ירושלים של זהב: הקשר הנסתר בין מילות השיר למגילת איכה ודברי חז"ל

ימי בין המצרים מעמידים אותנו מדי שנה מול פני השממה של ירושלים. אנו פותחים את מגילת איכה ומבכים את העיר אשר "ישבה בדד". אולם דווקא מתוך עומק החשכה של ימי האבלות, מתנוצצים ניצוצות של נחמה וגאולה. כמעט שישים שנה חלפו מאז נכתב השיר "ירושלים של זהב" על ידי נעמי שמר, שיר שהפך להמנון הגעגוע והשיבה של העם היהודי ללב בירתו.

כאשר אנו ניגשים לחשוף את רשת הקשרים התורנית והמדרשית העמוקה השזורה בשיר, חובה להקדים ולומר: ודאי וברור שאין הכוונה שנעמי שמר ישבה עם ספרי גמרא ומדרשים, והתכוונה במודע לכל פרט הלכתי או רעיוני המובא כאן. משמעות הדברים עמוקה בהרבה. לנעמי שמר היה כישרון שמיימי וסייעתא דשמיא נדירה לכוון בדבריה לעניינים תורניים נשגבים ולהרגשות רוחניות מדויקות. על כותבת כזו אמרו חז"ל במסכת מגילה (דף ג', עמוד א'): "אף על פי שהוא אינו רואה - מזלו רואה". נשמתה חשה את תדר הקודש של העיר, והמילים שיצאו מעטה כמו חזו את פני הישועה.

במאמר זה נעבור שורה אחר שורה, בית אחר בית, ולראות כיצד המילים והדימויים הללו מתלכדים לכדי מדרש גאולה מודרני, המושתת על כור המחצבה של חז"ל ומקורות החורבן.

הבית הראשון: קדושת החומה ותרדמת הסלע

"אֲוִיר הָרִים צָלוּל כְּיַיִן וְרֵיחַ אֳרָנִים"

כבר בפתיחת השיר, השבח שהשיר חולק לאקלים של ירושלים אינו רק תיאור מטאורולוגי. הוא פוסע בנתיבי הקינה הידועה של רבי יהודה הלוי בציוניו: "חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ".

המשוררת מתיכה את "חיי הנשמות" של אוויר הארץ אל תוך הדימוי המקדשי - "צלול כיין". אין זה סתם יין חולין, אלא זהו יין הנסכים שהיה נקרב על גבי המזבח. במסכת מנחות (דף פ"ו, עמוד ב'), חז"ל מפרטים את ההלכות המחמירות של איכות היין למקדש: היין חייב להיות צלול לחלוטין, נקי מכל שמץ של קרומים או חמיצות, מזוקק ומובחר. אווירה של ירושלים, אם כן, ספוג באותה צלילות עילאית של נסכי המזבח.

"נִשָּׂא בְּרוּחַ הָעַרְבַּיִם עִם קוֹל פַּעֲמוֹנִים"

הזמן שבו נפתח השיר הוא "בין הערביים" - זמן דמדומים קדוש, שבו היו מקריבים בבית המקדש את קורבן התמיד של בין הערביים, ומעלים את מנחת החביתין של הכהן הגדול.

קול הפעמונים הנישא ברוח זו מהדהד את רגע השיא של עבודת היום: על שולי מעילו של הכהן הגדול היו תלויים פעמוני זהב (שמות כ"ח, ל"ד). בזמן שהכהן הגדול היה פוסע פנימה אל הקודש כדי להקטיר את קטורת הסמים ולרדד את מנחת החביתין, היו פעמוני מעילו משמיעים קול נגינה מדוד, נורא והוד, כדברי הכתוב: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש".

הניגון של ירושלים בבין הערביים מעורר את הזיכרון החושי של קול פעמוני הזהב המהלכים בקודש פנימה.

"וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וָאֶבֶן שׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ"

כאן מונח יסוד הנחמה המדרשי העמוק ביותר של הגלות והציפייה. האילן, השייך לעולם הצומח, שרוי בימי החורף בתרדמה עמוקה; עליו נושרים, והוא נראה כמת. אך זו אינה תרדמה של מוות, אלא אגירת כוחות ממוקדת לקראת פריצת הלבלוב של האביב.

