ביקור חולים: פרטים מעניינים על המצווה שאין לה שיעור

במשנה במסכת פאה נאמר קטע שרבים אומרים אותו כל יום: "אלו דברים שאין להם שיעור... וביקור חולים". ביקור חולים הוא מצווה שאין לה שיעור, כל המרבה – הרי זה משובח.

ביקור חולים הוא הליכה בדרכי ה'. בגמרא בסוטה נאמר: "הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים". והיכן ביקר הקב"ה חולים? כאשר אברהם היה ביום שלישי למילתו, "וירא אליו ה' באלוני ממרא".

המילה "ביקור" מתפרשת בדרך כלל כהגעה למפגש, "באתי לבקר". אבל המפרשים כתבו כי "ביקור" הוא גם מלשון ביקורת. אנחנו צריכים לבדוק ולבקר את צרכי החולה, מה מתאים לו. לפעמים ההגעה לביקור היא מה שתתרום לו, ולפעמים דברים אחרים.

בגמרא במסכת נדרים מסופר על מקרה שבו בדיקת צרכי החולה הצילה את נפשו: "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, לא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה. א"ל רבי החייתני, יצא ר' עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים".

הבית היה מלוכלך ומעופש, האויר הזיק לבריאותו ולחולה לא היה כוח לנקות. רבי עקיבא בכבודו ובעצמו ניקה את ביתו, ועל ידי זה שבה נפשו אליו והבריא.

מובן שבכל דור ישנם תנאים אחרים שצריכים שימת לב. לפעמים מה שהחולה צריך הוא הלוואה קטנה כדי לקנות תכשיר שיקל עליו את המחלה, למשל.

כאשר סופר בגמרא המעשה הזה ברבי עקיבא, בא רב דימי מארץ ישראל והוסיף כי בארץ ישראל אמרו דבר נוסף שיש להקפיד עליו בביקור חולים: "כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה". כך טבע העולם, כאשר אדם רואה את חברו חולה, הוא מתעורר להתפלל עליו.

הגמרא מוסיפה: "הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מיטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כיסא, אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע, מפני שהשכינה שרויה למעלה ממיטתו של חולה" (וכתבו אחרונים שזה מחייב רק במקרה של חולה שחייו בסכנה). כיוון שהקב"ה בא כביכול לבקר את החולה, יש לנהוג במיטת החולה בכבוד.

בגמרא שם ניתנו שני הסברים על האמור במשנה שלביקור חולים אין שיעור. אביי אומר: "אפילו גדול אצל קטן", כמו שראינו ברבי עקיבא שביקר את תלמידו, כיוון שהקטן חולה, הגדול יטרח ויבקר אותו. ורבא אומר: "אפילו מאה פעמים ביום", כמובן, אם זה נוח לחולה...

ביקור חולים עובד בפועל כריפוי מסוים, כפי שנאמר שם בגמרא: "אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בצערו". השתתפות בצער, משמחת ומנחמת, ולכן גם מרפאת לפעמים.

בדרך כלל, כשמבקרים חולה, משתתפים בצערו, "אוי, כמה נורא", וכדומה. זה דבר חשוב, אבל בשבת אין מדברים דברי צער, ולכן אמרו חכמים: "המבקר חולה בשבת אומר: 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'".

אם יש יריבות בינך לבין החולה, כתבו הפוסקים שלא להגיע, גם אם שמעת שהוא חולה ואתה רוצה לשמח אותו בכל אופן, שמא יגרום הדבר צער לחולה ויסתכן. לכן יש לשלוח שליח שיאמר לו שפלוני שהיה במריבה איתך רוצה לבוא ולהשתתף בצערך, ואם יסכים החולה – כמובן מצווה גדולה לעשות שלום.

אם יש לאדם אפשרות ללכת לניחום אבלים או לביקור חולים, ניחום אבלים קודם.

בזמננו יש הרבה ארגונים שמשמחים חולים בבתי חולים. לחלק מהחולים אין קרובים שבאים לבקר אותם, והארגונים האלו משמחים אותם, לפעמים בניגונים ובשירה, לפעמים בדברי מאכל, הפתעות לילדים ועוד. להתנדב בהם זו ודאי מצווה גדולה, וגם לתרום להם זו מצווה שאין לה שיעור.

אחת מהדמויות המוכרות בבתי החולים בירושלים היא מרים. במשך שנים רבות, היא מגיעה מדי בוקר לסיבוב של שעות בין המחלקות השונות. היא מכירה את כל החולים והחולות, מחלקת שתייה חמה ודברים טעימים, מתעניינת ומחזקת את רוחם. פעם שאלתי אותה: "מרים, מאין לך הכוח?". היא הוציאה תמונה מהכיס שלה, והראתה לי את תמונתה, מוקפת בילדיה שלה. "איך הם קשורים?", שאלתי. "לפני שנים רבות", אמרה, "הודיעו לי הרופאים שממני לא יצאו ילדים בחיים. 'לכיסא ייוולד ילד לפני שזה יקרה לך', אמרו לי. הלכתי לרבי שלמה זלמן אויערבך, ושאלתי אותו: זה יכול להיות? יכול להיות דבר כזה, אישה יהודייה שלא יהיו לה ילדים? רבי שלמה זלמן אמר לי: 'הקב"ה לא חייב לך, אבל אם את תעשי משהו שאת לא חייבת, הוא ייתן לך ילדים'. מרים החליטה לעזור לילדיו של הקב"ה, והוא זיכה אותה בילדים פרי בטנה!