לא רק ימים של צער: 21 הימים שמעניקים הזדמנות מיוחדת לשינוי פנימי

ימי בין המצרים, שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, נתפסים בדרך כלל כימים של צער, אבל וזיכרון לחורבן בית המקדש. אלו ימים שבהם עם ישראל מתבונן בכאב על בית חיינו שנחרב, על השכינה הנמצאת בגלות ועל הצרות הרבות שעברנו לאורך הדורות.

רבותינו מלמדים, כי בתוך הכאב הגדול מסתתר גם אור עצום. אין מדובר רק בזמן של אבלות על העבר, אלא בתקופה מיוחדת שניתנה לנו כדי להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, לעורר את הלב ולפעול למען בניין העתיד.

הרב זמיר כהן מסביר כי אין להיות עצובים בימים אלו, וכדבריו: "אין מידה הגרועה מן העצבות". בימים אלו יש לזכור את ירושלים ולהתאבל עליה, ובעיקר לצפות ולייחל לבנין בית המקדש בהתגלות כבוד מלכות שמיים באהבה. כלומר, מטרת האבלות אינה להכניס את האדם לייאוש, אלא לעורר בו געגוע. הצער על החורבן נועד להצמיח תקווה וציפייה לגאולה.

רעיון נפלא מביא הרב אלימלך בידרמן על דברי רש"י במסכת ראש השנה, המבאר כי בית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמים. שואל הרב בידרמן: מי בונה את בית המקדש, וכיצד הוא נבנה? ומשיב: "על ידי הבכייה והצער של אבלי ציון המתאבלים על חורבנו. ובכל שנה, בזה שבני ישראל מתקבצים לבכות על חורבנו, הרי הם מוסיפים בבניינו, וכשיוגמר זה הבנין - ירד למטה בית המקדש השלישי בנוי ומשוכלל". כלומר, האבלות על ירושלים אינה רק זיכרון של חורבן העבר, אלא פעולה של בניין העתיד. כל דמעה אמיתית על חסרון השכינה מצטרפת לבניין הבית השלישי.

ברוח זו מבאר השל"ה הקדוש מדוע אין נוהגים מנהגי אבלות בשבת: מכיוון שהאבלות עצמה היא חלק מבניין הבית, ובניין בית המקדש אינו דוחה את קדושת השבת.

ימי בין המצרים אינם רק ימים של צער - הם גם ימים בעלי כוח רוחני מיוחד. כאשר אדם מתגעגע לבית המקדש, הוא בעצם מבטא את רצונו בקרבת ה' ובדבקות בו. על כך אמר ה"חתם סופר": "הבוכה בימים אלו על חורבן הבית זוכה לבנים טובים". כלומר, דמעות של קדושה אינן הולכות לאיבוד. הן פועלות ומשפיעות גם על הדורות הבאים.

זו גם הסיבה לכך שגדולי ישראל, כאשר כתבו מכתבים בימי בין המצרים, היו מסיימים פעמים רבות באיחול: "בבין המצרים יזרח אור לישרים". משפט זה מבטא את הרעיון שהימים הללו אינם רק זמן של חושך, אלא זמן שבו יכול לזרוח אור גדול למי שמבקש להתקרב.

בספרים הקדושים מובא כי 21 הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב מקבילים ל-21 הימים שבין ראש השנה לשמיני עצרת. רבותינו מבארים כי כשם שימי תשרי מסוגלים להתעלות, לתשובה ולקרבת אלוקים, כך גם ימים אלו מסוגלים לכך. ההבדל הוא שבימי תשרי הדבר מגיע מתוך שמחה, ואילו בימי בין המצרים - מתוך געגוע וכאב על הריחוק.

בספר "אוהב ישראל" מבואר כי ימים אלו עתידים להתגלות באור אחר לחלוטין: "אלו 21 יום הם ימים טובים גדולים מאוד, אך בעונותינו הרבים עדיין אין אנו ראויים להם... ואי"ה, כשנזכה במהרה בימינו לעשות תשובה ומעשים טובים, לזכך החומר ולהעביר זוהם הזהב, אז יתגלה רב טוב הצפון".

לדבריו, לעתיד לבוא יתגלו ימים אלו כימים גדולים ונעלים, ואף תשעה באב עצמו יהפוך ל"מועד גדול". האבל שאנו חשים היום הוא רק מפני שאיננו רואים עדיין את האור הטמון בו.

בעל "עבודת ישראל" מגלה נקודה עמוקה נוספת. דווקא משום שימים אלו נראים כימים "שפלים", יש בהם אפשרות מיוחדת לתיקון: "יש ימים בשנה שהם שפלים, דהיינו ימי בין המצרים, בהם יוכל אדם יותר להעלות יותר ניצוצות ויותר אבנים טובות ומרגליות יוכל ללקוט בהם ולהעלותם... וכל זה צריך לתקן בתורה ובתפילה ובתשובה".

המסר העולה מדברי רבותינו ברור: הצער על החורבן אינו מטרה בפני עצמה. הוא קריאה לאדם לעצור, להתבונן ולשאול כיצד הוא יכול להתקרב יותר אל הקדוש ברוך הוא. כאשר יהודי מתגעגע לירושלים, מחזק את תפילתו ומוסיף בתורה ובמעשים טובים - הוא הופך את זיכרון החורבן לכוח של בניין. וכאשר נזכה לקיים את תפילת הנביא: "השיבנו ה' אליך ונשובה" (איכה ה, כא), נזכה לראות במהרה את המשך הפסוק: "חדש ימינו כקדם".