"הרב אמר לי: 'יש אנשים שקיבלו מתנה לזכור את העבר הרחוק שלהם'"

"הייתי בחורה בת 14 או 15, כשלפתע, משום מקום, התחילו להציף אותי מחשבות קשות ונוראיות על דברים שלא הכרתי", משחזרת יעל ליכט. היא מדברת על כך בקול כאוב, וניכר כי למרות שחלף מאז זמן רב, הזיכרונות מאותם ימים חיים ומוחשיים. "זכרתי דברים מפעם, מהעבר, אבל זו לא הייתי אני", היא מסבירה. "אלו היו זיכרונות קשים מאוד, ולא פחות מכך – היה קשה לחשוב שאולי קרה לי משהו ואני הוזה ומדמיינת. איך ייתכן בכלל שאני זוכרת דברים מן העבר?".

כשמשוחחים עם יעל כיום, עשר שנים לאחר מכן, קשה לדמיין את הדרמה שהסעירה את נעוריה. היא אישה צעירה, פיקחית ובעלת מודעות עצמית גבוהה, העוסקת בכתיבה ולומדת כבר כמה שנים תסריטאות וקולנוע. כיום, כשהיא מתבוננת על העבר מתוך פרספקטיבה רחבה, היא מבינה טוב יותר את מה שחוותה, אך כפי שהיא מעידה – זה לא מקל לרגע על המסע המטלטל.

זיכרונות וחרדות

"גדלתי בבית דתי ולמדתי בתיכון של רשת 'שובו'", פותחת יעל. "עברה עליי ילדות רגילה לגמרי, אך בסביבות גיל 14 התחילו לעלות בי שאלות עמוקות באמונה. הייתה לי ידיעה ברורה ופשוטה שבורא עולם קיים, לא היה לי בכך שום ספק. אבל רציתי להבין לעומק: מה אנחנו עושים פה? למה שמו אותנו כאן? הרגשתי שאם אקבל תשובה אמיתית, הכל יסתדר ולא יציקו לי עוד הספקות".

שיחה פתוחה עם מחנכת כיתה ח' העניקה ליעל את התשובה הראשונית שהיא חיפשה. "המורה דיברה איתי על בורא עולם שרוצה שיהיה לנו טוב, ועל כך שכל המהות של העולם היא טובה. הדברים שלה היו מרגיעים, ומכיוון שבטבעי אני אופטימית, היה לי קל להתחבר אליהם".

באותם ימים היא חוותה גם חיזוק רוחני גדול, וכחלק מכך עברה ללמוד במוסדות חרדיים. אך במקביל, היא התקשתה להתמודד עם הסערה הנפשית שחוותה. "אלו לא היו רק זיכרונות מהעבר הרחוק ביותר שלי, אלא גם חרדות קשות מדברים שלא היה לי שום קשר אליהם – מפשע, מאלכוהול ומהרחוב", היא מספרת. "בנוסף, הרגשתי שמציפות אותי תובנות וידיעות עמוקות מדי לגילי, כאילו יש לי ניסיון חיים מגלגול אחר. החרדות והתחושות הללו הלכו והסתבכו, עד שבשלב מסוים השתלטה עליי המחשבה שאני פשוט זוכרת את הגלגול הקודם שלי. זה שיבש אותי לחלוטין. ניסיתי כל הזמן למצוא הוכחות שאני לא משוגעת, חקרתי בגוגל לפי תאריכים ומקומות, והייתי בסטרס עצום".

יעל עוצרת לרגע את שטף סיפורה, ומציינת כי היא חשה הכרת הטוב גדולה מאוד לרב זמיר כהן, שכן באותם ימים, כחלק מתהליך ההתחזקות שחוותה, היא השתתפה בסימפוזיון בו השתתף הרב. "המורה שלי פנתה לרב בשמי, וסיפרה לו על מה שאני חווה. היא לא ידעה את הפרטים המלאים, אך הרב הבין מיד במה מדובר. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר בצורה הכי פשוטה משפט שלא אשכח: 'יש אנשים שקיבלו את המתנה לזכור, כדי להתחזק ולחזק. אבל את לא צריכה להיות בלחץ מזה – כמו שאת לא בלחץ מזיכרונות מלפני עשר שנים. זיכרונות הם רק זיכרונות'.

"האמת היא שבאותו רגע זה לא הרגיע אותי, כי הזיכרונות היו קשים. אבל ככל שחלף הזמן התחלתי להבין את העומק של דברי הרב, ובעיקר עזרה לי ההבנה שהרב לא התייחס לדברים שלי כהזויים ודמיוניים. הוא האמין לכל מה שסיפרתי, ואפילו נרמל את התחושות שאני חווה, אבל בעיקר גרם לי להבין שאין טעם להתעמק בהן. זהו המסר הטוב ביותר שיכולתי לקבל באותו זמן".

"לא לקפוץ גבוה"

תחושת הרוגע הפנימי שחשה יעל באותם ימים אפשרה לה להמשיך לפסוע במסלול הרוחני שאימצה בחייה. היא למדה במדרשת "נווה ירושלים" והמשיכה ללימודי הוראה בסמינר "הישן" (מכון בית יעקב למורות).

