"היום אני מבין: הפציעה הייתה השגחה פרטית"

"החיים שלי השתנו ברגע אחד", כך מספר נתי דדון (34), שש שנים אחרי התאונה. "סוסה במשקל כבד נפלה עליי וגרמה לפציעה חמורה ברגלי, שהכניסה אותי לתקופה ארוכה של כאב, מגבלה פיזית ושיקום מורכב, וגם למשבר נפשי עמוק". מהנקודה הזו, חייו של מי שהקדיש את עצמו לעבודה עם בעלי חיים ולטיפול באחרים יצאו למסלול חדש לגמרי.

לדדון הייתה מאז ומתמיד אהבה גדולה לבעלי חיים. "שם הייתה תמיד הנחמה שלי", הוא אומר. "עברתי הרבה דברים בילדותי, ובין השאר יש לי אח עם צרכים מיוחדים, מה שמאוד השפיע עליי וגם הביא להחלטה שלי לעסוק בתחום הטיפולי". הוא גר בקרית עקרון, מאלף כלבים ובעל פינת חי בבית ספר לנוער בסיכון. נשוי לשירה, מעצבת גרפית, ואב לשלושה בנים: אושרי (10), אליה (8) אמרי (2.5).

"אחרי שירות בצבא כלוחם, למדתי רכיבה טיפולית. הנהלת החווה בה למדתי ביקשה ממני לעבוד שם, וכך היה". במשך הזמן הוא הפך להיות דמות משמעותית במקום – גם כמדריך וגם כמי שאחראי על האורווה. הוא עבד שם במשך חמש וחצי שנים, תוך כדי שהכיר את שירה, התחתן והפך לאבא. "הייתי מסור מאוד לעבודה. יוצא ב-6:00 בבוקר וחוזר ב-22:00. שירה הייתה קוראת לי 'אבא של שבת', כי רק אז הייתי רואה את הילדים".

לפני הפציעה כמדריך רכיבה

המקרה שטלטל את חייו אירע תוך כדי סדנה לילדים בחווה. "הלכתי עם הסוסה הליכה רגילה, ופתאום היא נפלה על הצד, על הרגל שלי. מדובר ב-500 קילו, אבל באותו רגע – בגלל האחריות על 15 הילדים שהיו איתי – לא התייחסתי ברצינות לכאב וחשבתי שיהיה בסדר. אחרי שלוש שעות הבנתי שהכאב בלתי נסבל ושמתבקש שאלך למיון. שם הסתבר ששברתי את עצם הטלוס, שאחראית על היציבות של הגוף, ומשם נכנסתי למערבולת".

במשך שלושה חודשים הוא היה בבית, מגובס ומוגבל בתנועה. "עם זה הגיע דיכאון של ממש. מאדם שהיה הכי פעיל – לאדם שהכי מוגבל. ה'כאפה' הראשונה שקיבלתי הייתה כשנשארתי לראשונה לבד בבית. הכנתי לי קפה ורציתי להעביר את הספל מהשיש לשולחן. כשקלטתי שאני לא יכול לעשות זאת, כי אי אפשר לקפוץ עם כוס קפה ביד, הרגשתי אבוד. אחרי ששנים סחבתי 50 קילו של תערובות לסוסים, פתאום אני לא יכול להזיז כוס קפה. עד לאותה תקופה, הסוסים היו סוג של פסיכולוגים עבורי. כבר לא היה לי את זה, והייתי בלתי נסבל כלפי עצמי. איבדתי את הדבר שהכי החיה אותי בעולם הזה. תקופת הדיכאון הייתה ארוכה".

באשפוז לפני הניתוח השני

איך התמודדת עם זה?

"קודם כל, שירה הייתה ועודנה לי לעוגן. אני באמת לא יודע מה הייתי עושה בלי התמיכה שלה. מה שלגמרי שבר אותי זה, שכשנה לאחר הפציעה הבינו שמצב הרגל לא טוב ולא מתקדם. נדרשתי לעשות ניתוח נוסף, שלאחריו שוב הייתי עם גבס מספר חודשים. כשידעתי לקראת מה אני הולך, הבנתי שאני חייב עזרה מבחוץ, אחרת לא אשרוד. הטיפול הרגשי לא הספיק לי, ופניתי לפסיכיאטר לקבלת כדורים רק לתקופה הזו. אחרי הניתוח, הייתי המון במחשבות, מרותק למיטה. בזכות כל התמיכה מסביב, הגעתי למסקנה שאין לי את הפריבילגיה להתמסכן ולרחם על עצמי, ושאסור לי לשקוע. כך הגיע לראשי הרעיון להתמקצע באילוף כלבים באופן יסודי ורציני".

