"הרגשתי שאני טובעת בתוך כאב - אבל בכל פעם קמתי מחדש": החיים עם פוסט טראומה ותסמונת קונברסיה

"אני נשואה שבוע, ולא גומרת להודות מדי יום לבורא עולם". דבורי לוי אומרת את הדברים בהתרגשות מרובה, וניכר שמבחינתה הם כלל לא מובנים מאליהם.

"עברתי בחיי הכל, הספקתי לטעום את כל סוגי ההתמודדויות האפשריים", היא מוסיפה. "הייתי מה שמכונה 'על גבול נוער נושר'. התחתנתי בגיל צעיר, ונולד לי ברוך השם ילד מתוק, אך אחרי הלידה שקעתי בדיכאון והגעתי למצבים קשים מאוד. אני חייבת להודות שההורים שלי אנשים נפלאים, הם עזרו המון וניסו לחלץ אותי מן המצב. אך מקרה קשה נוסף שחוויתי הוביל לחרדה ולפוסט טראומה שמלוות אותי עד היום".

דבורי אינה מפרטת, לא על הכל ניתן לדבר, אך ניכר שהדברים חרטו את אותותיהם באופן בלתי נמחה. כאן חשוב לעצור ולהבהיר: בניגוד למה שניתן לחשוב, דבורי אינה נראית כלפי חוץ כמו דמות שמתמודדת, אלא לגמרי להיפך. היא אישה מטופחת, עובדת במשרה מכובדת, מגדלת ילד חכם, מוקפת במעגל חברתי רחב, ושופעת הומור וחיוכים. "זו בדיוק הבעיה שלנו, האנשים ה'שקופים'", היא מסבירה. "במידה מסוימת, המלחמה שפרצה עשתה איתנו רק טוב, כיוון שבפעם הראשונה היא העלתה למודעות את ההתמודדות של נפגעי הפוסט טראומה. עד אז לא שמעו עלינו בכלל".

"כאב שאי אפשר להסביר במילים"

היא נולדה לפני 26 שנים וחוותה ילדות רגילה ונורמטיבית, כבת למשפחה בני ברקית של 13 ילדים. "אני ממוקמת במקום ה-11", היא מספרת. "ההורים שלי דאגו לי תמיד, וכשהגעתי לגיל 19 והתחלתי לרדת מהדרך, הם ניסו לעזור והתאמצו לחתן אותי מוקדם. הם לרגע לא העלו בדעתם שהשידוך שהציעו לי רחוק מלהתאים. גם אני לא ידעתי זאת עד התקופה שאחרי החתונה".

דבורי עוצרת, ולוקחת נשימה עמוקה. היא חוותה מאז כל כך הרבה טלטלות, וניכר כי היא מתקשה להיזכר באותה תקופה. "זה היה בימי הקורונה", היא משחזרת. "אחרי ניתוח קיסרי חירום שעברתי, עם תינוק קטן וצרחן מאוד, נוצר דיכאון שהתפתח ופשוט זעק כלפי חוץ את מה שאני מרגישה – 'לא טוב לי'.

"באותם ימים התחילה להתפתח אצלי תופעה קשה מאוד של 'פציעה עצמית'. הייתי חותכת את עצמי חזק, מרגישה שזו הדרך להרגיש את הכאב ולחוש אותו, כי אין לי שום דרך אחרת לבטא את מה שאני מרגישה. עד היום יש לי צלקות מאותם חתכים. היו ימים שלא הייתי מסוגלת לקום בבוקר מהמיטה, רק שוכבת כבויה עד הלילה ומרגישה שהכי רע לי בעולם. הייתי מסתכלת על הילד שלי, שבאמת אהבתי אותו ודאגתי לו. חשבתי על כך שאמא שלו לא מתפקדת, וריחמתי עליו כל כך. לפעמים עברה בי מחשבה מבהילה: 'אולי עדיף שאמא שלו בכלל לא תהיה, הוא כל כך סובל בגללה. ממילא היא לא מסוגלת לתת לו כלום'".

בסביבה הקרובה שלך ידעו על מה שאת עוברת?

"לא שיתפתי אף אחד, אך אחרי תקופה קצרה שמו לב במשפחה שלי לכך ש'דבורי נכבית'. אחרי כמה מקרים קיצוניים שעברתי, הוחלט לאשפז אותי במחלקה פסיכיאטרית במשך תשעה ימים. באותו זמן האשפוז היה נצרך, אך בפועל ראיתי שם דברים קשים, של נשים במצבים מאוד לא פשוטים. כיום, כשאני כל כך רחוקה משם, אני יכולה להגיד לכל מי שמסתובב כאן בעולם: אין לכם מושג עם מה אנשים מתמודדים, כמה תופעות לוואי, כמה כאב וצער, ואני לא מדברת על פציעות פיזיות אלא על פציעות בנפש, שלעיתים קרובות הן טראומטיות הרבה יותר מפציעות בגוף.

דבורי שוחררה מהאשפוז, וברוך השם לא נאלצה לחזור לשם, אך בשל מגוון של תרופות שנאלצה לקחת, היא מצאה את עצמה מתמודדת עם 'תסמונת קונברסיה' – מצב שבו הנפש מבטאת את הכאב דרך הגוף.

