כיצד להתמודד עם קשיי הפרנסה, הקנאה, והפחד מפני העתיד? מכתב עתיק במסר עוצמתי

בשנת תרצ"ט (1939), בעיירה באבוב שבפולין, ישב רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד וכתב מכתב אישי לתלמידו, רבי שמואל יעקב ברגר הי"ד. במבט לאחור, קשה שלא להתרגש. הכותב והנמען נספו בשואה זמן לא רב לאחר מכן, אך דווקא מתוך המציאות הקשה ההיא בקע מסר של אמונה, ביטחון ותקווה, שממשיך לחזק גם כיום.

הרב פותח את מכתבו: "מכתבך קיבלתי, ויותר ממה שכתבת קראתי מבין שורותיך, וראיתי כי דלפה נפשך מתוגה והנך מלא דאגות על העתיד מהיכן ירק זה חי, ולמותר להבינך עד כמה ירדו דבריך אלה אלי לחדרי בטני, כי זאת בין תבין ותדגיש מעצמך. אמנם בכל זאת לא אעצור כוח לעבור על דבריך בשתיקה, ואוכיחך בתוכחה מגולה מאהבה מוסתרת".

עוד לפני שהוא משיב לטענות, הוא מגלה רגישות עמוקה. הוא אינו מתווכח עם כאבו של תלמידו ואינו ממעיט בערך הקושי. להפך, הוא מראה שהצליח לראות את המצוקה גם במה שלא נכתב במפורש.

לאחר שהוא מביע הזדהות, מגיעה הקריאה המרכזית של המכתב: "שלא יבהלוך רעיונך כלל, רק תשים ביטחונך בד' יתברך, הזן ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא".

המסר איננו קריאה להתעלם מהמציאות, אלא להזכיר מי מנהל אותה. כאשר הדאגות משתלטות על המחשבה, הן עלולות לגרום לאדם לאבד את היציבות ואת היכולת לפעול. הביטחון בה' אינו מבטל את המאמץ, אלא מעניק לו כיוון ויישוב הדעת.

השתדלות כן - דאגה לא

אחד היסודות המיוחדים במכתב הוא ההבחנה הברורה בין עבודה לבין חרדה.

כך כותב הרב: "הגם כי ניתן עול ברזל על האדם להביא טרף לביתו, ככתוב 'וברכתיך בכל אשר תעשה', אבל זאת אומרת רק לענין עשיה והשתדלות, ולא להיאנח ולדאוג שהוא ללא יועיל. ואם ידאג אדם כל היום וכל הלילה לא יברא אפילו פרוסה קטנה, אדרבא הוא מבלבל את מחשבתו ומטמטם את לבו מבלי ידע אנה לפנות ומה לעשות.

"ואלמלי לא ניתן רשות ממעל לעסוק במסחר או במלאכה, הלא היה חטא ועוון פלילי להרהר אחר מידותיו של הקב"ה ולחשוב מחשבת פיגול על המחיה ועל הכלכלה, כי אם לישא עין לשמים ולא להושיט אצבע למים קרים".

הרב מסביר לתלמידו כי אומנם יש חובה לעבוד, להתפרנס ולעשות השתדלות. אולם הדאגה עצמה אינה מוסיפה פרנסה, אלא לעיתים דווקא מחלישה את האדם.

כמה אקטואלי המסר הזה גם היום. רבים מאיתנו סוחבים את העבודה הביתה, מתעוררים בלילה עם מחשבות על העתיד, ומגלים שהדאגה אינה פותרת את הבעיה - אלא רק שואבת את הכוחות הדרושים כדי להתמודד איתה.

העבודה עצמה היא עבודת ה'

הרב מוסיף נקודה עמוקה במיוחד: "אך כאשר עלה ברצונו הפשוט לשום עול הפרנסה על האדם, צריכין משרתיו עושי רצונו לעסוק במסחר וקנין בחריצות והרי הוא ככל עבודת הקודש עליהם, וצריך האדם לעשותה בזריזות ובלב שלם להשלים רצון קונו. אבל הדאגה והיגון מי התיר לך".

לא רק שמותר לעבוד - העבודה עצמה יכולה להיות עבודת ה'. כאשר אדם מתפרנס ביושר, בחריצות ובאמונה, הוא מקיים את רצון בוראו. דווקא ההבנה הזו מעניקה משמעות חדשה לעמל היומיומי.

"אבל הדאגה והיגון - מי התיר לך?" - זהו אולי המשפט העוצמתי ביותר במכתב כולו. זו אינה נזיפה, אלא שאלה שמזמינה חשבון נפש. אם עשינו את ההשתדלות הראויה, האם הדאגה באמת מקדמת אותנו? או שמא היא רק גוזלת מאיתנו את השלווה, האמונה והכוחות להמשיך לפעול?

אל תקנא במה שאתה רואה

התלמיד סיפר שחבריו הצליחו מאוד מבחינה כלכלית, בעוד הוא מתקשה.

הרב משיב: "אל יקנא לבך בחטאים... האדם יראה לעיניים ואינו יודע מטמנותיו של חבירו". כמה קל להאמין שאחרים חיים חיים מושלמים. גם כיום, כאשר כל הצלחה מתפרסמת וכל חיוך מצולם, קל לשכוח שאין אדם יודע אילו דאגות, קשיים והתמודדויות מסתתרים מאחורי התמונה.

עוד ממשיך הרב ברעיון מפתיע: "ומי יודע אם הם אינם מתקנאים בך". אדם מביט על חברו ורואה עושר. חברו מביט בו ורואה שלווה, משפחה, תורה או שמחת חיים. כל אחד חושב שלשני טוב יותר, מפני שכל אחד רואה רק את החלק הגלוי. זו תזכורת חשובה גם בעידן הרשתות החברתיות: איננו משווים את חיינו למציאות של אחרים, אלא לתמונה חלקית בלבד.

לפני שהוא מסיים, מזכיר הרב לתלמידו את הנכס שכבר נמצא בידיו: "יש לך... להתהלל... בעמלך בתורה הקדושה ובספרי מוסר... ויפה שעה אחת... מכל הונם ורכושם".

הוא אינו מבטל את הצורך בפרנסה, אך מזכיר שיש נכסים שאינם נמדדים בכסף. תורה, אמונה, מידות טובות וקרבת ה' הם אוצרות שאינם תלויים במצבו הכלכלי של האדם.

המכתב הזה נכתב בשנת תרצ"ט, ערב התקופה החשוכה ביותר בתולדות עמנו. הכותב והנמען לא ידעו מה צפוי להם בשנים הבאות, אך דווקא משום כך דבריו מקבלים עוצמה מיוחדת.

גם כיום, כאשר רבים מתמודדים עם יוקר המחיה, חוסר ודאות והשוואה בלתי פוסקת לאחרים, המסר של האדמו"ר מבאבוב נשמע צלול וברור: השתדל ככל יכולתך, עשה את חלקך בנאמנות, אך אל תיתן לדאגה לנהל את חייך. היא אינה מוסיפה אפילו "פרוסה קטנה", בעוד שהאמונה והביטחון מעניקים לאדם את הכוח להמשיך קדימה גם ברגעים המורכבים ביותר.

רבי בן-ציון הלברשטאם הי"ד היה האדמו"ר השני מבאבוב, ומקים רשת ישיבות "עץ חיים" בגליציה. הוא נהרג על קידוש ה' בשואה בד' באב תש"א, יחד עם בנו ושלושת חתניו.