למה אנשים מצליחים ושמחים כלפי חוץ עלולים לסבול מדיכאון?

זה קורה לנו הרבה כשאנחנו לוטשים מבטים לעבר אנשים אחרים: איכשהו תמיד אנחנו מצליחים לראות כיצד הם מצליחים יותר בעבודה, מוקפים בחברים, מחייכים בתמונות משותפות ומתפקדים 'עשר'. לכן, כשמתברר לנו לפתע שהם-הם מתמודדים עם דיכאון, קצת קשה לנו להאמין לזה. 

וזה לא מפליא, כי דיכאון לא תמיד נראה כמו שאנחנו מדמיינים אותו: אנשים שמסתגרים בבית חסרי מעש, בוכיים ולא מתפקדים כלל.  קצת פחות מוכרת היא התופעה שבה דיכאון מסתתר מאחורי חיוך רחב ועיניים צוחקות. 

בעגה המקצועית זה נקרא 'דיכאון סמוי' או 'דיכאון מתפקד' - זאת אומרת, אנשים שמצליחים להמשיך לנהל חיים רגילים כלפי חוץ, אך מבפנים הם חווים עייפות נפשית עמוקה, ריקנות או כאב רגשי מתמשך שאין לו מרפא. 

האבסורד הוא שהפער בין מה שהעולם רואה לבין מה שהם מרגישים עלול להיות עצום, ולעיתים דווקא היכולת להמשיך לתפקד באופן שגרתי לכאורה, גורמת לכך שהמצוקה שלהם נשארת בלתי מאובחנת או בלתי מטופלת, במשך שנים.

לדברי הפסיכולוג האמריקני מרטין סליגמן (באנגלית: Martin Seligman) - ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית וחוקר אושר, תקווה וחוסן נפשי, "מדובר באנשים שבונים לעצמם זהות בלתי שבירה המבוססת על הישגים: הם לומדים להצטיין, להצליח ולשדר לסביבה שהם חזקים, אך מבפנים הם מרגישים שזה שקר. למה הם לא אומרים שקשה להם? כי לתחושתם זה יהרוס את התדמית עליה עמלו שנים, ולכן אסור להם להישבר או להראות חולשה".

המוח לא תמיד מגיב למציאות

ומה אנשים אחרים יראו כשהם מתבוננים בהם? 

"הם יראו שהם מחייכים וכמעט לא עצובים, הם יראו אנשים שמאמינים בעצמם ואומרים 'הכל בסדר', גם כשהם מתמודדים עם סערה פנימית קשה, הם יראו שהתדמית החיצונית משדרת כוח, הרבה כוח, אבל מבפנים הם חווים סבל ובדידות. 

"הם מוקפים באנשים ובכל זאת מרגישים שאף אחד לא מכיר אותם באמת. הם מתאמצים להסתיר את הרגשות האמיתיים שלהם כדי לא לחוות ניתוק רגשי מהסביבה - דבר שהם לא יוכלו להתמודד איתו, או כך לפחות הם חושבים", מסביר ד"ר סליגמן. 

מעניין לציין שדיכאון אינו רק תוצאה של אירועים קשים. הוא קשור גם לתהליכים ביולוגיים במוח, לגנטיקה, לשינויים הורמונליים, ללחץ ממושך ולגורמים נוספים. יש אנשים שכל חייהם התרגלו להיות אלה שעוזרים לאחרים, אבל לפעמים דווקא האנשים האלה מתקשים לבקש עזרה כשהם זקוקים לה בעצמם. הם חוששים לאכזב, להכביד או להיראות חלשים.

וכך הכאב נשאר בפנים, למרות שלפעמים האדם שמחייך הכי הרבה, הוא זה שנלחם בקרב הקשה ביותר. לכן כדאי להיות מעט יותר רגישים, מעט פחות שיפוטיים, ולזכור שלכל אדם יש סיפור והתמודדות, שאנחנו פשוט לא רואים.