"אבל אני עושה בשבילה הכל, ויתרתי על החיים שלי!"

"אתה מספר לי איך אתה מקפיד לענות לטלפון שלה בצלצול הראשון, אפילו אם אתה באמצע ישיבה חשובה בעבודה, או איך אתה מוותר בקביעות על הקידוש בבית הכנסת וממהר הביתה כדי שהיא תדע בדיוק איפה אתה בכל רגע", אני אומרת לו בשקט, ומרגישה את המחנק שעולה בחדר. "כמה אנרגיה אתה מוציא רק כדי לא לעורר את חוסר האמון והחרדה שלה. ממש הולך על קצות האצבעות, נריה. זה מזכיר את מה שסיפרת על ארוחת הערב אצל ההורים שלך – אפילו לא רצית לנסוע לשם, נסעת רק כדי לא לאכזב אותה, והערה סתמית של אמא שלך הובילה לפיצוץ בדרך הביתה ולהתקפה שלה עליך, על לא עוול בכפך".

נריה נאנח, השפיל את מבטו אל השטיח. "אני בן אדם גמיש. תמיד הייתי זורם. גם כשהיו לי תקופות מאתגרות בלימודים או עבודות שפחות התאימו לי, תמיד ידעתי למצוא את המקום שלי ולשמוח. אבל איתה... זה תמיד הליכה על חבל דק. הודיה הגיעה מבית שבו 'מה יגידו' היה חזות הכל, בית שבו הכל חייב להיראות מושלם כלפי חוץ. ויחד עם הפחד העמוק שלה מנטישה וחוסר השליטה שלה, הפצע הזה פשוט מנהל אותנו. היא קיוותה שיהיו לה נישואין מלאים בביטחון, אבל בפועל היא חיה בחרדה מתמדת שמשהו יתפרק".

מנגנון ההימנעות והשתיקה

"אז מה אתה עושה מול החרדה הזו?", אני שואלת, אף ששנינו כבר מבינים את המנגנון. "אתה מתנתק. מפסיק לשתף במה שעובר עליך בעבודה, מסתיר שיחות שגרתיות שהיו לך במהלך היום, כי אתה יודע שכל פרט עלול להכניס את הודיה לסחרור של שאלות ופרשנויות. אתה בורח לשתיקה. למדת שכדי לשרוד את היום בבית, צריך פשוט לכבות את עצמך".

"זה נותן לי קצת שקט", הוא לוחש.

"זה נותן אשליה של שקט", אני מדייקת אותו, נותנת תוקף לתשישות שלו. "אבל בתוך הנישואים, ההימנעות הזו והריצוי שבא איתה, פשוט מוחקים אותך. ריצוי הוא לא נתינה. ריצוי הוא ניסיון לקנות 'שקט תעשייתי', להשתיק את המציאות כדי לא לריב. כשאתה מרצה, אתה פועל בניגוד לרצונך, ונצבר בך כעס פנימי עצום. אתה הופך לאורח בתוך הבית של עצמך. והודיה מרגישה את זה. היא מזהה שהפעולות שלך הן טכניות, מנותקות, ולכן החסך שלה לעולם לא מתמלא".

מעגל הקסמים של מחיקה עצמית

"אבל אני עושה בשבילה הכל, ויתרתי על החיים שלי!", הוא מזדקף באחת, הכעס והכאב פורצים החוצה. "כבר שנים שאני לא יושב עם חברים בחמישי בערב, ולא הולך לחדר כושר כמו שאהבתי, כי כל פעם שניסיתי לצאת היא עשתה פרצופים והיא גרמה לי להרגיש שאני נוטש אותה. ויתרתי על החמצן שלי בשבילה. ומה לגבי השבתות? אנחנו נוסעים להורים שלה כמעט כל שבת שנייה, גם כשאני קורס מעייפות אחרי שבוע עבודה מטורף, רק בגלל שהיא לא מסוגלת להגיד להם 'לא' ואני לא מסוגל להגיד לה 'לא'. אני מבטל את עצמי לחלוטין. ואת יודעת מה הכי כואב? שבסוף היא מאשימה אותי שאני פסיבי, שאין לי נוכחות בבית ושאני לא מציב גבול לילדים".