בגלל מגבלות התנועה, דדון למד באופן פרטי אצל זוג מאלפים, מהמובילים את התחום בארץ. "הכלבה שלי מלודי הייתה אצלי עוד לפני הפציעה. היא המליטה גורה שעזרה לי להתרומם והסיחה את דעתי, ואני עובד איתה עד היום עם הלקוחות שלי, כמו גם עוד כלבים שבינתיים הצטרפו למשפחה".

עם כלב השיקום הראשון

יש לפציעה השלכות ביום יום שלך?

"בוודאי. אני סובל מכאבים, ובימים יותר קשים אני צולע. בבוקר אני צולע ממש, וזה משתפר ככל שהיום מתקדם. אני עדיין לא רץ אבל זז הרבה יותר מקודם, ובזכות העשייה והעבודה אני לגמרי צולח את השיקום ומתקדם. זו לא קלישאה שכשאתה נותן אתה מקבל; עצם זה שאני עובד עם אנשים – בין אם אלו האנשים שבאים אליי כדי ללמוד לאלף ובין אם בטיפולי רכיבה בחווה – ממלא אותי ומרפא אותי. אמא שלי, בעלת תואר שני בפסיכודרמה, תמיד אומרת שכשאתה עוזר לאחרים זה עוזר לך. זה מה ששמעתי מאז שאני ילד, ונוכחתי לראות שזה נכון. לכן, כשראיתי שאני לא יכול להמשיך עם הסוסים, מצאתי אפיק אחר ולא ויתרתי לעצמי".

אחרי הפציעה: זו לא קלישאה שכשאתה נותן אתה מקבל

האמונה החזיקה ומחזיקה אותו לאורך כל הדרך. "אלוקים שלח לי הרבה מתנות. עצם זה שהתאונה קרתה בתקופת הקורונה, החיים שלי התהפכו ולא נפלתי כלכלית – זה נס. אני יכול אפילו לומר, שעם כל הכאב וההגבלה שהפציעה הביאה איתה, היא הדבר הכי טוב שקרה לי. לולא זה היה קורה, יכול להיות שהייתי תקוע באותו מקום, באותו שלב בחיים. גיליתי את עצמי כאבא, כבעל, כאיש מקצוע. גיליתי את היכולות שלי לחשוב מחוץ לקופסה, זה הרחיב לי את האופקים, ואין ספק שהייתה לי השגחה פרטית".

האמונה החזיקה ומחזיקה אותו לאורך כל הדרך. בזמן אילוף (קרדיט - בר אהרון)

איך התפתחת מבחינת התעסוקה?

"בתקופת השיקום, כשהחלטתי לתפוס את עצמי בידיים, קיבלתי שיחת טלפון מבית ספר לנוער בסיכון בקריית משה, שם גרנו בזמנו. הציעו לי לנהל פינת חי טיפולית, ושם אני עושה את מה שאני הכי אוהב בעולם – טיפולים וחוג אילוף בו אנחנו עובדים על תקשורת, על התמודדות עם תסכולים, על איך לכבד את האחר. אני מרגיש הרבה פעמים שהשליחות שלי בחיים היא לתווך להם את העולם. הם מכירים את הסיפור שלי, אנחנו מאוד פתוחים אחד עם השני, ולפעמים הם רוצים שרק יקשיבו להם".

מרגיש זכות לשלב את הידע שלי גם באילוף וגם בכלבנות טיפולית (קרדיט - בר אהרון)

בנוסף, הוא נוסע יום יום למושב תדהר שברום, שם הוא משמש כמאלף בפנסיון מוכר לאילוף כלבים. בקרוב הוא עומד לפתוח עם שותף בית ספר לאילוף, שיכשיר את הדור הבא בתחום ברמה גבוהה ומקצועית. "במהלך המלחמה פגשתי, ואני עדיין פוגש, חיילים שנפצעו קשה באירועים שונים. כחייל קרבי במקור, אני מכיר את העולם שלהם, ובוודאי שכמי שנפצע ואיבד מהיכולות הפיזיות שלו אני הכי מבין אותם. ולמרות שהם באים אליי כדי ללמוד איך לחנך את הכלבים שלהם, ולא לסשן טיפולי, הסיפור האישי שלי תמיד עולה. אי אפשר שלא לדבר על זה. אני מעודד אותם ומראה להם איך צמחתי מזה. הרבה חיילים בשיקום, למשל בבית החולים שיבא, רוצים שהכלב הפרטי שלהם יהיה איתם. לכן צריך קודם כל לאלף אותו, כדי שלא ישתולל במרחב החדש שאינו מוכר לו, מה שגם מתסכל מאוד את הבעלים שלו. אני מרגיש זכות לשלב את הידע שלי גם באילוף וגם בכלבנות טיפולית, ומאמין שכל מה שקרה לי לא במקרה הוביל אותי להיכן שאני נמצא היום ברוך השם".