משל כבשת הרש: נתן הנביא מוכיח את דוד המלך - ביאור פרק י"ב בספר שמואל ב'

תקציר הפרק

לאחר חטאו של דוד המלך בפרק הקודם, שולח ה' את נתן הנביא להוכיח אותו. נתן מספר לדוד את משל כבשת הרש: עשיר בעל צאן ובקר רבים לוקח את כבשתו היחידה של אדם עני כדי להכין סעודה לאורח. דוד מזדעזע מן המעשה, כועס מאוד ופוסק שהאיש העשיר ראוי לעונש חמור ואף חייב לשלם פי ארבעה על הכבשה שלקח.

באותו רגע מגלה נתן לדוד כי המשל מכוון אליו ואומר את המילים המפורסמות: "אתה האיש". נתן מזכיר לדוד את כל החסדים שעשה עמו ה' ומוכיח אותו על מעשיו בפרשת בת שבע ואוריה החיתי. בעקבות החטא מודיע נתן על העונשים שיבואו על בית דוד, ובראשם שלא תסור חרב מביתו ושבנו שנולד לו מבת שבע ימות.

דוד אינו מתווכח ואינו מצדיק את עצמו, אלא מודה מיד: "חטאתי לה'". נתן מבשר לו שה' קיבל את תשובתו ולכן הוא עצמו לא ימות, אך העונש על מעשיו יתקיים והילד שנולד לו יחלה.

כאשר הילד חולה, דוד מתפלל עליו בכל כוחו. הוא צם, שוכב על הארץ ומרבה בתחנונים מתוך תקווה שה' ירחם עליו. לאחר שבעה ימים הילד נפטר. כשדוד שומע על מותו, הוא קם, רוחץ, מחליף את בגדיו, נכנס לבית ה' להשתחוות ולאחר מכן אוכל. לעבדיו הוא מסביר שכל עוד היה סיכוי להצלת הילד היה מקום להרבות בתפילה, אך לאחר שנפטר אין בכוחו להשיבו לחיים, והוא מקבל עליו את הדין באמונה.

בהמשך מנחם דוד את בת שבע, ונולד להם בן נוסף - שלמה. ה' אוהב את הילד, ובאמצעות נתן הנביא מעניק לו גם את השם "ידידיה", כביטוי לאהבת ה' אליו.

הפרק מסתיים בחזרה למלחמה בבני עמון, שבה פותח הפרק הקודם. יואב כובש את העיר רבה ומזמין את דוד להשלים את הכיבוש, כדי שהניצחון ייזקף לזכות המלך. דוד יוצא למלחמה, כובש את העיר, נוטל את עטרת מלך עמון, מביא שלל רב ומשלים את הניצחון על בני עמון.

הפרק המלא

(א) וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ.

(ב) לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד.

(ג) וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת.

(ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו.

(ה) וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת.

(ו) וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל.

(ז) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה' אלוקי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל.

(ח) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.

(ט) מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.

(י) וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה.

(יא) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת.

(יב) כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת.

(יד) אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת.

(טו) וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.

(טז) וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹוקים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצׇם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה.

(יז) וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם.

(יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמׇת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה.

(יט) וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת.

(כ) וַיָּקׇם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית ה' וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל.

(כא) וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם.

(כב) וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ יחנני וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד.

(כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי.

(כד) וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה' אֲהֵבוֹ.

(כה) וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה'.

(כו) וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת עִיר הַמְּלוּכָה.

(כז) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם לָכַדְתִּי אֶת עִיר הַמָּיִם.

(כח) וְעַתָּה אֱסֹף אֶת יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל הָעִיר וְלׇכְדָהּ פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ.

(כט) וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת כׇּל הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ.

(ל) וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד.

(לא) וְאֶת הָעָם אֲשֶׁר בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם במלכן בַּמַּלְבֵּן וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיָּשׇׁב דָּוִד וְכׇל הָעָם יְרוּשָׁלָ͏ִם.

ביאור מילים קשות בפרק

"וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם" - חוץ מדין המוות שהאיש העשיר מחוייב בו, האיש העשיר חייב גם לשלם לאיש העני פי ארבע משווי השה.

"וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" - ואתה גרמת לכך שאוריה ייהרג בידי החרבות שמוחזקים בידיהם של חיילי עמון. לא רק שגרמת למיתתו של אוריה, אלא שגרמת לו ליפול בידי שונאי ישראל.

"כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְקֹוָק בַּדָּבָר הַזֶּה" - אולם היות והתחתנת עם בת שבע, ועל ידי כך גרמת לחילול ה' ולמציאות שבה שונאי ה' יבזו אותו.

"וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל" - דוד הרג את תושבי רבת עמון על ידי שהוא השתמש בכלים שהיו להם להבים חדים: מגרה, חריצי ברזל ומגרות ברזל.

"וְהֶעֱבִיר אוֹתָם בַּמַּלְבֵּן" - דוד שרף חלק מתושבי רבת בני עמון בכבשן האש שבו היו מכינים את הלבנים.

פירושים מעניינים של פרשנים

"שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת" - המשל הוא כך: לדוד היו נשים רבות ולאוריה הייתה רק אישה אחת. דוד לא הבין שדבריו של נתן הם בגדר משל, ולכן הוא אמר שהעשיר חייב מיתנ, לא מצד הדין, אלא מצד שעשה דבר מכוער. (רד"ק).

"אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב" - למרות שלאוריה הגיע דין מיתה, הדבר הגיע לו על ידי מעשהו של דוד המלך שלקח את בת שבע, ולכן הריגתו נחשבת לחובה המוטלת על דוד (מלבי"ם).

"חָטָאתִי לַה'" – א ני חטאתי בכך שגרמתי לאוריה למות, ולכן מגיע לי העונש שלא יסור חרב מביתי, אך לא חטאתי באשת איש ולכן לא מגיע לי למות. כל אחד מחיילי דוד היה כותב גט לאשתו לפני שהוא היה יוצא להילחם, וממילא בת שבע לא הייתה אשתו של אוריה כאשר דוד התחתן איתה. לשיטתו של דוד, זו הסיבה שלא הגיע לו למות על חטאו (מצודות).

"וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ" - מכך שה' לא ציווה את דוד להיפרד מבת שבע מוכח שהיא לא הייתה אשת איש (רלב"ג).

מדרשים מעניינים מילקוט שמעוני

1. "אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר: ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עימו?!" - חז"ל מלמדים שאין להבין את מעשה דוד כפשוטו, ולכן אמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". לדבריהם, עצם העובדה שהכתוב מעיד "וה' עמו" מלמדת שדוד היה במדרגה רוחנית גבוהה, ויש להבין את הפרשה על פי ביאורי חז"ל.

2. "אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע? שביקש לעשות ולא עשה... את אוריה החתי הכית בחרב - שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנו. ואת אשתו לקחת לך לאישה - לקוחין יש לך בה. דאמר ר' שמואל בר נחמני: כל היוצא למלחמת של דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר: ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף" - חז"ל מבארים שדוד לא עבר על איסור אשת איש, משום שכל היוצא למלחמה היה נותן גט לאשתו, ולכן בת שבע הייתה מותרת לו.

3. "ואותו הרגת בחרב בני עמון - הרי הוא לך כחרב בני עמון. מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא? מורד במלכות הוה, דקאמר ליה: ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה" - חז"ל מבארים שאוריה החתי נחשב מורד במלכות, ולכן מצד הדין לא היה דוד נענש על עצם מיתתו, כפי שלא נענש על מותם של בני עמון. עם זאת, דוד נתבע על כך שלא דן את אוריה כראוי בבית דין.

4.  "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה; לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: 'וליבי חלל בקרבי'; ולא ישראל ראויין לאותו מעשה, דכתיב: 'מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים', אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו ציבור - אומרים להו לכו אצל ציבור... והיינו דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב: 'נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על?' נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה" - חז"ל מלמדים שדוד המלך לא היה אדם שראוי מצד מדרגתו הרוחנית להגיע למעשה זה. מטרת המאורעות הייתה ללמד את כל הדורות את כוחה של התשובה. עוד אמרו חז"ל שדוד "הקים עולה של תשובה" – כלומר, הוא נעשה המופת והדוגמה לכל בעלי התשובה. כאשר הודה מיד בחטאו ואמר "חָטָאתִי לַה'", ללא תירוצים וללא התחמקות, הוא הראה את הדרך לכל אדם כיצד שבים באמת אל הקב"ה.

לפרקים קודמים, הקליקו כאן