"אחרי הלידה השקטה התחלתי להתנדב": שליחות החיים של מרים ביטון

הריאיון עם מרים ביטון נקבע לשעה 13:30 בדיוק, אבל יש דברים חשובים יותר: הבן, הכלה והילדים הגיעו לקחת את ארוחת הצהריים שהיא בישלה עבורם, והמשפחה מבחינתה היא לפני הכול. מרים ילדה 16 ילדים, השמינית שבהם נפטרה בלידה שקטה, בשבוע ה-42 להיריון. "קראנו לה בשם נחמה דינה", מספרת מרים. "מקובל אמר לנו להגיד שיש לנו 16 ילדים, כי בגאולה היא תחזור".

הדרמה בחייה של מרים התחילה כבר בלידה שלה עצמה. היא נולדה לפני 65 שנה על הספינה "אגוז", בדרך ממרוקו לישראל. "לאחר מכן הספינה חזרה למרוקו כדי להביא עולים נוספים. באסון הטביעה שלה, אבא שלי איבד את בתו, חתנו וארבעה נכדים. הגעתי לעולם במציאות מורכבת. עבור הוריי אלה היו נישואין שניים, והיה ביניהם פער של 40 שנה. הוא היה בן 65, ואמי הייתה בת 25 כשנישאו".

מרים ביטון ואמה ז"ל

הבית שבו גדלה היה מסורתי. "אבא שלי היה בן 71 כשנולדתי, כך שלא הייתה לי ילדות רגילה", משחזרת מרים. "הייתה עליי הרבה אחריות. תמיד טיפלתי בו: בגיל קטן, הייתי מתעוררת איתו עם הנץ, לוקחת אותו לבית הכנסת, מחזירה אותו, מאכילה אותו ורצה לבית הספר. זה לא היה קושי עבורי, אלא מציאות קיימת. לא שיחקתי עם חברות כמו ילדות אחרות. הייתי עסוקה בלדאוג לו. וכמה למדתי ממנו. הוא היה אדם מיוחד מאוד: שקט, צדיק, חי בפשטות ובאמונה. הוא מעולם לא דיבר לשון הרע".

בהיותה בכיתה י"ב נישאה מרים לחביב, בחיר לבה. "במשך שנתיים לא נולדו לנו ילדים, וזה ציער אותנו מאוד. קיבלנו ברכה מיוחדת מהבבא סאלי ומהרבי מליובאוויטש, וכבר באותה שנה זכינו להכניס את בכורנו מנחם אברהם בבריתו של אברהם אבינו".

מאז המשפחה גדלה והתרחבה. "זכינו לשבעה בנים ותשע בנות. ברוך ה' כולם נשואים והורים, ויש לנו כמעט 70 נכדים".

עם חלק מהצאצאים בתמונה משפחתית (קרדיט: צילום לביא)

עושים הכל ביחד

את סיפור החיים שלה מרים מספרת בארץ ובעולם. במשך עשרות שנים חייה התנהלו במקביל לעולם החינוך, לצד גידול משפחה ברוכה. במשך 41 שנה היא חינכה בחטיבת ביניים לבנים, ובמקביל עבדה גם בפרויקטים של משרד החינוך, במיוחד עם נערים שלא השתלבו במסגרת הלימודית הרגילה ("נערי רפול" – מ.ב.ד.ל.) והיו זקוקים להכנה לקראת הצבא ולחיזוק לימודי וערכי. גם כאשר הבית היה עמוס בילדים קטנים, היא החזיקה משרה מלאה וניהלה פרויקטים חינוכיים באופן מקצועי ורציף.

מרים בזמן איכות עם הנכדות

"לא הייתה אצלנו הפרדה אמיתית בין הבית לעבודה", היא מתארת. "הכול התקיים יחד בתוך שגרת חיים אינטנסיבית מאוד, שבה בבקרים הייתי דואגת לילדים ולבית, ובשעות העבודה הייתי נכנסת לעולם החינוכי – מנחה, מחנכת ומלווה תלמידים לאורך שנים. הכוחות לכל זה הגיעו מתוך תחושת שליחות עמוקה, ומתוך תפיסה שכל ילד, בין אם בבית ובין אם בכיתה, זקוק להכוונה אישית, לאמונה בו ולהעצמה של היכולות שלו".

איך הצלחת לשלב בין קריירה ומסירות כזו בתחום החינוך למה שקורה בביתך, עם כל המטלות של החיים?

"אני חושבת שאם יש נכונות, אהבה ואכפתיות בין בעל ואישה, ורצון לתרום אחד למען השני ולחשוב על השני במלוא מובן המילה – אפשר להצליח ובגדול. הכול עשינו, ועודנו עושים, ביחד, וכשאחד מאיתנו לא נוכח בסביבה מאיזושהי סיבה – השני נותן את עצמו. כשהילדים היו קטנים, חביב לא היה בבית בשעות הקריטיות של הבוקר. מישהו היה צריך לעזור לי לשלוח את הילדים ולרוץ לבית הספר, ולא הייתה לנו עזרה מבחוץ, אז בשלב מסוים לימדנו אותם לעזור. כמובן לא הקטנים, אבל הגדולים פשוט נרתמו ועשו את זה.

