ביטול תורה או צורך כלכלי? ההיסטוריה של "בין הזמנים"

במקורות חז"ל הקדומים לא מוזכר חופש או בין הזמנים. תקנת יהושע בן גמלא, כפי שהיא מובאת בגמרא (בבא בתרא כא ע"א), מתארת את המעבר מחינוך פרטי של אב לבנו אל מערכת ציבורית של מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. הגמרא אומרת עליו: זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. לאחר מכן נקבע הסדר שמושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר, ומכניסים את הילדים ללמוד בערך בגיל שש או שבע. באותה סוגיה נידונים גם מספר התלמידים הראוי למלמד, העברת ילד ממלמד למלמד, ואפילו השאלה אם שכנים יכולים למחות על קול התינוקות הלומדים, אבל חופשה אינה מוזכרת. הרמב"ם (בהלכות תלמוד תורה פרק ב') מעתיק את סדרי הלימוד, ומוסיף: "ולא ייבטלו התינוקות כלל, חוץ מערבי שבתות וערבי ימים טובים בסוף היום, ובימים טובים, ואין מבטלין התינוקות אפילו לבניין בית המקדש".

לעומת זאת, בסדרי הלימודים של האנשים המבוגרים מוזכרות הפסקות קבועות לצרכי פרנסה. במסכת ברכות (לה ע"ב), בתוך הדיון על היחס בין תורה ומלאכה, מובאים דברי רבא לתלמידי בית מדרשו: "במטותא מינייכו, ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא". כלומר, רבא ביקש מהם שלא לבוא לפניו בניסן ובתשרי, כדי שיעסקו בצורכי פרנסתם ולא יהיו מוטרדים כל השנה. רש"י פירש שם, שניסן הוא זמן הקציר ותשרי הוא זמן דריכת הגתות והבדים.

החופש של הילדים התחיל מסיבות כלכליות. הסידור הכספי מול המלמד היה ליחידת זמן של חמישה חודשים, שבסיומם היו ההורים צריכים להחליט אם ולהיכן הם שולחים את הילד. כך אירע שניסן ותשרי היו חודשי מעבר, שבהם המלמדים היו טרודים בארגון החג בביתם, והילדים היו חופשיים לנפשם במשך חודש שלם.

האזכור הראשון של "בין הזמנים" הוא לגנאי. המהר"ל מפראג טען כי אין הצדקה להפסיק לימוד של תינוקות של בית רבן. הוא כותב שכך "אין תורתם אלא באקראי, לא תמידית אלא לתקופות השנה, ואחר כך יקראו דרור לארץ לכנות הזמן בין הזמנים" (דרוש תלמוד תורה).

גם השל"ה (במסכת שבועות בפרק נר מצווה) כותב בחריפות: "ולא ייזכר ולא ייפקד שם בין הזמנים, וייעקר מן העולם". הוא דרש מהמלמדים למצוא סידור לילדים בימי בין הזמנים, או שההורים יגרעו משכרם.

המהרש"א כותב: "ביטול תינוקות של בית רבן הוא מצוי בכל קהילה, גם הבחורים מבטלין רוב הימים בבין הזמנים והולכים ברחובות בביטולים וטיולים" (חידושי אגדות שבת קיט ע"ב).

ואכן, בדורות האחרונים קיצרו מאוד את "בין הזמנים" של הילדים. הם לא יוצאים לחופשה לחודש שלם כמו בעבר, וכמו שנהוג בחינוך הממלכתי, אלא רק לימי החגים עצמם, ועוד חופשה מקוצרת בקיץ.

בעולם הישיבות עדיין ישנו חופש של חודש שלם. הסיבה היא שהישיבות הליטאיות לא היו מקומיות, אלא היו מגיעים אליהן מכל רחבי המדינה, ולכן הנסיעה הביתה לחג וכן הנסיעה חזור אחרי החג יכלה לקחת שבוע ויותר. המנהג נשמר גם בארץ, ועדיין בחורי ישיבות רבים לומדים ב"ישיבת בין הזמנים" או קובעים עיתים לתורה בעצמם, כדי שלא לבטל תורה בלי סיבה מוצדקת.