הערבי משפרעם: "סבא הכניס את העיזים לבית הכנסת, וכולן מתו. הבנו שהמקום קדוש"

נראה שאין עוד בית כנסת בארץ ששוכן בתוך עיר ערבית, שהאחראי הישיר עליו הוא ערבי מבטן ומלידה, ואלו שדואגים לניקיונו השוטף הן צוות של נשים ערביות המתגוררות בסמיכות למקום.

תכירו את "מחנה שכינה" – בית הכנסת העתיק של שפרעם, העיר הצפונית המשקפת פסיפס אנושי של מוסלמים, נוצרים ודרוזים החיים יחד באחווה. אלא שלצד השכנות הטובה, תושבי העיר נושאים בגאווה גדולה עדות חיה ומוצקה לעובדה שעד לפני כמאה שנה התגוררה בעיר גם קהילה יהודית מפוארת.

על פתח מבנה בית הכנסת מתנוסס עד היום השלט עם הכיתוב בעברית "בית כנסת מחנה שכינה". מסתבר כי לפני שהיהודי האחרון שהתגורר בשפרעם ב-1920 עזב את המקום, הוא הפקיד את המפתח בידי השכנים, ומאז הם האחראים עליו.

אבל אלו לא רק מעשיות, שכן כאשר מגיעים לבית הכנסת, פוגשים בחצר הסמוכה את עאדל ג'עפרי, מי שמכנה את עצמו כ"שומר בית הכנסת", ואף שואל כל יהודי המגיע למקום בעברית צחה: "אתה רוצה להיכנס? לפתוח לך? אתה מוזמן להתפלל".

העיזים מתו

"סבא שלי הוא זה שקנה את הבית האחרון מהמשפחה היהודית שעזבה את שפרעם ב-1922", מספר ג'עפרי. "באותו זמן הוא לא היה מודע לכך שמדובר בבית כנסת, אז הוא הכניס לשם עיזים. רק כשהעיזים התחילו למות בזו אחר זו, הוא פנה לשייח' ושאל למה זה קרה. השייח' השיב לו: 'כנראה שאתה מציק למישהו'. סבא זכר שהבית היה שייך למשפחה יהודית. הוא פנה לרב יהודי, שהסביר לו על חשיבותו הגדולה של המבנה ששימש כבית כנסת. כמובן שבאותו רגע הוא הוציא את כל העיזים וניקה את המקום באופן יסודי".

ג'עפרי מדגיש, כי מאז ועד היום מקפידים בני משפחתו שלא להשתמש במבנה כלל לצרכיהם האישיים. הם שומרים עליו אך ורק כבית כנסת, משקיעים במקום ומטפחים אותו.

לדבריו, בשנת 1956 יצא לדרך פרויקט נרחב לחידוש ועיצוב בית הכנסת, בניצוחו של האדריכל מאיר בן אורי ובסיוע תקציבי של משרד הדתות. במסגרת העבודות, שהושלמו בשנת 1958, תוכנן גם ארון הקודש מחדש.

"בית הכנסת שונה מבתי כנסת אחרים מבחינת ההסתכלות שלו לירושלים", מציין ג'עפרי. "באותן שנים היו באזור בית הכנסת גם מבנים של מסגד וכנסייה, והיה חשוב לדאוג לכך שחלילה לא ייראה שהמתפללים מפנים את פניהם לכיוון אותם מבנים".

עאדל ג'עפרי. מחזיק בידיו כיום את מפתחות בית הכנסת

אתה זוכר את שנות השיפוצים?

"לא", הוא צוחק. "נולדתי ב-1967, במלחמת ששת הימים, אחרי שהשיפוצים כבר הסתיימו. אבל אני זוכר שכאשר הייתי בכיתה ט' הגיע למקום אריאל שרון, שהיה אז שר השיכון. הוא ביקר בבית הכנסת, וראה שהוא מוזנח ורעוע. אבא הסביר לו שמגיעים למקום הרבה אנשים ומתפללים, אך אף אחד לא משקיע בו כסף, ואם לא ישקיעו בו – הוא פשוט יקרוס ולא יישאר.

"לבסוף אבא עשה הסכם עם שרון: 'המדינה תביא 50% מעלות השיפוץ, ואני אשלים את ה-50% הנותרים'. אני זוכר עד היום את אבא לוחץ יד לשרון ומסכם איתו את הדברים. מאז הגיעה תקופה חדשה בבית הכנסת: נעשו שיפוצים מרחיבים, והמקום החל להיראות בתפארתו. יש למשפחתנו חלק גדול בזה, ואנחנו מאוד גאים בכך".

אביו של עאדל ג'עפרי. שילם מכיסו 50% על שיפוץ בית הכנסת

האם מגיעים כיום לבית הכנסת יותר אנשים מאשר בעבר?

"זה משתנה. בשלוש השנים האחרונות, בתקופת המלחמה, לא הגיעו לכאן הרבה, אך לפני כן היו באים המון. אגב, רבים מאלו שמגיעים אינם עושים זאת לתפילה בלבד, אלא גם כדי לקיים סעודות, אירועים, בר מצוות וכדומה".

ומי אחראי על ניקיון בית הכנסת?

