"ידעתי שלא אחזור לבית שהקדוש ברוך הוא לא נמצא בו"

בגיל שבו ילדות משחקות עם חברותיהן, שרית שרייבהנד כבר ניהלה בית. אחת לשבועיים, כשהגיעה הביתה לסוף שבוע מהפנימייה בכפר סבא, היא נכנסה ישר למטבח. מגיל קטן היא תפקדה כ"אמא" לכל דבר – בישלה, כיבסה ודאגה לאחיה ולאביה. הילדה המופנמת, שלא העזה אפילו לדבר עם המוכר במכולת מרוב ביישנות וחוסר ביטחון, נשאה בתוכה חלום אחד עיקש: להקים יום אחד בית שלא יתפרק.

שרייבהנד (50), תושבת שערי תקווה, נשואה לשי (56), פנסיונר של המשטרה, ואם לארבעה, לא זוכרת ילדות רגילה. הוריה התגרשו בהיותה בת חמש, דבר חריג מאוד באותם ימים, "במיוחד במשפחה מרוקאית מסורתית. זה היה כל כך לא מקובל", היא מציינת. אמה עזבה את הארץ, אביה נותר לגדל שלושה ילדים לבד, והרווחה החליטה לשלוח אותה ואת אחיה לפנימייה. היום היא יועצת זוגית, מאמנת אישית, מדריכת כלות ובלנית, מרצה ומעבירה ערבי הפרשות חלה ומעגלי נשים. כשהיא מדברת על החיים שלה, קשה שלא להרגיש איך כל תחנה בדרך הותירה בה צלקת, אבל גם פתחה שער חדש לאמונה.

שרית ושי שרייבהנד

"רק רציתי שהיא תישאר"

"אימא שלי עזבה פתאום את הבית ומי שגידל אותנו היה אבא שלי, יחד עם אחותו, שהייתה בעצמה נכה על כיסא גלגלים”, מספרת שרית. “אחי הגדול היה בן שבע וחצי, ואחי הקטן רק בן 11 חודשים".

בהמשך, כשהמציאות הפכה קשה מדי, הרווחה התערבה. “אני ואחי הגדול עברנו לפנימייה בכפר סבא. הייתי שם מכיתה ג’ ועד י”ב. מבחינתי זאת הייתה הילדות שלי”.

למרות הכול, שרית לא מדברת בכעס. “בוודאי שלא הרגשתי טראומה מהפנימייה. להפך, יש לי משם חברות שהן כמו אחיות עד היום. אבל היה חסר אחד שלא הפסיק לכאוב: אימא”.

חיפשת אותה במשך השנים?

“כל הזמן. אני זוכרת את עצמי מתקשה לשמוע חברות שאומרות ‘אימא שלי באה’, או ‘אני מתקשרת לאימא שלי’. אימא שלי התחתנה מחדש ועברה לקנדה. מדי פעם היא הייתה מגיעה לארץ, מביאה מתנות מחו”ל, אבל בשלב מסוים כבר לא עניינו אותי המתנות, ואפילו הייתי נותנת אותן לחברות שלי. רק רציתי שהיא תישאר”.

היא גדלה בבית חילוני לחלוטין. "אבל כמו מה שקורה בהרבה משפחות מזרחיות, תמיד הייתה לנו מסורת. מסוג האנשים שעושים קידוש ואז רואים טלוויזיה או הולכים לים".

הילדות בפנימייה הייתה חילונית לגמרי, אבל בבית נשמרה מסורת מרוקאית בסיסית. בגיל 15 שרית הרגישה שמשהו בוער בה. “כולם שאלו אותי מה החלום שלי. להיות מורה? רופאה? ואני הייתי אומרת: ‘להיות דתייה’”.

למה?

“היום אני מבינה שחיפשתי משפחה. כשראיתי משפחות דתיות, ראיתי שולחן שבת, חום, שייכות. כל מה שלא היה לי. מבחינתי הדת סימלה בית”.