זהו משל הגלות הידוע בפסיקתא רבתי (פרשה י"א): "מה האילן הזה בימי החורף הוא נראה יבש, וכיוון שהאביב מגיע הוא מוציא את עליו ומלבלב - כך ישראל, נראים יבשים בגלות, אבל עתיד הקדוש ברוך הוא להפריח אותם".

החידוש המהפכני בשיר הוא השלכת החרדה והתרדמה הזו על האבן - הדומם שאינו משתנה בטבע. בירושלים, חוקי הרוח חזקים מהחוק הפיזיקלי. האבנים הדוממות של חומות ירושלים והר הבית אינן סלעים מתים; הן שרויות באותה "תרדמת חורף" חיה של האילן. הן אוגרות כוח, ובתוך תרדמתן הן חולמות את חלום שיבת ציון של "היינו כחולמים".

"הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת וּבְלִבָּהּ חוֹמָה"

הבית הראשון נחתם ברמז מקראי גלוי ומצמרר לפסוק הפותח של מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם". השיר מעתיק את הבדידות של החורבן העתיק אל המציאות של עיר הספר החצויה והמנותקת בשנות הנתק (1948–1967).

האירוניה הכואבת מכולן מתבטאת במיקום החומה: במקורות ההלכתיים (משנה כלים א', ח'), החומה נועדה להיות מקיפה וחיצונית, ש"מסמנת את גבול הקדושה" ומפרידה בין הקודש שבפנים לחול שבחוץ (שרק לפנים מן החומה נאכלים קודשים קלים ומעשר שני). בחורבן המודרני, החומה בגדה בתפקידה המקורי - במקום להקיף ולהגן, היא נמצאת "בליבה"; היא פוצעת ומבקעת את העיר מבפנים, מפרידה בין חלקי הקודש והופכת את לב ירושלים למרחב של ניתוק ואובדן.

הבית השני: יובש הבורות ויללת הרוחות

"אֵיכָה יָשְׁבוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם, כִּכָּר הַשּׁוּק רֵיקָה"

בפתח הבית השני, הקינה הופכת מוחשית ומקומית. הביטוי "יבשו בורות המים" מהדהד את האגדה התלמודית המפורסמת במסכת תענית (דף י"ט, עמוד ב') על נקדימון בן גוריון, מעשיריה הגדולים של ירושלים בסוף ימי בית שני. בשנה של בצורת קשה, המוני בית ישראל עלו לרגל לחג, ולא היה להם מים לשתות - בורות המים של ירושלים יבשו.

נקדימון לווה שנים עשר בורות מים מלאים מאדון נוכרי, וכשזה דרש את הכסף או את המים ביום פקודה, נכנס נקדימון לבית המקדש, התעטף בטליתו והתפלל מעומק הלב לנס שיושיע את עולי הרגל - ונענה בגשם שוטף שמילא את הבורות. יובש בורות המים במקורות קשור בטבורו לחוסר היכולת של עולי הרגל להגיע ולמלא את העיר. כשהבורות יבשים - אין עולי רגל, וממילא "כיכר השוק ריקה".

"וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת בָּעִיר הָעַתִּיקָה"

המונח "פוקד" נושא בחובו מטען תאולוגי והיסטורי כבד. שורשו ביציאת מצרים, בקוד ובסיסמת הגאולה הסודית שהעביר משה רבינו לעם: "פקוד פקדתי אתכם" (שמות ג', ט"ז).

בתורת הגאון מוילנא (הגר"א), כפי שהיא מנוסחת בספר "קול התור" על ידי תלמידו רבי הלל משקלוב, שלב הגאולה הראשון וההכרחי מכונה "פקידה". זהו שלב המתנהל בדרכי הטבע ובעידוד מלמעלה, אך באמצעות מעשים אנושיים (עלייה לארץ, ריבונות ובניין העיר), וזאת לפני שלב ה"זכירה" הניסי והשלם. הקינה "ואין פוקד את הר הבית" פירושה העמוק הוא שתהליך הפקידה וההתעוררות של הציון היהודי בלב המקדש נעצר. הלב נמצא בתרדמת חורבן, ואין יד אדם מישראל שפוקדת אותו.

"וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע מְיַלְּלוֹת רוּחוֹת"

ההקשר התורני וההיסטורי המצמרר לביטוי זה מצוי בספר יוסיפון (בפרקי החורבן של בית שני). הספר מתאר כיצד לאחר חורבן הבית, סיירו חיילי הרומאים ומצביאיהם של טיטוס במערות הקבורה המפוארות החצובות בסלע סביב ירושלים ובנחל קדרון. הם נדהמו מהיופי הארכיטקטוני ואמרו לטיטוס שהמערות הללו חזקות ומשובחות יותר מכל ארמונות המלכים אשר להם ברומא, ועל כן ראוי להם להפוך אותן למחסות, בסיסים צבאיים ומגורים שיגנו עליהם מפני הגשמים והקור.

האויב ניכס לעצמו את מקום קבורת האבות והמפלט של הפליטים. ממילא, "הרוחות המייללות" באותן מערות אינן רק רוח פיזיקלית; אלו הן רוחותיהם של המתים, הצדיקים והאבות (כפי שמתואר בפתיחתא דאיכה רבה כ"ד, שירמיהו מעורר את האבות מקבריהן), המבכות ומקוננות על צער השכינה ועל כך שהאויב יושב במקומן בעיר השוממה.

"וְאֵין יוֹרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ"

דרך יריחו אינה סתם נתיב תחבורה עזוב. במשנה במסכת תמיד (פרק ג', משנה ח') מתואר הציר המפואר שבין ירושלים ליריחו ולעבר הירדן (שם שכנו הרי מכוור, מהם היו מביאים את העיזים לקורבנות בבית המקדש, ומיריחו היו מריחים את ריח קטורת הסמים של ירושלים).

ים המלח יושב בדיוק בנקודת השבר הגאוגרפית והרוחנית הזו – בין הרי מכוור (מקור הקורבנות) לבין יריחו וירושלים (מקום הקרבתם). הניתוק של דרך יריחו בתקופת העיר החצויה בשיר הוא אבטיפוס של החורבן. עיר בלי דרך יריחו פתוחה היא עיר שמנותקת מהעורק הרוחני, החושי והחומרי של המקדש.

הבית השלישי: שבירת השתיקה וקשירת הכתרים

"אַךְ בְּבוֹאִי הַיּוֹם לָשִׁיר לָךְ... כִּי שִׁמְךָ צוֹרֵב אֶת הַשְּׂפָתַיִם כִּנְשִׁיקַת מַלְאָךְ"

בבית השלישי חל המהפך הפנימי בנפש הכותבת, עוד לפני המלחמה הפיזית והישועה הגלויה.

פעולת השירה כאן היא אקט דרמטי והלכתי. כידוע, מאז חורבן הבית נגזר איסור הלכתי על שירה ונגינה כביטוי לאבלות מוחלטת ("משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות", סוטה מ"ח ע"א).

עומק הדבר מופיע במסכת חגיגה (דף י"ג, עמוד ב'), שם מובא שמאז החורבן נתמעטו ונקצצו כנפי המלאכים (החיות) האומרות שירה לפני כיסא הכבוד. במילה "היום" מפקיעה נשמת השיר את זמן החורבן.

היא חשה שתקופת השתיקה וקיצוץ הכנפיים של מסכת חגיגה מתקרבת אל קצה, והגיעה השעה שבה מותר ואפשר לחזור ולשורר לירושלים. השם של ירושלים "צורב את השפתים כנשיקת מלאך" - המלאכים שאבדו את כנפי השירה שלהם נושקים כעת לשפתיים בארץ כדי להחזיר את הניגון לעולם.

