סיפור מהחיים: בואו אלינו לשבת

גדלתי בשדרות, בבית מאמין ומסורתי, שהיהדות הייתה הסממן החזק ביותר שלו. לצערי, פערים שנמשכו שנים וחוסר ידע יצרו מציאות כואבת של הבנה חלקית ולא מדויקת של המצוות ושל ערכי האמת של היהדות. סבי וסבתי גדלו בבתים שורשיים וחזקים, אך המציאות שאליה נקלעו עם עלייתם הקשתה על רבים מבני דורם ושינתה את אורח חייהם. הרבה נשכח, ואת מה שנותר ניסו לאחוז בכל כוחם, גם אם הדברים נשמרו לעיתים באופן חלקי בלבד.

כשבגרתי והתחלתי לבחון את העולם סביבי, השאלות שהתעוררו בי הצמיחו תשובות שהובילו כולן למסקנה אחת. יצאתי לתהליך איטי והדרגתי של חזרה בתשובה. בשונה מחברים רבים שהיו במצב דומה, הורי חיבקו אותי. המהלך היה מוערך מאוד בעיניהם. אמא עשתה כל שביכולתה כדי שאוכל לאכול בביתם, בהכשרים המהודרים שהתחלתי להקפיד עליהם, ואף השתדלה להתקרב בעצמה. גם אבא היה שם, נאמן לדברי הרבנים והצדיקים.

לצערי, אמא שלי לא האריכה ימים. המחלה תקפה אותה בפתאומיות, לא מותירה לנו זמן רב להיפרד ממנה. הדבר שהכי ניחם אותי היה השמחה האמיתית שלה בדרך שבחרתי. מאז הפטירה שלה, הגברתי הילוך בהתחזקות, ובמקביל להתחזקות במצוות, גם שיניתי את הלבוש ונכנסתי לישיבה. כמה שנים אחר כך כבר הייתי נשוי לדינה, אשתי היקרה.

להורי היו ידידים שהיו כמו משפחה שלנו. הם היו חלק מההווי המשפחתי, מהטיולים, מהאירועים. הם היו כמו דודים שאימצנו, והיו איתנו בכל אירוע, גדול או קטן, עצוב או משמח.

הקפדתי תמיד על תורנות עם אחותי ואחי סביב השהות עם אבא. בית הורי הוא גדול ורחב ידיים, ושנים של טיפוח על ידי אמי היקרה הניבו בו יופי ואווירה מזמינה ונוחה מאוד. לאבא היה קשה מאוד לעזוב את הבית שלו, ובכלל – הוא מעדיף להכניס אורחים מאשר להתארח בעצמו. כך היינו מגיעים, כל אחד בתורו, לשבת או חג אליו הביתה, כדי להיות איתו ולשמח כמה שיותר, שלא ירגיש לבד.

באחת מאותן שבתות, הגיעו לפתע ה"דודים", מהיישוב הסמוך. לא חקרתי איך הגיעו, כמובן, אבל העובדה שנסעו בשבת היתה ברורה. כאב לי. אבא שלי הבחין בכאב שלי, ואחרי שהם הלכו, אמר לי: "הם מעולם לא ראו שבת מהי. כואב לך, אבל בעצם – לא ניסית בעצמך להראות להם כמה השבת טובה, לא?". ומה אני אגיד? שתקתי. אבא צדק.

לא יודע מה הוביל למה, אבל בפעם הבאה שפגשתי אותם, אב המשפחה אמר לי, חצי בצחוק וחצי ברצינות, שדווקא מעניין אותו לראות פעם שבת שבה אני מקדש על היין. הוא טען שאבי מספר על האושר והיופי שיש בזה בעיניים בורקות.

נרמזתי בהחלט. אם זה בא גם מהם, ולא רק ממני, בהחלט כדאי שאתחיל לחשוב על זה ברצינות. אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד. אלו היו ימי הקיץ הכבדים, חופשה, בין הזמנים, ולא ממש התאים לי אירוח רציני. העדפתי להיות עם המשפחה שלי. אבל ה"דודים" ניקרו לי בראש. הקיץ חלף, אלול הגיע והחגים התקרבו. אולי בחגים? ראש השנה לא התאים. אלו יומיים שלמים עם הרבה תפילות, כמה אפשר להפיל עליהם על הפעם הראשונה? יום כיפור – צום. לא מתאים. סוכות – בקושי אני מוצא מקום לעצמי בסוכה הקטנטונת שלי, אין סיכוי שאצליח גם לארח בה. שמחת תורה היה יכול להיות חג מתאים, אבל השנה היה תורנו להגיע לאבא שלי...

אשתי הציעה שנארח אותם – בבית של אבא שלי. אולי אפילו יהיה להם נוח יותר שם, בבית שהם מכירים. אבל אני חששתי. הם גרים בדרום, ביישוב לא רחוק משדרות. יהיה להם קל להחליט פתאום, באמצע החג, להיכנס לרכב ולחזור הביתה...אמנם ידעתי שאם אסביר להם בנועם, מראש, הם יבינו ויכבדו, ככל הנראה. אבל לא רציתי לקחת סיכון. אמרתי לאשתי שדווקא אם הם יבואו אלינו, לירושלים, זו תהיה בשבילם החלפת אווירה, הם יכירו מושגים אחרים, והאופציה לחזור באמצע השבת תהיה סבירה פחות. מצד שני, גם להתארח אצלינו בזמן הקרוב לא היה סביר...