"ברוך השם התחזקתי מאוד, וממילא מצאתי את עצמי בסביבה חזקה יותר. בלימודיי בסמינר הרגשתי כמו כל בת אחרת בכיתה, לא הייתי שונה כלל. אבל היה לי קשר טוב מאוד עם המורות, והן היו אלו שהחזיקו אותי בקרקע. כמו אנשים רבים שעוברים חיזוק רוחני, גם אני רציתי לפעמים לקפוץ גבוה מדי ולכבוש את ההר בבת אחת, אבל הן לימדו אותי לעשות הכל לאט ובאיזון".

שיתפת אותן בזיכרונות מן העבר?

"לא שיתפתי בזיכרונות הקשים, אך הן היו הראשונות שזיהו שאני סובלת מחרדות, ושלחו אותי לטיפול מקצועי שעזר לי מאוד, יחד עם ההכוון הרוחני החשוב שנתנו לי. כיום, ברוך ה', כשאני כבר נשואה ויש לי בית משלי, אני מבינה עד כמה שבורא עולם פשוט שמר עליי באותן שנות נערות. אני מסתכלת על חברותיי שהגיעו מרקע כמו שלי, ורואה שרבות מהן הידרדרו למקומות קשים, בזמן שאותי הפחדים פשוט בלמו. אני בטוחה שהקב"ה הציל אותי. הוא שתל בי פחדים עצומים מהמקומות המסוכנים הללו כדי למלט אותי מהם וכדי להעביר אותי את מסע ההתחזקות ששינה את חיי".

ומה קורה כיום? הזיכרונות מן העבר פסקו לגמרי?

"הזיכרונות עוד קיימים מדי פעם, אבל הדחף לחפש את המקור ולהבין מה באמת גורם לכך פשוט פסק. עד היום קשה לי לדעת באופן מוחלט אם אני באמת זוכרת דברים מגלגול קודם, או שזו הרגישות הגבוהה שיש לי לסביבה, מה שנקרא בשפה המקצועית 'ילד רגיש מאוד'. אבל כפי שציינתי, זה באמת לא מטריד אותי, כי כפי שאמר הרב זמיר – יש אנשים כאלו, זוהי תופעה קיימת, וזו יכולה להיות אפילו מתנה".

לא לפחד כלל

יעל מדגישה כי ההבנה הזו עוזרת לה אישית גם בחיי היום יום. "כמו כולם, גם אני חווה ניסיונות גדולים וקטנים", היא מציינת, "אך אני תמיד מסבירה לעצמי שאלו אינם סתם ניסיונות, אלא יש להם מטרה. לפעמים בורא עולם מביא לנו ניסיון שנוחת כאילו משום מקום, כדי שנעצור את החיים ונתבונן על עצמנו – על מה שקורה איתנו, ועל מערכות היחסים שלנו. באותו רגע זה מרגיש כמו הדבר הכי נורא שיכול לקרות, ומתעוררת השאלה 'למה זה מגיע לי?'. אבל בדיעבד, ממרחק של שנים, ניתן לראות עד כמה שזה בנה את האישיות שלנו ותרם לחיים, ופשוט מודים על כך. כיום, כשיש לי ניסיון, אני משתדלת לזכור שבעוד כמה זמן אסתכל על זה, אחייך ואודה. אז אני שואלת את עצמי: 'למה לא להודות כבר עכשיו?'".

כשחווים קושי, זה בוודאי לא קל...

"נכון. זה כמובן לא סותר את הבכי בתפילות ואת הפנייה בכאב לקב"ה, כי הוא בוודאי שומע את הקושי. אבל בשביל הנפש, שווה ללמוד את מלאכת השילוב החיונית הזו: לבכות ולהודות, ליפול ולחייך, להמשיך לרוץ במרוץ החיים, ותוך כדי הריצה לדעת לעצור, להתבונן – עם פחד או בלי פחד – אבל להיות שם באמת".

בשנים האחרונות החלה יעל לעסוק בתחום הכתיבה, והיא שקועה עמוק בכתיבת תכנים ושירים. "בשנה האחרונה התחלתי לכתוב ספר שעוסק בממשק הרגיש – ילדים לבעלי תשובה המתמודדים עם OCD וחרדות סביב קיום מצוות ורוחניות", היא מספרת. "זהו נושא שהזדמן לי לפגוש מקרוב, וראיתי עד כמה שחשוב להעלות אותו – לנרמל, אך גם לתת כלים מקצועיים ואמיתיים.

"חשוב לי לעזור לבני נוער שמצויים בקשיים", היא מסכמת. "זהו המסר החשוב ביותר שאני יכולה להעביר, כי רוחניות אינה אמורה להיחוות כעול, כפחד או כחרדה, אלא כעוגן של רוגע ושמחה. ואם חווים קושי או מחשבות ובלבולים, חשוב לטפל בכך באופן מקצועי. אם לא מטפלים – זה עלול להוביל לסבל אמיתי, ואין שום סיבה לסבול".