"וְלִקְשֹׁר כְּתָרִים לָךְ"

ומהי שירה זו? היא מעשה של קשירת כתרים. בעולם הקבלה והחסידות (נתנ"ק), הדרגה העליונה של האותיות והמילים היא הטעמים - שהם המנגינה, הניגון והפיסוק של המקרא, והם המכונים "כתרים". בלי המנגינה והניגון, המילים נותרות יבשות ודוממות כירושלים החרבה.

בנוסף, המושג לקשור כתרים מגיע ממסכת חגיגה (י"ג ע"ב) על המלאך סנדלפון העומד בארץ וראשו מגיע בין החיות ו"קושר כתרים לקונו" מתוך תפילותיהם ושירותיהם של ישראל. נשמתה של המשוררת באה להניח את כתר הניגון - "ירושלים של זהב" - על ראש האותיות והסלעים של העיר, ובכך היא פועלת ככוח מלאכי שמחדש את עבודת הכתרים השמיימית.

הבית האחרון: דבר והיפוכו ואלפי השמשות

הבית האחרון, שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור העיר העתיקה, מהווה מהפך ישועתי מוחלט - "דבר והיפוכו" (אנטיזה מוחלטת) של כל מושגי החורבן של הבתים הראשונים, כביטוי מובהק לצמיחת הגאולה.

"חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם, לַשּׁוּק וְלַכִּכָּר"

החזרה לבורות המים היא התיקון המלא לנס נקדימון בן גוריון – הבורות שהיו יבשים, עזובים ומנותקים מעם ישראל במשך שנות הדור, "מתמלאים" מחדש בנוכחות החיה של עולי הרגל והעם שחוזרים לעיר העתיקה, וממילא השוק והכיכר שוב הומים אדם.

"שׁוֹפָר קוֹרֵא בְּהַר הַבַּיִת... וְנָשׁוּב נֵרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ"

השופר הקורא בהר הבית הוא התיקון המוחלט לשממת הבית השני של "אין פוקד את הר הבית". השופר מכריז על שלב הפקידה שהושלם והתממש. עם פתיחת הדרך מחדש ליריחו ולים המלח, חוזר לפעום אותו עורק חיים קורבני ורוחני של בית המקדש, ומגשימה את נבואת הנחמה של יחזקאל (פרק ל"ו, פסוק ל"ח) על שיבת עם ישראל לארצו: "כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה – כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם". בני האדם זורמים לעיר כמו צאן קדשים בחגים.

"וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע אַלְפֵי... שְׁמָשׁוֹת זוֹרְחוֹת"

התיקון העמוק מכולם מופיע במקום החושך הגדול. ה"שמשות" נקשרות בנבואת הנחמה של ישעיהו (נ"ד, י"ב): "וְשַׂמְתִּי שְׁמָשׁוֹתַיִךְ כְּאַדְכָּח", שהן אבנים טובות ומרגליות ענקיות המאירות את ירושלים לעתיד לבוא (בבא בתרא ע"ה ע"א) - דווקא אל תוך המערות החשוכות שבהן ייללו הרוחות.

חז"ל לימדונו במסכת חולין (דף ס', עמוד ב') את הכלל ההגיוני וההלכתי: "שרגא בטיהרא מאי אהני?" (נר בצהריים, מה הוא מועיל?). אור קטן אינו ניכר במקום מואר שבו השמש זורחת בשמיים. איפה ניכר האור במלוא עוצמתו הדרמטית והניסית? במקום החשוך ביותר - ברחם הסלע, במערות הקבורה והשממה שבהן קוננו רוחות המתים בספר יוסיפון.

בכך מתגלה לנו, בשפה של תורת הסוד והגאולה, שהאור של שיבת ציון אינו סתם אור חיצוני; הוא חודר אל תוך כוכי החושך העמוקים ביותר של ההיסטוריה היהודית, והופך את מקום היללה והחורבן למקום שבו אלפי שמשות נבואיות זורחות ומאירות מבפנים. רוחות המתים מפסיקות לילל ומוצאות סוף סוף את מנוחתן ושמחתן עם חזרת הבנים לגבולם.