עייפות, בלבול, תשישות, תסכול - כל אלה לא סימנים לכישלון אישי, הם חלק טבעי מהעונה שבה אנחנו נמצאים.

תחשבו על עץ הדובדבן בחורף. אי אפשר להכריח אותו להוציא פירות באמצע ינואר. העץ פשוט נמצא בעונה אחרת, עונה שבה הוא אוגר כוחות מתחת לפני השטח, ומתכונן בשקט למשהו שעדיין לא נראה לעין. גם אנחנו, בדיוק כמוהו, לפעמים נמצאים בעונות שבהן העבודה האמיתית מתרחשת מתחת לפני השטח - עונות של התכנסות והתחשלות - עד שיוצאים הפירות.

הצעד השני הוא למצוא עוגנים בתוך הערפל. במדבר, בני ישראל לא ידעו מה מחכה להם מעבר לדיונה הבאה. הם לא ראו את התמונה המלאה, לא ידעו כמה זמן יימשך המסע. 40 שנה הם הלכו במדבר ללא שום ידיעה מתי הם יגיעו כבר לארץ המובטחת. אבל היו להם עוגנים קבועים: עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה. נוכחות יציבה שליוותה אותם גם כשהדרך הייתה בלתי צפויה.

גם אנחנו, כשאנחנו לא יודעים מה ילד יום, יכולים למצוא לעצמנו את העוגנים שמחזיקים אותנו יציבים. למשל, ארוחת שבת קבועה עם המשפחה הקרובה, שגרת בוקר מרגיעה, הליכה בטבע, הדלקת נרות ריחניים, כתיבה ביומן, שיחה עם אדם קרוב או כל מה שיעזור לכם להרגיש טוב יותר. אלו אומנם לא פתרונות קבועים למצב, אבל הם יכולים לתת את הכוח לצעוד עוד צעד אחד קדימה.

מפסיקים להילחם בלו"ז

חשוב לזכור שהמסע במדבר לא היה הסוף של הסיפור, הוא היה הדרך. 40 השנים במדבר לא היו תקופת המתנה סתמית - הן היו התהליך שבו עם שלם של עבדים הפך לעם עצמאי, עם זהות, עם חוקים ועם היכולת לעמוד על רגליו. בלי המדבר, לא הייתה הכניסה לארץ המובטחת. העונה הקשה הייתה חלק בלתי נפרד מהיעד, לא מכשול בדרך אליו.

וזה בדיוק המסר שכדאי לקחת איתנו. העונה הנוכחית שבה אתם נמצאים - עסקית, אישית, זוגית, נפשית או משפחתית - היא זמנית. היא לא לנצח, גם אם היא מרגישה כרגע כמו מצב קבוע שאין ממנו מוצא. ההבטחה שבסוף יבוא משהו טוב היא לא סתם קלישאה שאומרים - היא כמעט חוק טבע, ממש כמו שאחרי החושך תמיד מגיע האור או שאחרי החורף מגיע האביב (והקיץ. איזה כיף בקיץ).

אז במקום להילחם בלוח הזמנים, במקום להכות את עצמכם על מה שאתם אמורים להספיק, נסו משהו אחר: תנו לעצמכם להרגיש בדיוק את מה שאתם מרגישים עכשיו. קחו צעד אחד ואז עוד אחד, בלי לדרוש מעצמכם לראות את כל הדרך מראש. תנו לעונה שלכם לעשות את העבודה שהיא צריכה לעשות. ואז, ורק אז, תגיעו אל הארץ המובטחת הפרטית שלכם.