היום אני מבינה שחיפשתי משפחה. כשראיתי משפחות דתיות, ראיתי שולחן שבת, חום, שייכות

"מכרתי הכל וטסתי לאימא"

בחופש הגדול שבין כיתה י”א לי”ב, חייה קיבלו תפנית דרמטית. “עברתי תאונת דרכים קשה מאוד. רכב דרס אותי במהירות של 90 קמ”ש. התגלגלתי על השמשה הקדמית של הרכב, כל הזכוכיות נכנסו לי לפנים. אחר כך עפתי חזרה לכביש. עברתי חודשים של שיקום. איבדתי את ההכרה לשלושה ימים ואת הזיכרון לגמרי”.

בתוך כל הכאב, שרית זוכרת בעיקר את אביה. “אבא שלי הוא קבלן מצבות. ממש באותם ימים בהם הייתי מאושפזת, נפלה עליו פלטת שיש של מצבה ופתחה לו את הרגל. הוא בעצמו הלך עם קביים, ובמסירות נפש היה לוקח אותי לטיפולים. אני עם קביים והוא עם קביים. אבא שלי נתן עבורנו את כל כולו, תמיד ביטל את עצמו כדי שלנו יהיה טוב, ותמיד הייתי 'ילדה של אבא'. אחרי כמה ימים בהם הייתי בסכנה, מונשמת ומורדמת, התחלתי להתאושש ועברתי שיקום ארוך וסיזיפי”.

אחרי הצבא, שבו שירתה כמש”קית קישור בחיל האוויר, התחיל בתוכה מסע חדש. “פתאום רציתי בית. אחרי עשר שנים בפנימייה, רציתי להרגיש שאני כמו כולם. זו הייתה גם הזדמנות לעצור הכל ולנסוע לקנדה לחפש את אמי. החלטתי שאני חייבת לפגוש אותה באמת. מכרתי את האוטו, עזבתי עבודה, קניתי כרטיס לכיוון אחד וטסתי”.

מה רצית לקבל ממנה?

“תשובות. להבין למה”.

כשנפגשו, הייתה ביניהן שיחה ארוכה, כנה ומטלטלת. "אבל בסופו של דבר, לא באמת קיבלתי תשובות. מה שכן, הבנתי שלא הייתה לה יכולת רגשית להיות אימא, ומאותו רגע גם הפסקתי לכעוס”.

חזרת מאוכזבת?

“לא. חזרתי עם חמלה”.

פתאום רציתי בית. רציתי להרגיש שאני כמו כולם - שרית שרייבהנד

“פחדתי להתחתן כדי לא להתגרש”

עוד לפני הטיסה לקנדה, הכירה את שי, החבר הכי טוב של אחיה. אלא שאחיה התנגד לקשר בכל הכוח. “הוא אמר ‘לא יקום ולא יהיה’. הוא לא הצליח לעכל את העובדה שהחבר שלו יהיה בן זוג של אחותו, מהפחד שחלילה זה לא יעבוד לנו והוא יאבד חבר. זה שבר אותי, ופחדתי מאוד”.

ממה פחדת?

“להתחתן. כי פחדתי להתגרש. ילדה שגדלה בכזו סיטואציה מפחדת להקים בית ולהיכשל בו”.

דווקא הטיסה לקנדה, שנועדה לברוח מהכאב, חיזקה את הקשר ביניהם. “היינו מדברים בטלפון כל הזמן. בסוף שי הלך לאחי ואמר לו שהוא רוצה להתחתן איתי. לאט לאט אחי התרכך, וברור שבהמשך הוא פירגן ללא הרף”.

"פתאום מצאתי תשובות"

השניים נישאו והחלו לבנות בית, אבל גם הדרך לאימהות לא הייתה פשוטה. "ההיריון הראשון לא התפתח. עברתי הפלה, והיה לי קשה מאוד. בחרתי, מה שנקרא, לשמור הכל בבטן. רוב החברות שלי היו נשואות טריות ובהיריון ראשון. לא רציתי להפחיד אותן, אז לא סיפרתי לאף אחת מה קרה”.

בהמשך נולד בנה הבכור, אילאי ישראל, אבל גם אז הקשיים לא הסתיימו. “הוא נולד עם מום לבבי, בלידה מאוד קשה”. רק שנים אחר כך, כשהסתבר שלבן השני ולבת השלישית יש גם מום בלב, היא גילתה שבעצמה נולדה עם מום לבבי.