"דודה שלי ועוד שלוש נשים חילקו ביניהן את התורנות. פעם בשבוע מגיעה אחת מהן ודואגת לניקיון בית הכנסת. אחר כך היא סוגרת אותו, על מנת שיישאר נקי".

אתה רוצה לומר שבית הכנסת תמיד פתוח?

"לא, אנחנו לא פותחים אותו כל הזמן, כי יש בו רכוש יקר ולא כדאי שייכנסו סתם עוברי אורח. אבל המפתח תמיד נמצא במשפחתנו – בתחילה הוא היה אצל סבתא שלי, אחר כך עבר לאבא שלי, ועכשיו הוא בידיי. גם אני אעביר אותו הלאה. הוא יישאר תמיד בידי משפחתנו".

מסתבר כי לחשש הגדול מפני פריצה לבית הכנסת יש בסיס. "בשנת 1985 באו אנשים שהתחזו לסופרי סת"ם, וגנבו מבית הכנסת ספר תורה בן למעלה מאלף שנים", מגלה ג'פערי. "באותם ימים כל בני משפחתנו התפזרו על פני כל האזור וחיפשו את ספר התורה הגנוב. אם אבא שלי היה מוצא את הגנב, גורלו היה חמור מאוד. לצערי עד היום לא נמצא, וזה עצוב וחבל, כי מדובר בספר תורה נדיר שאיננו. אני עוד זוכר שהייתי פותח אותו ומגלגל אותו, התחושה הייתה שהעור שלו עדיין חי. זה לא היה ספר רגיל".

"לא מקבל שום תמורה"

ג'עפרי נולד וגדל בשפרעם. במקצועו הוא עוסק בהתפלות מים ותחנות כוח, וכיום הוא בונה קונסטרוקציות. "ברוך ה', לא חסרה עבודה", הוא אומר בחיוך. "לא תמיד אני נמצא בעיר, אבל המפתחות תמיד זמינים, ואם אני לא פה – אני מבקש ממישהו אחר שיהיה אחראי על המפתחות".

הזדמן לך לפגוש במשך השנים דמויות מיוחדות שהגיעו לבית הכנסת?

"בוודאי. פגשתי חסידים רבים מירושלים ומבני ברק, היו כאן גם הרבה רבנים מאזור הצפון, ועוד. אנחנו מארחים את כולם בשמחה. באחת השנים אף הזדמן לנו לארח כאן את משפחת חדד המפורסמת, שהתגוררה בעבר בשפרעם. זו משפחה שבמשך שנים לא בורכה בבנים, ואז נולד להם בן שנקרא על שם הסבא. ברית המילה התקיימה בשבת, והם החליטו לערוך אותה בבית הכנסת בשפרעם. בשבת הם ישנו בבתים שנתנו להם ואירחנו אותם, הם התפללו בבית הכנסת, ובמוצאי שבת נפרדנו".

נראה שאתה מחובר מאוד למורשת של שפרעם...

"מאוד, ולא רק למורשת אלא גם ליהודי העיר. אבא שלי תמיד סיפר על היהודים שהתגוררו בעיר, כמה שהם אהבו אותם, ואיך שהיחסים ביניהם היו מצוינים. החברים הטובים ביותר של אבא שלי היו ילדים יהודיים, וכילדים הם שיחקו יחד בג'ולות. באחד הימים החלטנו לאתר את הצאצאים, ואפילו יזמנו מפגש משותף".

אפשר לשאול אם אתה מקבל תמורה על העבודה הקשה שלך?

ג'עפרי נראה מזועזע. "למה לקבל תמורה? אני עושה את זה בשביל החסד והאנושיות. בעבר, כשהציעו לאבא שלי לקחת כסף תמורת שמירתו על המקום, הוא השיב: 'אני עושה את זה בשביל המצווה'. וזה בדיוק מה שאני עונה. אנחנו מקדישים לכך את החיים שלנו, דואגים במשך 24 שעות ביממה שנציג מטעמנו יהיה במקום כדי לפתוח ולנעול, מנקים ומסדרים, משקיעים מכספנו בשיפוץ בית הכנסת – עושים את זה באהבה גדולה, בשביל שבעולם יהיה יותר חסד. אנחנו רוצים לעזור ולא מוכנים לקבל שום תמורה".

הוא עוצר לרגע, ואז מדייק: "זה לא ממש שלא מקבלים תמורה, כי אני בהחלט מרגיש שיש מישהו מלמעלה ששומר עלינו במיוחד. עברתי הרבה דברים בחיים, ואני יודע שהיה לי הרבה יותר מזל מאשר לאנשים אחרים. אני לא אדם דתי, אבל מאמין מאוד באלוהים. מרגיש אותו אצלי, ממש בתוך הבית.

"אני חושב שלא משנה מי אנחנו – יהודים, מוסלמים או דרוזים – בסופו של דבר כולנו מתפללים לאותו אחד. רבים במדינה שלנו כבר איבדו את החינוך שלהם ואת האנושיות, ואם יאבדו גם את הניצוץ הזה של העזרה לזולת, אז מהר מאוד נהיה עלולים לאבד את הדרך לאלוהים".