הלחם הוא לא כל הסיפור: פרשת עקב בעקבות רש"ר הירש

פרשת עקב נפתחת במילים "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם". משה רבנו אומר לבני ישראל דברי מוסר כלליים, אבל הוא מדגיש את חשיבות הציות ותשומת הלב לפרטי החוקים. רש"ר הירש מגדיר את "עקב תשמעון", כ"תשומת הלב המקיימת את החוק". כדי להיות איש שומר חוק צריכים להיות מודע, לשים לב, לשמוע את פרטי ההלכות. לא מספיק להיות איש אמונה ואוהב אלוקים ואדם, צריכים לשמוע. ובעקבות השמיעה הזו של הפרטים, מגיעה קרבת ה' האמיתית.

המזון תופס מקום מרכזי בפרשה, והוא עובר כחוט השני בין כמה נושאים. מצד אחד מבטיחה לנו התורה ברכה ולחם, ומצד שני מובטחת גם מלחמה, ובלשון "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך". שוב אכילה, וגם המילים לחם ומלחמה בנויות מאותו שורש.

התורה מלמדת אותנו כי כאשר אדם הולך לפי התוכנית האלוקית, אזי בצורה ובדרך הטבעית הוא מנצח את העמים האליליים המתחרים איתו על ארץ הקודש, מה שנקרא בלשון העממית "אוכל אותם לארוחת בוקר". במקום אחר בתורה נאמר "לחמנו הם, סר צילם". כאשר ישראל במצב העליון והגבוה, כשהם עושי דבר ה', כל העמים הם כמו אוכל כנגדם, ואין להם חשיבות.

לכן דווקא כאן התורה מתייחסת למן, לאוכל של בני ישראל, בצורה שמורידה את מדרגתו הגשמית - "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך", ובהמשך: "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא". כדי להיות ראוי לארץ ישראל, צריכים לשים בצד את האוכל הגשמי כאידיאל. רק אחר כך מגיעים למדרגה שיש גם שפע גשמי טבעי, וגם ניצחון על כל האויבים. ועל כך אומרת התורה: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם". כאשר ייכנסו לארץ הם יאכלו לחם ויתפרנסו ממנו, כמו כל האנשים בעולם, אבל הם כבר יודעים כי הלחם לא נמצא "לבדו". יש משהו מעבר, הבסיס הוא מוצא פי ה'. זיכרון המן, בו חיו רק על מוצא פי ה', ימשיך לכל שנות קיום ישראל בארץ, שבהן יבינו כי הלחם הוא לא כל הסיפור.

אחרי תקופת המדבר, כל השפע לא ייתפס אצל בני ישראל כדבר שעומד לעצמו, "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש". ומה תעשו עם כל זה? "ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". הסיכון הגדול הרמוז כאן הוא השביעה. אדם שבע, מבסוט, מרגיש שיש לו הכל – אז זה הזמן לברך. גם כאשר אין שום מחסור והתחושה היא של שובע ומלאות, אסור לשכוח מה עומד מאחורי הלחם והגפן והתאנה, ואיך ברגע הם יכולים להיעלם.

"פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת... ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלוקיך". אומר הרב הירש: "בניינים ומיטלטלים משקפים פעילות יצרנית, והם עלולים להביא לידי זחיחות הדעת. שהרי רוחו של אדם נוחה מעצמו, כאשר הוא רואה את מעשה ידיו". האדם רואה בית בנוי, נכסים רבים, כסף וזהב, צאן ובקר, והוא עלול לקרוא את המציאות כיצירה עצמית שלו בלבד – בשונה מאשר במדבר, שבו נדדו באהלים מתפרקים ואכלו מן. ולכן צריכים הם לזכור לנצח את התקופה הזו, כדי לתת כוח רוחני לתקופות הבאות.

רש"ר הירש מסביר את המלים "ורם לבבך ושכחת" כבעיה עצמה, ולא בתור סיכון: "אכן גאווה איננה מביאה לידי שכחת ד' אלא היא עצמה תחילת שכחת ד'". גאווה היא תשומת לב של האדם לעצמו. הבעיה היא לא רק כאשר האדם מגיע לעבודת אלילים, אלא כאשר הוא רואה את עצמו במרכז, אותו ואת הלחם, את מעשה ידיו, ולא את מה שמאחוריו: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".

מול זה עומד הפסוק "וזכרת את ה׳ אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אכן, יש לאדם כוח לעשות חיל, אבל הכוח עצמו ניתן מאת ה'. האדם פועל, בונה, יוצר, סוחר, עובד ומצליח, אולם עצם יכולת הפעולה, סדרי הטבע, בריאות הגוף, בהירות הדעת, תנאי הארץ והזדמנות ההצלחה - כולם כלולים ב"הוא הנותן לך כוח". מכאן מרכזיותה של הברכה על האוכל, שחכמים למדוה מ"ואכלת ושבעת וברכת", ואמרו "משה תיקן להם לישראל ברכת הזן". ההכרה בכך שהשפע איננו מאיתנו והוא תלוי בבורא, היא בסיס לאמונה.

כך גם לגבי הצלחות מדיניות, לקח אקטואלי מאד לימינו: "אל תאמר בלבבך בהדוף ה׳ אלוקיך אותם מלפניך לאמר בצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת". גם כאשר שמים לב לכך שאין הכוח ועוצם היד קובע, אלא הבורא, עדיין ישנו סיכון. אדם יכול לחשוב: הבורא נתן לי, כי אני צדיק גדול. לא, ה' הוא בעל חסד ומאריך אף, ונותן לנו לנצח גם אם אנחנו לא צדיקים גדולים. ואם לא נדע את זה, אנו עלולים לקבל תזכורות כואבות. התורה מדגישה: "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם". ואם היינו יודעים זאת, גם בזמננו, אולי היו נחסכים מאיתנו מאורעות קשים שבאו לזעזע אותנו.

לכן משה מזכיר מיד את חטא העגל, את שבירת הלוחות, את ארבעים היום וארבעים הלילה, ואת תפילתו על ישראל. ישראל העומד להיכנס לארץ חייב לזכור לא רק את ניסי המדבר, אלא גם את כישלונות המדבר. הזיכרון ההיסטורי לא נועד לייאש, אלא למנוע מהאומה להיכנס לארץ מתוך דמיון של שלמות עצמית.

אחר כל הדברים המהותיים האלו, משה מדגיש כי הדרישות של התורה הן לא קשות. הבורא לא אומר לנו 'רוצים שפע? תהיו משועבדים ותעשו הרבה דברים קשים'. להיפך, זה נשמע קל מאד: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך". הגמרא שואלת, וכי יראת שמיים זה דבר קטן, שמשה אומר 'מה ה' שואל... כי אם'? ומשיבה כי אכן לגבי משה זה דבר קטן.

הכוונה היא, שאדם שרחוק מאמונה ומקיום מצוות, זה באמת קשה לו מאוד. אין להכחיש שקשה להפוך לשומר מצוות, אחרי שמתרגלים לחיי הפקרות. אבל אחרי שנמצאים שם, אין שום קושי, רק אושר ותענוג. במדרגתו של משה מובן שמדובר על פסגות שאין לנו מושג, אבל לא רק משה. כל אדם שהוא כבר ירא שמיים עכשיו, מרגיש שזה דבר קל, שזה חלק מהחיים, שאי אפשר בלי זה.