את הדרך לעולם התורה החלה שרית דרך חברה מהפנימייה. “היא התחילה להזמין אותי ואת שי לשיעורי תורה בבית שלה. לאט לאט התאהבנו בזה”. מה שהתחיל כמפגש קטן הפך למהפך של ממש. “פתאום מצאתי תשובות. מצאתי משפחה. מצאתי בית”.

החיפוש של הילדה הקטנה אחרי חום אימהי קיבל צורה חדשה. “הקדוש ברוך הוא מילא לי את כל החוסרים. יום אחד, נסענו עם עוד משפחות לציון של הרשב'י. פתאום במוצאי שבת, הבן הבכור שלי הוציא 100 שקלים מהקופה ואמר לי: 'דניאל (מי שאחראי על החזרה בתשובה שלהם - מ.ב.ד.ל) אמר שציצית עולה 25 שקלים, את יכולה לקנות לי ארבע? שי ואני מאוד נלחצנו, כי עדיין לא היינו שם בשלב הזה. שי עדיין לא חבש כיפה, ואני עדיין לא כיסיתי את הראש. ואז תפסתי את עצמי ואמרתי: 'אין מצב שאת עוצרת את זה'. ובאמת הרבה צעדים באו דווקא מהילדים שלנו".

הקדוש ברוך הוא מילא לי את כל החוסרים

כשהבית כמעט התפרק

אבל גם תוך כדי תהליך התשובה המשפחתי, האתגרים לא פסקו. "בשלב מסוים, הזוגיות שלנו נקלעה למשבר עמוק, עד כדי מחשבות על גירושין. היו תקופות לא פשוטות בכלל. שני אנשים מגיעים עם מטענים, עם פחדים, עם כאבים. זוגיות זה לא קסם. זה היה רציני עד כדי כך שכבר הגענו לרבנות כדי לעשות את הצעד הבא. אבל בהשגחה פרטית, בכל פעם שהגענו ורצינו להיפרד באופן רשמי, משהו 'נתקע' שם - התבטל דיון, מישהו שהיה צריך לבוא לקדם את זה לא הגיע וכדומה”.

היא הבינה שיד ה' מכוונת "ושהבית הזה כנראה לא צריך להתפרק. כשהתחלנו לשקם, דבר אחד היה חשוב לי: 'אני לא חוזרת לבית שהקב"ה לא נמצא בו'. משם תהליך התשובה קיבל תאוצה והתגשם חלום הילדות שלי, שיהיו לי ילדים תלמידי ישיבות. ברוך השם, שני הבנים שלי למדו בישיבת יפו".

בינתיים, דווקא מתוך המשבר, נולדה השליחות שלה. “מיום ליום הבנתי כמה בתים מתפרקים בגלל חוסר תקשורת, בגלל פצעים מהילדות. הרבה פעמים אנחנו לא רבים על מה שקורה עכשיו, אלא על כאבים ישנים שאנחנו סוחבים”.

דווקא מתוך המשבר, נולדה השליחות

היום, כיועצת זוגית ומגשרת, היא פוגשת זוגות בדיוק בנקודה הזאת. “אני מבינה אנשים מהמקום הכי עמוק, כי הייתי שם בעצמי. בתקופות של המשבר עם שי, שאלתי את עצמי איך אוכל לייעץ לזוגות אחרים כשאני בעצמי חווה כזה משבר. אבל הבנתי שלמדתי על בשרי 'באוניברסיטה של החיים', והניסיון הקנה לי המון”.

כשמסתכלים על שרית היום, קשה לדמיין את הילדה הביישנית מהפנימייה. היא עומדת מול קהלים, מוסרת הרצאות, מלווה נשים וזוגות, ומדברת בלי פחד על הפצעים הכי עמוקים שלה. "אם פעם חשבתי שאני ילדה שעזבו אותה, היום אני מתייחסת לעצמי אחרת לחלוטין. כי לא נשארתי במקום הזה. הקדוש ברוך הוא לקח את כל החסרונות שלי והפך אותם לשליחות”.