כשאתם מתפללים על הבריאות, אל תשכחו להתפלל גם על הנפש

הטלפון מצלצל. "חני... את יכולה להגיע?".

אני כבר מכירה את הטון הזה. אין צורך בעוד הסברים.

שוב מישהי שהנפש שלה כבר לא מצליחה לשאת את המשקל.

בדרך אליה אני מתפללת.

לא שאדע מה לומר, רק שאצליח להיות שם. באמת. בלי לשפוט. אפילו קצת.

וכשאני חוזרת הביתה...

יש לילות שאני כבר בבית, אבל הראש שלי עדיין נשאר אצלם.

*

אני חושבת הרבה על הנפש, ועל כמה אנחנו מתפללים על הבריאות של הגוף.

שלא תהיה מחלה, שלא תהיה תאונה, שלא יכאב.

אבל כמה אנחנו מתפללים על הנפש?...

*

בשליחות שלנו יוצא לחזקי ולי כל כך הרבה לפגוש אותה בדיוק ברגעים שבהם היא נשברת.

לפעמים זה אחרי חומרים משני תודעה וסמים, שיש אצלנו כמו פטריות אחרי הגשם, תרתי משמע.

לפעמים זו פסיכוזה שמתפרצת דווקא במקום רחוק. זר. בודד.

ולפעמים אלו חרדות שמשתלטות על האדם כולו.

זחלנו עם חבר'ה שהיו בטוחים שהפכו לנחשים.

התחזינו יחד למרגלים סובייטים.

הקשבנו ברצינות גמורה לסיפורים על חייזרים.

דמיינו איתם שאנחנו תרנגולות.

או פרות.

או קופים.

כי לפעמים הדרך היחידה להציל אדם, היא להיכנס לרגע אל העולם שבו הוא נמצא, ורק משם לנסות להוביל אותו בחזרה.

לפעמים חטפנו מכות, לפעמים קללות.

ובכל אותם רגעים חזרנו ואמרנו לעצמנו שוב ושוב: הם לא אשמים. הם לא אשמים.

כי הנפש... אוי, הנפש. אין דבר שברירי ממנה.

וכשהיא נסדקת, השברים שלה אינם נשארים רק אצל מי שנושא אותם. הם ננעצים גם בלב של הורים. של אחים. של ילדים. של חברים. של כל מי שאוהב.

*

"כל דבר יכול לקרות לכל אחד".

אני חוזרת על המשפט הזה כמעט בכל יום.

הוא מזכיר לי להיות קצת פחות שופטת, וקצת יותר בענווה.

כי איש מאיתנו לא יודע איזה קרב מתחולל בתוך האדם שמולו.

*

יש במילים האלה רק בקשה אחת.

כשאתם מתפללים על הבריאות... אל תשכחו להתפלל גם על הנפש.

כי הגוף יכול להישבר.

אבל כשהנפש נשברת – לפעמים חיים שלמים נשברים איתה.

תתפללו על הנפש!