"מעולם לא הלכתי לישון עד שהבגדים של כולם היו מסודרים, עד שהנעליים היו מצוחצחות. האוכל כבר היה מוכן מהערב. היה לנו סדר קבוע, הכול בטבלה, הכול מסודר. בבוקר הייתי קמה חצי שעה לפני כולם, אומרת ברכות השחר, שותה קפה, ומתחילה את היום כאימא. בנינו שיטה של סדר, אחריות ושיתוף פעולה בתוך הבית, וכל אחד ידע מה התפקיד שלו לפי הגיל. חביב ואני דואגים תמיד לפעול מתוך שמחה, וכל השנים – עד היום – אנחנו מקפידים על לימוד קבוע מהמקורות".

מרים ובעלה הרב חביב במסיבת חומש של אחד הנכדים

הילדים, לדבריה, ספגו הכול וברובם פנו לעולם התורה: חלקם שליחים של חב"ד ברחבי העולם, האחרים עושים את שליחותם בדרכם שלהם, ויש גם בת שלא המשיכה בדרך הדת. "בהתחלה זה היה מאוד כואב ומאתגר. זה לא דבר פשוט לראות את הילדה שלך במקום אחר. אבל למדתי לקבל אותה כמו שהיא, והיא עושה לנו הרבה נחת. ביקשנו שהיא ובעלה יכבדו אותנו, ושכשהם מגיעים אלינו הם מתלבשים בהתאם, הוא חובש כיפה וכדומה. כולנו יכולים ללמוד ממנה כיבוד אב ואם, ואני הכי גאה בה בעולם על ההצלחות שלה ועל מה שהיא עושה. היא מדהימה".

ממלא את הלב

בסוף ההיריון התשיעי, שהיה לאחר הלידה השקטה, מרים שמעה על מסגרת התנדבותית בבית החולים אסף הרופא. "זה ממש דיבר אליי. פניתי לבתי הגדולה סלי, שהייתה אז בת 12, כדי לוודא שהבית יוכל להסתדר בשעות שאני נעדרת, והיא אישרה את זה. התחלתי כניסיון – והתאהבתי. זו הפכה להיות מסגרת קבועה של התנדבות שבועית".

מרים מתנדבת בתינוקייה

איך תמרנת בין ההתנדבות לבית מלא בעבודות, בסוף היריון ובשיא הקריירה?

"כשרוצים, יכולים לעשות הכל. הלו"ז היה בנוי על זה שאני דואגת מראש לבית, מכינה מה שצריך, מסדרת הכול, ואז יוצאת להתנדבות בשעות קבועות. זה לא בא על חשבון הבית, אלא נכנס לתוך הסדר הקיים".

נקודת התפנית הייתה לפני 9 שנים, כשהמחלקה בה התנדבה במשך 25 שנים נסגרה. "אמרתי לעצמי: עד עכשיו ראיתי אנשים מבוגרים, וגם לצערי הרבה מתים – עכשיו אראה חיים. עברתי לתינוקייה של בית החולים. אני מוצאת את עצמי מורידה לחץ של בכי תינוקות בשעות שבהן היולדות הטריות צריכות קצת זמן לישון, לפני שהן חוזרות הביתה למציאות תובענית. בשבילי, זה ממש מרפא לנפש. גם אחרי הלידה השקטה, וגם לאור העובדה שאני לא יכולה ללדת עוד ילדים. אני כל כך אוהבת תינוקות, והנה ההזדמנות שלי לחוות שוב ושוב תינוקות ולידות. זה ממלא לי את הלב".

מרים ביטון

את מתנדבת בשעות שממש לא קל להיות ערה בהן...

"זה בהחלט מאתגר. אלה שעות הלילה. אבל זה מספק ונותן כוח. זו עבודה מאוד פיזית, אבל גם מאוד רגשית: החזקת תינוקות, עזרה לאימהות, תמיכה בשעות המאתגרות".

מי שמכיר את משפחת ביטון לא מופתע מהיכולת של מרים לתת גם למי שאינם ילדיה. במשך שנים, היא ובעלה שימשו כמשפחת אומנה לילדים שמכל מיני סיבות, הורחקו מהוריהם. "אני מאמינה שצריך לראות כל ילד לפי הכוחות שלו. אני מיישמת את זה גם על הילדים שלי, וגם על אלה שאינם ילדיי הביולוגיים. כל ילד ראוי לכך שיראו אותו לפי מה שהוא יכול לעשות, ולא לפי מה שחסר לו".