ימי בין המיצרים: להמתין זה לפעמים להציל

מתי ואיך להגיב למילים מכאיבות שנאמרו לנו?

זה תלוי במקום בו אני נמצאת ובמקום בו הזולת נמצא. האם אני המומה וכואבת? האם נאלמתי מצער? אם אשתוק עכשיו לא אפתח את פי יותר לעולם? האם אני מלאה בזעם וחייבת להחזיר? האם יש סיכוי שהדיבור יצא משליטתי אם אפתח את הפה? לרוב עדיף לחכות. אם מתחיל שיח שנראה שלא נצליח לצאת ממנו למקום טוב, עדיף לעצור, לחכות. נוכל להמשיך אחר כך.

לחכות זה לא תמיד נעים ולא תמיד קל, אבל לפעמים ההמתנה מביאה להצלה. יש זמנים שהם לא "עת רצון" לשיח כן אמיתי שיוביל למצב טוב יותר. ברגעים כאלו כל מילה שתאמר לא תתקבל ולא תובן. הפסקה של הדיבור יכולה ממש להציל חיים. מה שרצינו להגיד עכשיו, נוכל להגיד גם יותר מאוחר. עדיף להמתין לזמן מתאים, ולא להיגרר לדיבורים מיותרים שיגרמו עוד יותר נזק והרס. זה דומה למכונית שמדרדרת לתהום. זה קורה מהר ויוצא משליטה, אבל בכל רגע אפשר לנסות ללחוץ על הברקס. כל רגע בו נעצור נמנע הידרדרות נוספת.

אם את כואבת או כועסת, הבטיחי לעצמך שבהזדמנות הראשונה שיהיו בה תנאים טובים יותר, תגידי מה שצריך להגיד. בהזדמנות המתאימה, נסי לדבר באופן שיתקבל ויופנם, ויביא לתוצאה הכי טובה וחיובית שאפשר בנסיבות הקיימות.

ימי בין המיצרים. זה הזמן שלנו לעבוד על המידות. זו הזדמנות טובה ללמוד לעצור תגובות אוטומטיות ולהציל את הבית, את הנפש שלנו, של הזולת ושל הילדים.