ואז אבא שלי התקשר. הוא ביקש, בעדינות ובזהירות, בדיוק את מה שאשתי הציעה – שהוא יזמין אותם אליו לשמחת תורה, יחד איתנו. הוא רוצה מאוד לראות את הילדים שלהם רואים חג כמו שצריך, מקרוב, שתהיה להם אווירה של קדושה. הוא הפציר בי. אשתי, שתמכה ברעיון מלכתחילה, הקלה עלי את ההחלטה. הסכמתי. אבא שלי שמח מאוד, וכבר דאג לעדכן אותם בהזמנה.

יום רביעי, חול המועד סוכות. הטלפון שלי צלצל. אחותי היתה על הקו. "אבא לא מרגיש טוב. אני יוצאת איתו לסורוקה". אחרי סבב בדיקות ואשפוז של יום אחד הוא שוחרר, ברוך ה', מצויד באנטיביוטיקה ובדרישה מהרופא לנוח כמה שיותר. הוא היה חלש כל כך, שלא היה סיכוי שהוא יחזור הביתה, ודאי שלא לבית שאורחים אמורים להגיע אליו... נסעתי לסורוקה ולקחתי אותו אלי, משנה את כל התוכניות שלנו. כבר הודעתי לאשתי על ביטול תוכנית האירוח של הידידים – המנוחה של אבא מעל הכל. אבל אז אבא הפתיע אותי. כבר בדרך חזור הוא שאל מה איתם, וביקש שאזמין אותם בכל זאת. "הם ממש חיכו להזמנה הזו, ולא יפה ככה לבטל להם". אמרתי לו שהוא חולה וחלש עכשיו. "גם ככה קשה לך להתארח, ועכשיו תוסיף לעצמך על הראש עוד משפחה? זה כבר יותר מדי", התעקשתי. אבל הוא ביטל זאת מכל וכל. "זה ממש בסדר", הוא אמר לי שוב ושוב, מעדכן אותי שממש ישמח אותו לדעת שהם יבואו. הרעש לא יפריע לו. הכנסת האורחים והרצון שהם יראו מקרוב חג יהודי מהו, גברו על הכל. לא יכולתי לסרב.

זה דרש לוגיסטיקה. הבית שלנו לא גדול בכלל, ולארח בו, מלבד משפחתי, גם את המשפחה השנייה, ועוד לדאוג לחדר שקט לאבא – זה דרש הרבה התארגנות, ועוד בהתראה קצרה כל כך... אשתי הצדיקה נרתמה לעניין מכל הלב, ואני הרמתי טלפון ל"דודים" והזמנתי אותם לבוא להתארח אצלנו. הם סירבו, כמובן. גם הם הבינו, כמוני, שאבא שלי זקוק למנוחה. אבל אבא שלי לא ויתר. הוא התקשר אליהם בעצמו, וממש דרש מהם להגיע, והם נעתרו. הסברתי להם בעדינות על שמירת השבת ועל לבוש מתאים, והם נענו בשמחה.

הצימאון שלהם היה אדיר. על כל דבר הם שאלו אם מותר או אסור, ובליל החג, כשיצאנו לבית הכנסת כולנו יחד, האוויר הקדוש של ירושלים שיכר אותם. הריקודים, השמחה בכל פינה, זה היה משהו מיוחד. גם הסעודה היתה כיד המלך, ואבא שלי היה מאושר כל כך, שרק בשביל זה היה שווה כל המאמץ.

וכמו להכעיס, למחרת בבוקר נשמעה האזעקה. שמונה בבוקר, אנחנו בבית הכנסת, "בומים" נשמעים מעלינו, ושמועות מתחילות לעבור בין האנשים. ראיתי את המלחמה המתחוללת בפניהם של האורחים שלנו. הם רוצים להדליק את הטלפונים שלהם, להתעדכן. אין מסכים בסביבה, רק שמועות. הגברים בבית הכנסת, הנשים בבית, כולנו יורדים שוב ושוב למקלטים, ושניהם מתלבטים: להדליק? לא להדליק? כשחזרנו מבית הכנסת, ראיתי איך עובר מסר סמוי בין האורחים שלנו: לא מדליקים את הטלפון. באנו לכאן כדי לשמור שבת.

במוצאי שבת, הבנו שאין להם לאן לחזור. הבית, השדות שהם גדלו בהם, השבילים, העצים, הכל היה למאכולת אש וגופרית. השכנים והחברים נפצעו, או גרוע מכך. אבל הם נותרו בחיים. אבא שלי, שיהיה בריא, ניצל אף הוא. הוא גר בדיוק בכביש הראשי. היינו אמורים להתארח אצלו... כמה ה' שמר עלינו.

חשבתי שפתחתי דלת, אבל ה' הראה לי כמה גדול הכוח של כיבוד הורים, של הכנסת אורחים ושל אהבת ישראל. כל אלו הצילו שלושה דורות, שלוש משפחות, ושבת אחת.