מרגש: רגע לפני שנשלח למותו, ביקש היהודי דבר אחד בלבד

תחנת הרכבת בעיירה ספלאק שברומניה, חורף 1944. בתחנה עומדת רכבת עמוסה בני אדם. הקרונות – קרונות בקר. האנשים דחוסים בצפיפות לא אנושית, והקרון האחרון נפתח כדי לדחוס בו עוד קבוצת יהודים שנחטפו מבתיהם. חללה של תחנת הרכבת הקטנה התמלא בצעקות ובכיות.

והנה, מתוך אחד הקרונות הושטה יד אל החוץ. ביד הייתה חבילה קטנה, עטופה בנייר עיתון. היד נותרה מושטת, עד שפועל מקומי בשם ליוש באגושי שעבד במפעל סיד הסמוך לתחנה הבחין בה. ליוש היה אמור לחזור לישון בביתו, אלא שהוא הפסיד את שעת העוצר, ונאלץ ללון בבית החרושת. הוא התקרב אל הרכבת, ומתוך הקרון פנה אליו יהודי זקן בקול חלש וביקש ממנו לשמור על החבילה. הוא אמר לו כי הוא יודע לאן מובילים אותם, וכי מה שנמצא בחבילה זו הוא כל מה שנותר מחייו.

באגושי לקח את החבילה והחביא אותה מתחת לבגדיו. הוא לא ידע לקרוא את האותיות שבתוכה ולא הבין את תוכנה, אבל הבין היטב את משמעות הבקשה. אדם ההולך אל גורלו האחרון אינו מוסר חפץ סתם. כאשר פתח באגושי את העטיפה במקום בטוח, מצא בתוכה מחברת כתובה בכתב יד עברי. המחברת נשמרה במשפחת באגושי במשך עשרות שנים. הסיפור עבר מאב לבן, עד שבשלב מאוחר יותר הגיעה המחברת לידיו של אברהם אלבאום, אדריכל ותלמיד חכם, יליד קלוז' ששרד בילדותו את השואה לאחר שצורף עם משפחתו לרכבת קסטנר. באחד מביקוריו בבודפשט הכיר אלבאום את נכדו של אותו ליוש באגושי, שנשא את שם סבו ושמר על המחברת ועל המכתב שתיאר את נסיבות הצלתה. לאחר שנוצר ביניהם קשר של אמון, מסר הנכד את המחברת לאלבאום, וכך, כמעט שבעים שנה לאחר שנמסרה מחלון רכבת המוות, עשתה המחברת את דרכה לארץ ישראל.

לאחר פטירתו של אלבאום בשנת 2025, מסרה אלמנתו אורה את המחברת לספרייה הלאומית. שם נפתחה המחברת ונבדקה, והתברר כי מדובר בחידושי תורה של הרב שמואל שמעלקא קליין. קליין היה בנו של הרב משה, רבה של סילאדי שבצפון מערב רומניה, ואחיו הצעיר של הרב שלמה זלמן קליין, ששימש אחר כך ברבנות אותה עיר. המחברת נכתבה בשנת תרנ"ז, 1897, כאשר שמואל שמעלקא שהה בעיר נאדי – שוראני. מהמחברת ומהעדויות שנמצאו עולה כי בשנת תרס"ט שהה באוראדיה, ובשנת 1920 שימש רב בכפר אלשד.

זהותו של האיש שמסר את המחברת מחלון הקרון אינה ודאית. האם היה זה שמואל שמעלקא קליין עצמו? ייתכן מאוד, אך אין בידינו הוכחה גמורה. שמו אינו מופיע בבירור ברשימות הנרצחים באושוויץ, אולם לפי הנסיבות נראה כי נספה שם.

מדוע בחר הרב קליין דווקא את המחברת הזאת? מדוע חידושי נעורים משנת תרנ"ז? אולי היו אלה פירות ראשונים של עמל התורה שלו? אולי היו בה חידושים שחיבב במיוחד? קשה לדעת, אך מה שנוגע ללב הוא המחשבה האחרונה של רב יהודי. הוא לא ביקש אוכל או מים, הוא ביקש רק שחידושי התורה שלו יישמרו!

ליוש באגושי לא היה חייב לעשות דבר. הוא יכול היה להתרחק, לחשוש, להתעלם. אך הוא בחר להושיט יד. אחר כך בחרה משפחתו להמשיך לשמור על החפץ, מתוך הבנה כי החבילה הקטנה שנמסרה מיד רועדת היא פיקדון קדוש. בזכותו, אחרי שמונים שנה ויותר, המחברת שבה לדבר, ומשאירה למחבר זיכרון חי בדמות חידושי תורה הנמצאים בספרייה הלאומית של ישראל.