"דהרתי במהירות של 180 קמ"ש וזעקתי 'שמע ישראל'": דור כברה על סיפור חייו

"הייתי בדרך לצפון, נוסע בכביש 6, כשנתקלתי בפקק תנועה שגרתי. בתוך דקות, בלי שום אזהרה מוקדמת, חוויתי התקף פסיכוטי חריף שהתבטא בניתוק מוחלט מהמציאות". במילים אלו פותח דור כברה (30) את סיפורו המטלטל, שהתרחש לפני כשנה ושינה את חייו מקצה לקצה.

לפני שהוא צולל אל פרטי המסע הבלתי נתפס שעבר, הוא מבקש להבהיר נקודה קריטית: "אני אדם רגיל, נורמטיבי לחלוטין. עד אותו יום עבדתי כמדריך טיולים ומורה דרך, הדרכתי קבוצות רבות והעסק שלי שגשג. מדי פעם חוויתי בחיים דיכאונות קטנים, אבל הם אף פעם לא השתלטו עליי לגמרי. מה שאני עומד לתאר כאן הוא אירוע שחוויתי לראשונה בחיי. הוא טלטל אותי, תפס אותי לא מוכן והפך לי את החיים לחלוטין".

דור כברה

משבר של זהות

דור לוקח נשימה עמוקה, וחוזר אל אותם רגעים קריטיים על האספלט: "הפקק היה ארוך, ופתאום עברה במוחי מחשבה שהפקק הזה הוא בעצם ניסיון ישיר מהקב"ה. הרגשתי שממש כמו שהוא ניסה בזמנו את אברהם אבינו, כך הוא מנסה עכשיו אותי – שהרי שמי השני הוא אברהם. המרצתי את עצמי להבין שאמנם מדובר בניסיון קשוח, אבל אני אתגבר עליו ואצליח לעמוד בו. זו הסיבה שהחלטתי באותו רגע לשבור את ההגה ימינה, לרדת לשוליים, ולמרות שאני בדרך כלל נהג טוב וזהיר, ניסיתי לנסוע במלוא הגז ולעקוף את הפקק.

"בתחילה נסעתי בשוליים על 120 קמ"ש, ואז הגברתי מהירות ל-140 קמ"ש תוך כדי ביצוע עקיפה מסוכנת מימין. הלחץ בתוך הרכב עלה, צעקתי 'שמע ישראל' והמשכתי להאיץ עד למהירות של 180 קמ"ש. שמעתי מישהו ברמקול קורא לי לעצור, והבחנתי ברכב משטרה שנוסע במקביל אליי משמאל, אך אמרתי לעצמי בראש: 'זה עוד חלק מהניסיון, אסור לי לעצור בשום אופן'. המשכתי לנהוג במהירות מופרזת, כשאני מסכן את עצמי ואת הנהגים האחרים, אבל בכלל לא הבנתי איפה אני נמצא. לא ידעתי אם אני חי או מת. מצד אחד הרגשתי התעלות, אושר ואדרנלין בשמיים, ומצד שני תחושה של חוסר קיום נוראי".

רגע לאחר מכן, האשליה התנפצה אל תוך המציאות הקשה: "התרחשה התאונה. נתקעתי בעוצמה במשאית, הועפתי אל גדר ההפרדה וחזרתי אל מרכז הכביש. הרכב התהפך באוויר, ואני המשכתי לנסות לברוח מהמשטרה".

הרגשת נורמלי באותם רגעים? חשבת שאתה מתנהג באופן הגיוני?

"הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל חייתי בתחושה שאני נמצא ביקום מקביל. באותם רגעים, המציאות המעוותת הזו הרגישה לי כמו אמת מוחלטת, למרות שהיה משהו עמוק בפנים שלחש לי שמשהו כאן מתנהל שלא כשורה".

איך המסע הזה הגיע לסיומו?

"המסע הגיע לסיומו רק כשפניתי עם הרכב בעיקוף שמאלה – סיבוב חד בנהיגה של 180 קמ"ש, בלי ללחוץ על הברקס. הרכב התהפך, וחילצתי את עצמי דרך החלון המנופץ. בשלב הזה השוטרים כבר זינקו עליי ואזקו אותי, אבל מה שבאמת מדהים בסיפור הזה הוא הנס הגלוי שהיה לי: הרכב נמעך לגמרי, ובכל זאת יצאתי מזה בחיים, עם כמה שריטות קטנות בלבד. אין ספק שהייתה לי שם השגחה פרטית עצומה. בורא עולם היה איתי".

דור הובל למעצר, אך שם התברר מצבו הפסיכיאטרי הרעוע. לאחר דיון קצר על הארכת מעצר, התחנה הבאה שלו הייתה אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. הוא מבקש לציין כי הדברים נשמעים אולי פשוטים כשהם נאמרים, אך במציאות זו הייתה התקופה האפלה והקשה ביותר בחייו.

"חוויית האשפוז היא משהו שמפרק אותך מבפנים", הוא מתאר. "אתה מאבד אחיזה בכל מה שהגדיר אותך, שלא לדבר על השהות מחוץ לבית, בחברת אנשים מתמודדים. הרגשתי שאני נמצא במשבר זהות. קלטתי פתאום שאחרי שכל החיים הגדרתי את עצמי כאדם הכי נורמלי שיש, אני נכנס תחת הטייטל של מתמודדי נפש. משבר הזהות הזה היה עמוק ומפחיד, והוא לא עזב אותי גם אחרי השחרור".

