חובה לאומית ראשונה במעלה: פרשת שופטים בעקבות רש"ר הירש

פרשת שופטים נאמרה לישראל ערב הקמתה של מדינה בארץ ישראל. לאחר ארבעים שנות נדודים, שבהן חנה העם סביב המשכן, עמדו השבטים להתפזר בערים, בכפרים ובנחלות. במקומו של מחנה אחד עתידים היו לקום מאות שערי עיר; במקום הנהגתו הישירה של משה יופיעו שופטים מקומיים, בית דין מרכזי, מלך, כהנים, נביאים, שרי צבא וזקני קהילות.

את היחס בין כל הרשויות האלו באה התורה להסדיר בפרשת שופטים. קודם כל, שופטים צריכים בכל מקום: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק".

בשלושת הרגלים עולה העם אל המקום אשר יבחר ה', אולם רוב חיי האדם אינם מתנהלים בירושלים, אלא בתוך עירו. שם הוא קונה ומוכר, יורש ומוריש, לווה ומלווה, מקים משפחה ומנהל את רכושו. משום כך אין התורה מסתפקת בבית הדין הגדול היושב במקום המקדש. המשפט מוכרח להימצא "בכל שעריך".

רש"ר הירש מדגיש שהמילים "תתן לך" נאמרו בלשון יחיד, מפני שהפנייה היא אל האומה כיחידה אחת. "הפנייה בלשון יחיד היא אל הכלל הלאומי". האומה, באמצעות נציגותה העליונה, ממנה את השופטים והשוטרים ומקימה מערכת משפטית בכל שבט ובכל עיר. אין מדובר ביוזמה מקומית התלויה ברצונם של בעלי הממון או נכבדי העיר, אלא בחובה לאומית ראשונה במעלה.

השופט מברר את הדין, קובע את המשפט ומכריע בין הצדדים. השוטר מעניק למשפט כוח מעשי. בכך התורה מונעת שתי תקלות הפוכות: משפט יפה שאין מי שמבצע אותו, וכוח ביצועי שאינו כפוף למשפט. השוטר בא לאחר השופט, הכוח בא לאחר הדין ומשרת אותו.

מערכת המשפט לא נועדה לייצב את השלטון, להגן על המלך או להכניס מסים לאוצר. התורה מגדירה את מטרתה במילים "משפט צדק". השופט אינו מייצג את רצון המדינה מול האזרח, הוא מייצג את משפט התורה ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור.

מיד לאחר מינוי הדיינים מזהירה התורה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם". התורה אינה מתארת דיין טיפש או מושחת. היא מדברת על אדם שהוא באמת חכם וצדיק, ואף על פי כן השוחד מעוור את עיניו ומסלף את דבריו. השוחד אינו פועל רק כאשר הדיין מחליט במודע למכור את פסק הדין. עצם קבלת טובת ההנאה משנה את נקודת מבטו, מקרבת אותו לאחד הצדדים ופוגעת בעצמאות שיקול דעתו. אדם מסוגל להיות משוכנע שהוא שופט ביושר, בשעה שיחסו אל אחד מבעלי הדין כבר השתנה. משום כך נדרשת מהשופט לא רק כוונה טובה אלא התרחקות מוחלטת מכל גורם העלול להטות את ראייתו.

מכאן עובר הכתוב אל פסוק היסוד של הפרשה: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". רש"ר הירש מפרש: "הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי". אין רודפים צדק כדי להשיג באמצעותו תועלת אחרת, ולא מוותרים עליו מפני שיקול מדיני, כלכלי או מפלגתי. "יש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו”, ושאר השיקולים נדרשים להשתעבד אליו.

המילה "תרדוף" מלמדת שהצדק אינו מצב סטטי. חברה אינה נעשית צודקת אחת ולתמיד באמצעות חוקה, בתי משפט ומינוי דיינים. היא חייבת לרדוף את הצדק מחדש בכל מקרה, בכל מינוי ובכל דור. גם לאחר שהארץ כבר נכבשה ונחלקה, קיומה המדיני תלוי בהגשמת המשפט. המדינה הישראלית צריכה "לרשת את הארץ תמיד מחדש" על ידי הצדק.

לא כל שאלה ניתנת להכרעה בבית הדין המקומי. התורה מתארת מקרה שבו "יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" ומצווה לעלות אל המקום אשר יבחר ה': "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם... וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ".

במרכז הלאומי עומד בית הדין הגדול. תפקידו אינו להחליף את התורה בחקיקה אנושית, אלא להכריע כיצד מתפרש דין התורה וכיצד הוא מיושם במקרה שהגיע לפניו. משפט התורה הוא אחד, ולכן נדרש מוסד מרכזי המונע את התפצלותו למערכות מקומיות סותרות.

הביטוי "הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" מלמד שכל דור מחויב לבית הדין המוסמך של ימיו. התורה אינה נמסרת רק לחכמי דור המדבר. היא נמסרת לאומה החיה לאורך ההיסטוריה, ובכל דור מוטלת על חכמיו האחריות להכריע בשאלות שהתעוררו במציאות זמנם.