"התחלתי לסבול מנפילות, רעידות, חולשה גופנית ותסמינים שפגעו כמעט בכל תחומי החיים. הגוף שלי פשוט הפסיק לשתף פעולה. אלו לא היו תסמינים שבחרתי בהם או יכולתי לשלוט בהם – הם היו הביטוי של הטראומה שחייתי איתה בכל יום. הרגשתי שאני טובעת בתוך כאב שאי אפשר להסביר במילים, ושאין דרך לצאת ממנו", היא נזכרת בכאב.

לא נופלת – קמה מחדש

הגירושין היו בלתי נמנעים. "נאלצתי להתמודד עם סיום הנישואין שלי, בזמן שכבר נאבקתי על הבריאות הנפשית והפיזית שלי. אני יודעת שזה היה צעד נכון, אך זה לא סותר את העובדה שזו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר בחיי", היא מציינת.

"לאורך הדרך למדתי עד כמה טראומה יכולה להשפיע על כל תחום בחיים – על הגוף, על הנפש, על מערכות היחסים ועל היכולת לתפקד. למדתי גם כמה חשוב שאנשים יבינו שקונברסיה ופוסט טראומה מורכבת אינן 'בראש' של האדם. הן אמיתיות, והסבל שהן גורמות אמיתי".

דבורי לא האמינה לכך שהיא תזכה להקים את ביתה מחדש, מתוך מקום טוב ותחושת הודיה. "היה ברור לי מהרגע הראשון שאני לא מתכוונת להסתיר את מה שעברתי", היא מדגישה. "כבר בפגישה השנייה עם בעלי היה לי התקף של קונברסיה, כשלפתע התמוטטתי ונפלתי. הוא שאל: 'את צריכה עזרה? הכל בסדר?'. אני השבתי שכן, אך באותו רגע חוויתי התקף נוסף שנמשך כחצי שעה.

"תראו לי עוד מישהו אחד שהיה מוכן להכניס את עצמו למערכת נישואין עם דבר כזה מורכב", היא אומרת, "אך בעלי באמת אדם מיוחד מאוד. אחרי שהסברתי לו בצורה מפורטת את מה שאני חווה ולא הסתרתי כלום, הוא אמר לי בפשטות: 'אני לא נבהל, אני רוצה להמשיך'. הסברתי לו: 'אבל אני אישה פצועה, מתמודדת'. הוא ענה: 'לא נכון, יש לך התמודדות מאוד קשה, אך היא לא חלק ממך. יש את דבורי ויש את הקונברסיה, ואני רואה את דבורי שמאחורי הקונברסיה, ולכן רוצה להמשיך".

מסתבר שדווקא הרוגע, האמון והאמונה הם אלו שעיצבו את חייהם של דבורי ובעלה. "בורא עולם היה איתנו לאורך כל הדרך", היא אומרת. "לבעלי יש רב שהוא מקורב אליו במיוחד, והוא החליט באחד הימים לקחת אותי לבקש ממנו ברכה. ישבנו בחדר ההמתנה, ופתאום עברתי שוב התקף קשה שהוביל לנפילה. כמובן שהתחילו בלגנים וצעקות. הרב, שהיה בדרכו חזרה מהתפילה, נעצר לידי, עמד מעליי ופשוט בירך אותי, כשהוא עם הטלית והתפילין, והתפלל עליי במשך דקות ארוכות. הרגשתי ממש זרם של קדושה שמועבר אליי. מאז ועד היום, במשך כחצי שנה, לא היה שום התקף.

"אני כמובן ממשיכה בעבודה קשה בטיפול, אך גם יכולה לומר שאני במקום הרבה יותר טוב. הדרך עדיין לא הסתיימה, אבל יש בי תקווה שלא הייתה קיימת בעבר. אני מצליחה לראות עתיד, להאמין בעצמי, ולהמשיך לבנות את החיים שלי מחדש. כששואלים אותי 'איך את מתמודדת עם כל כך הרבה נפילות', אני משיבה: 'בכל פעם שאני נופלת – אני קמה', ומתכוונת לכך לגמרי – פיזית וגם נפשית".

*

השבוע, כאמור, זכתה דבורי לעמוד תחת החופה עם בעלה, בלב מלא הודיה ומתוך אמונה רבה ותקווה. "אני בוחרת לשתף את הסיפור שלי לא כדי לעורר רחמים", היא מבהירה, "אלא כדי לתת קול למי שמתמודדים בשקט. אני רוצה שאנשים יבינו שגם כשמישהו נראה 'בסדר', ייתכן שהוא נושא בתוכו מלחמה שאיש לא רואה.

"הסיפור שלי הוא סיפור של כאב, אבל הוא גם סיפור של הישרדות. הוא עדות לכך שגם אחרי טראומה קשה, גם אחרי תקופות של ייאוש ופגיעה עצמית, וגם אחרי גירושין – אפשר, צעד אחר צעד, למצוא מחדש תקווה ולהתחיל לבנות חיים טובים ומלאים".