החווה השיקומית

החווה השיקומית

החווה השיקומית

"מקום של צמיחה"

איך נראים החיים ביום שאחרי השחרור מהאשפוז?

"לא נעים לומר, אבל מהר מאוד חזרתי לסורי – אל אותה שגרה שהייתי בה לפני כן. שקעתי בתוך ים טובעני של עבודה, לחצים, הזמנות, הדרכות וטלפונים שלא מפסיקים לצלצל.

"ידעתי שאסור לי להגיע בשום אופן למצב של שעמום או חוסר תעסוקה, כי בראש שלי חוסר מעש שווה לדיכאון, והדיכאון גורם לי לחוש חסר ערך – מה שמוביל לחוסר יציבות נפשית. פחדתי מזה מאוד, וכך חזרתי להדריך טיולים ולהמשיך בחיים כרגיל. מלבד התרופות הפסיכיאטריות, שהקפדתי לקחת מדי יום, לא היה שום דבר בחיים שלי שהזכיר או רמז לי על מה שעברתי".

על פניו, זה נשמע כמו הניצחון הגדול ביותר שיש – לצאת מאשפוז פסיכיאטרי ולחזור לתפקד מיד במאה אחוז...

"גם אני חשבתי כך בהתחלה", הוא מחייך במרירות, "אבל מהר מאוד גיליתי שהחיים לא באמת חוזרים למסלולם. כמדריך טיולים שרגיל להיות זה שמוביל את הקבוצה, מחייך, כריזמטי ומלא באנרגיות, הרגשתי שאני פשוט לא מצליח לבצע את המוטל עליי. ניסיתי לעבור לעזור לאבא שלי בעסק המשפחתי, אך גם בזה לא הצלחתי. עד שהגעתי לנקודה מסוימת, שכיום אני יודע שהיא הייתה נקודת המפנה הגדולה של חיי: הבנתי שהדכדוך הזה הוא לא סתם ירידת מתח, ושאני חייב ללמוד לתת כבוד, פשוטו כמשמעו, למשבר הנפשי שחוויתי.

"כך פתחתי גוגל והקלדתי את המילים 'חווה חקלאית שיקומית'. דרך מנוע החיפוש הגעתי לחווה החקלאית השיקומית שבה אני נמצא ועובד כיום – חווה שנקראת, ולא במקרה, 'מקום של צמיחה'. היא שוכנת במושב שדות ים, ממש נגיעה משפת הים, ומיועדת לאנשים שנמצאים במשבר חיים בינוני, כמו זה שאני הייתי בו לאחר השחרור מהאשפוז".

דור כברה

כיום, כמעט שנה לאחר אותו אירוע כמעט קטלני על הכביש, דור ממשיך להגיע בקביעות לחווה, רק שהפעם הוא עושה זאת כמדריך ולא כחניך. "אני זה שנמצא שם כדי לתמוך באחרים שנמצאים בראשית הדרך שלהם", הוא אומר בסיפוק.

מה עושים בחווה ביומיום?

"מדובר בחווה חקלאית לכל דבר. אנחנו עובדים בה במשך שעה וחצי מדי יום בעבודת אדמה וחקלאות, ולאחר מכן מקיימים מעגלים שיתופיים וטיפוליים. בין היתר, אנחנו נעזרים בכלי חשיבה הכרתית מתוך שיטת ימימה. גם האמונה בבורא עולם נותנת כוח, ולמרות שתמיד הייתי מחובר אליו, ככל שחולף הזמן, אני מרגיש שאני עושה זאת באופן נכון ומדויק יותר.

"אני חייב גם לציין, שאחד הדברים שעזרו לי אישית הוא הבחירה ב'לא לעשות כלום'. כי ברגע שהעזתי 'לא לעשות כלום' ולהפסיק לרוץ, נפגשתי סוף סוף, פנים אל פנים, עם העצמי האמיתי שלי ועם הרגשות העמוקים שלי. רק אז הצלחתי ללמד את הנפש שלי להיפרד מההשוואתיות לאחרים, שליוותה אותי מאז שאני זוכר את עצמי; הבנתי שהערך העצמי שלי אינו תלוי בשום דבר שמתרחש בחוץ, אלא רק במה שמתחולל אצלי בפנים".

אם ננסה לנסח זאת בצורה חדה: אפשר להגיד שאתה שמח במה שעבר עליך?

"אני אגיד בלב שלם שזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי בימי חיי", מבהיר דור. "אם לא הייתי חווה את ההתהפכות על הכביש, הייתי ממשיך לחיות חיים שלמים שבהם כלפי חוץ הכל נראה נוצץ, מוצלח וטוב, אבל בפנים יש סערה, מאבק וסבל בלתי פוסקים.

"זה מה שהוביל אותי לאחרונה לשבת ולכתוב ספר שלם על מסע חיי, לו הענקתי את השם 'התהפכות'. הספר הזה נולד כדי להעביר את המסר לעולם: אפשר לצמוח, באמת לצמוח, מכל משבר בעולם – גם כשהכל נראה חשוך לחלוטין ונטול כל סיכוי. אני ההוכחה".