אחדות ההלכה היא תנאי לאחדות האומה. אילו כל עיר הייתה מכריעה לעצמה בדיני אישות, ממון, קורבנות וטהרה, לא הייתה עוד תורה ציבורית אחת. "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" מעניק להכרעה המרכזית כוח מחייב, ובכך שומר על התורה כתורתו של עם אחד.

רק לאחר הקמת בתי הדין, קביעת סמכות הסנהדרין ופירוט מעמדם של הכהנים, מגיעה התורה אל מוסד המלוכה: "וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכׇל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי".

הסדר הוא עיקר גדול במשנת רש"ר הירש. אצל עמים רבים המלך קדם לחוק: הוא כבש את הארץ, הקים את המדינה, מינה את השופטים וקבע את כללי המשפט. בישראל התורה והמשפט קיימים לפני המלך. המלך נכנס אל מערכת שכבר הוקמה, ולפיכך אינו רשאי לראות את עצמו כמקור סמכותה.

תפקידו של המלך הוא לאחד את הכוחות הלאומיים, להנהיג את המדינה, להגן על גבולותיה ולבצע את המשימות המוטלות על הציבור. הוא איננו מעניק לעם את ייעודו, הייעוד ניתן כבר בסיני. המלך אינו יוצר את החוק, הוא עצמו כפוף לחוק.

כך מסביר הרב הירש גם את הכישלון שבבקשת המלוכה בימי שמואל. עצם מוסד המלכות נכתב בתורה, אך העם ביקש מלך "ככל הגויים", מנהיג שיישא במקומם את אחריותם ויהפוך את ישראל לאומה רגילה. רש"ר הירש כותב כי "המניעים והמטרות של בחירת המלך הראשון... עמדו בניגוד גמור לייעוד מקורי זה".

מלך ישראל אינו אמור להחליף את אחריות העם כלפי ה'. גם תחת מלכות נשארים השופט, הכהן והנביא בעלי סמכות עצמאית בתחומם. נתן הנביא יכול להוכיח את דוד, הכהנים משרתים במקדש מכוח התורה ולא מכוח מינוי מלכותי, ובית הדין דן על פי הדין, לא על פי צורכי הארמון.

מיד לאחר מינוי המלך מטילה עליו התורה שלוש הגבלות: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים", "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים", "וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד". הסוסים מייצגים את הכוח הצבאי, ובמיוחד את הקשר עם מצרים, שממנה הובאו סוסי המלחמה. ריבוי הנשים היה כלי מקובל ליצירת בריתות בין בתי מלוכה. הכסף והזהב מעניקים לשליט עצמאות כלכלית וכוח להחזיק צבא, פקידים וחצר גדולה.

התורה אינה שוללת מהמלך את הכלים הנחוצים למילוי תפקידו. הדגש החוזר הוא "לו": אסור למלך להפוך את הצבא, הקשרים המדיניים והאוצר הלאומי למקורות של עוצמה אישית. כוח המלכות ניתן לצורך הציבור, לא לצורך האדרת השליט.

הסכנה בריבוי הסוסים היא שהמלך יראה בכוח הצבאי את מקור ביטחונו. הסכנה בריבוי הנשים היא שלבו יסור בעקבות קשריו המדיניים. הסכנה בריבוי הכסף היא שהרכוש יהפוך את מוסד המלוכה למטרה בפני עצמה. שלושת האיסורים מציבים את המלך בתוך גבולות עוד לפני שהתורה מעניקה לו כבוד וסמכות.

מול שלושת האיסורים מציבה התורה מצווה חיובית אחת: "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר... וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כׇּל יְמֵי חַיָּיו".

"משנה התורה" הוא עותק נוסף של ספר התורה, שנכתב למלך מתוך הספר המוחזק בידי הכהנים והלויים. המלך איננו מקבל ספר חוקים מקוצר המותאם לצורכי השלטון. הוא מחויב לתורה כולה – לא רק לדיני מלוכה ומלחמה, אלא גם לדיני חסד, משפט, שבת, ממון ומשפחה.

ספר התורה מלווה אותו בארמון ובצאתו אל העם. דווקא האדם המחזיק בכוח הרב ביותר נדרש לקריאה מתמדת בחוק המגביל אותו. התורה מציינת שתי תוצאות: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל".

המלך נשאר "מֵאֶחָיו". כס המלכות אינו הופך אותו לבן מין אחר. הוא כפוף לאותן מצוות, נידון באותו משפט ונדרש לאותה יראת שמים. רש"ר הירש מדגיש שעליו להשיב אל לבו את התורה בכללותה כמצווה המחייבת אותו בכל רגע. המלך רשאי לעמוד מעל אחיו בתפקידו, אך אסור לו לרומם את לבו מעליהם.

היציבות של בית המלוכה תלויה דווקא בהגבלת הכוח: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". מלכות המעמידה את עצמה מעל התורה מאבדת את זכות קיומה, מלכות הרואה את עצמה בתוך ישראל ובשירות ישראל ראויה להמשך. ואכן, מלכות בית דוד היא שושלת המלוכה הארוכה ביותר בהיסטוריה העולמית של בן אחר בן, ותשוב לכהן במלוכה אחרי שיבוא המשיח במהרה בעז"ה.