למה האדם מחפש משמעות? השאלה שמעסיקה את האנושות - והתשובה מפתיעה

לפעמים נדמה שהאדם הוא היצור היחיד שמסוגל להתלונן גם אחרי שכל המשאלות שלו התגשמו. הוא חולם על עבודה טובה יותר, וכשהוא משיג אותה הוא כבר חולם על קידום. הוא מחכה לחופשה, ובדרך חזרה כבר מתכנן את הבאה. הוא בטוח שהאושר נמצא מעבר לפינה, אבל כשהוא מגיע אליה הוא בטוח שיש עוד פינה בה טמון האושר. נראה כי האדם הוא היצור היחיד שמסוגל להגשים חלום, ומיד להתחיל לחלום את החלום הבא. לא מפני שהוא כפוי טובה, אלא מפני שבתוכו פועם רעב ששום הישג חומרי אינו מסוגל להשביע.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, הכיר את התחושה הזאת טוב יותר מכל אחד אחר. הוא לא דיבר מתוך השערות או פילוסופיה מופשטת, אלא מתוך ניסיון חיים שאין דומה לו. עושר, כבוד, חכמה, מעמד, השפעה, ארמונות, גנים, תענוגות - כל מה שבני האדם רק יכולים לדמיין - היו כבר בידיו. ובכל זאת, לאחר שהתנסה בכל מה שהעולם הזה מסוגל להציע, הוא סיכם וקבע: "וגם הנפש לא תימלא" (קהלת ו, ז).

הנפש אינה נשארת רעבה משום שחסר לה כסף, הצלחה או חוויה נוספת. היא רעבה מפני שהיא מבקשת דבר מסוג אחר לגמרי - דבר שהעולם החומרי, גדול ככל שיהיה, אינו יכול להעניק לה.

חז"ל במדרש רבה (קהלת ו) מעמיקים ברעיון הזה:

"אמר רבי חנינא בן יצחק: כל מה שיעמול אדם מצוות ומעשים טובים... וגם הנפש לא תימלא. שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה, לעצמה היא עמלה. לכך אינה שבעה... משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובים לה כלום. למה? שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים".

אדם פשוט נושא לאישה בת מלך. מתוך אהבה הוא מעניק לה כל מה שהוא מסוגל לתת - את מיטב תוצרת הכפר, את המתנות היפות ביותר שבידו. אבל דבר מכל אלה אינו מצליח למלא את ליבה. לא מפני שהיא כפויה טובה, אלא מפני שהיא גדלה בארמון. העולם שממנו באה שונה לחלוטין, ולכן גם הגעגועים שלה שונים.

כך בדיוק, אומרים חז"ל, גם הנפש האנושית. היא אינה "עוד חלק" מהאדם. מקורה גבוה יותר, ולכן גם הכמיהה שלה גבוהה יותר. משום כך, גם אם יונחו לפניה כל מעדני העולם - היא עדיין תחפש משהו אחר.

כאן טמונה גם התשובה לשאלה שמלווה את האנושות מאז ומתמיד: למה האדם מחפש משמעות?

לא משום שחסר לו עוד משהו ברשימת ההישגים. לעיתים דווקא האדם שהצליח יותר מכולם הוא זה שמרגיש את החיפוש בעוצמה הגדולה ביותר. הסיבה עמוקה בהרבה. הנשמה נושאת בתוכה זיכרון של מקורה. היא כמהה לשוב ולהידבק בבוראה, ולכן היא אינה מסוגלת להסתפק במה שמציע העולם החומרי לבדו.

זו איננה שאיפה מעורפלת ל"רוחניות". זהו געגוע טבעי של דבר אל מקורו, של בן אל אביו, של חלק המבקש לשוב אל השלם שממנו נחצב. הנפש מבקשת תורה, מצוות, קרבת ה' ועומק רוחני - משום ששם היא פוגשת את המזון האמיתי שלה.

אין הכוונה שעל האדם לזלזל בעולם הזה או להתנזר ממנו. היהדות אינה רואה בחיים הגשמיים אויב, אלא כלי. האדם צריך בריאות, פרנסה, משפחה, שמחה ומנוחת הנפש. כל אלה הם טובים וחשובים. השאלה היא מהו מקומם בחיים.

הרמח"ל מנסח זאת בבהירות בהקדמה לספרו "מסילת ישרים":

"עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בניסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, שיהיה לו נחת רוח וישוב דעת, למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו".

בדבריו משרטט הרמח"ל סדר עדיפויות ברור. ההנאות אינן פסולות, אלא חשובות - כל עוד הן נשארות אמצעי ולא הופכות למטרה. כשהאדם מצפה מהעולם למלא את מה שרק הנשמה יכולה לקבל, הוא ימשיך להרגיש שחסר לו משהו. אך כשהוא מבין את ייעודו ואת מקומה של הנשמה, גם אותו חיפוש פנימי מקבל משמעות.

אולי זו הסיבה שגם אחרי שחווינו עוד חוויה והשגנו עוד יעד, נשארת בפנים אותה שאלה קטנה: "ומה עכשיו?". זו אינה שאלה שמבקשת תשובה מהעולם, אלא קריאה של הנשמה לחזור אל המקור שממנו הגיעה. כי מי שנברא מן העליונים, לעולם לא יסתפק רק במה שיש כאן למטה.