"וזאת ההוכחה הכואבת מכל", אני רוכנת קדימה, מביטה לו ישר בעיניים ונותנת למילים לשקוע בחלל החדר. "כשאתה נעלם ומרצה, כשאתה הופך ל'רואה ואינו נראה' בבית, אתה מונע ממנה את הדבר שהיא הכי זקוקה לו בעולם: עמוד שדרה. היא גדלה בבית שבו טאטאו כל קונפליקט מתחת לשטיח רק כדי לשמור על תדמית נוצצת, בית שבו אסור היה לכעוס. כדי לא להיות כמו ההורים שלה, אתה חייב להפסיק עם ההסכמה העיוורת הזו רק לשם 'שלום בית'".

דימוי המטוס והביצה

"אז מה אני אמור לעשות? להילחם איתה על כל פרט? להוכיח לה שאני כן עוזר וכן נוכח?", הוא שואל, מתוסכל.

"להפך", אני עונה. "בוא נדמיין מטוס וביצה. האנרגיה הנקבית בקשר נמצאת בתוך המציאות הרגשית. היא חווה תנודות, סערות, והכל מתרחש בתוכה. הרגש עבורה הוא המציאות הקדושה באותו רגע. האנרגיה הזכרית היא המטוס שמרחף מעל המציאות. יש לו הכוח לא להישאב לסערה, אלא להיות עוגן. כרגע, הודיה משדרת אותות מצוקה מהביצה למטה. כשאתה מנסה להתווכח על העובדות: 'כן אמרתי לך', 'לא התעכבתי בכוונה', 'כן עזרתי עם הכלים' – אתה פשוט מתרסק לתוך הביצה. אתה נשאב לבוץ של ויכוחים אינסופיים ומתישים".

"אז לא לטוס משם ולא להתרסק. מה נשאר?".

"להנמיך טוס אליה, בלי להתרסק", אני משיבה ברוך. "לתת תוקף מוחלט לרגש שלה, מבלי לשפוט ומבלי להתווכח על העובדות. בפעם הבאה שהיא כועסת או מאשימה, אל תענה לתוכן. התייחס רק לחוויה. תגיד לה: 'אני ממש מבין שזה מתסכל אותך, זה בטח קשה להרגיש ככה שעמוס לך'. תן לרגש מקום לגיטימי".

בניית גבולות מתוך אהבה

הוא שותק לרגע, מעבד את המידע. "ואיך אני מציב גבולות מתוך זה?".

"רק אחרי שירדת אליה ונתת תוקף לרגש", אני מסבירה. "כשהיא תרגיש שאתה איתה ולא נגדה, תוכל לומר, מתוך אהבה ונוכחות: 'אני מבין שזה מאכזב אותך, אבל זה לא נכון עבורנו ואני לא אעשה זאת'. כדי להתאמן על זה, נתחיל בסביבה טעונה פחות. מול הילדים, למשל. כשילד יבוא ויצעק 'איזה מין אבא אתה, לכולם יש אופניים חדשים ורק לי לא', אל תפתח את פנקס הקבלות של כל מה שאי פעם קנית לו כדי להוכיח שהוא טועה. פשוט תן תוקף: 'זה באמת מבאס להרגיש שאין לך מה שיש לכולם'. תראה איך הרגש נרגע כשהוא מורגש".

אני מחכה שנייה לפני שאני ממשיכה למשימה המעשית שלנו להשבוע. "כצעד ראשון של בניית גבול בריא ושמירה על המרחב האישי שלך, אנחנו מחזירים לך שעה אחת בשבוע שהיא רק שלך. חזרה לאימון כושר, או פגישה עם חבר. הסבר להודיה באהבה שזה מרחב שאתה זקוק לו כדי להיות בעל ואבא טוב יותר. אם היא תיפגע או תילחץ, תן תוקף לפגיעה שלה: 'אני מבין שזה מלחיץ שפתאום אני יוצא ומשנה את ההרגל' – אבל הפעם, אל תוותר על הגבול".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן