"אם אני ארפה ואפתח את הכל, איך אני אשמור על עצמי?"

יעל התיישבה על הכורסה בקליניקה ונשפה ארוכות, כאילו החזיקה את האוויר בפנים כל הדרך לכאן.

"אני פשוט מותשת. אני מרגישה שאני מנהלת את הכל. את הבית, הילדים ואפילו את הקשר הזוגי שלנו. כשאני מנסה להסביר לו מה אני צריכה ממנו, שייקח אחריות ובעלות על כל זה, שיבין אותי, שיכיל, אנחנו נכנסים לשיחות מתישות של שעות. אחרי שחפרתי והסברתי, הוא אומר: 'הבנתי, אני אשתדל'. נוצרת בי איזו אשליה של הצלחה לרגע, ואז שום דבר באמת לא משתנה, ואני נשארת כועסת וריקה", אמרה יעל בדריכות, וניתן היה להרגיש שהיא מחזיקה את כל העולם על כתפיה.

"יעל, איפה את מרגישה שנמצא מרכז הכובד שלך עכשיו?", שאלתי אותה.

"מה זאת אומרת?", שאלה יעל.

"שימי לב שמרכז הכובד שלך נמצא בחוץ, בידיים שלו. את מנסה לגרום לו להבין, מנסה לשלוט בתוצאות, לוקחת אחריות גם על מה שאמור להיות שלו כי למדת להאמין שאם לא תעשי את זה, אף אחד לא יעשה. אבל 'כל כבודה בת מלך פנימה'. כשהכובד שלך בחוץ, את בעצם יוצאת מהבית הפנימי שלך. כשאת לא בבית, השפע והטוב שרוצים להגיע אליך, פשוט לא מוצאים כתובת לדפוק בה. השליח מגיע עם השפע, אבל את יצאת החוצה כדי לנהל את המציאות", הסברתי.

"אז מה אני אמורה לעשות? אני לא אמורה להגיד לו מה אני צריכה? אני אמורה להישאר עם החיסרון הנוראי הזה? את לא מבינה שאם אני לא אנהל את זה, אני פשוט אשאר ריקה לנצח?", אמרה יעל בהתנגדות.

"בדיוק בסדק הפחד הזה נכנס הנחש בגן עדן. הפחד שאם לא תיקחי בכוח, תישארי חסרה. אבל זהו סוד 'הכלי'. גבר ואשה מחוברים לשפע בצורות הפוכות. במקום לצאת החוצה ולדרוש ממנו למלא אותך, את אמורה להסכים להיות כלי ריק. לשהות בחיסרון מתוך אהבה לעצמך. לדבר איתו מתוך הכאב והצורך שלך, ולא על מה שהוא לא עשה. לומר: 'מה שאני מרגישה עכשיו כל כך חשוב ויקר לי, ואני רוצה לשתף אותך בזה'. בלי לצפות שהוא יתקן הכל באותו הרגע. פשוט לתת לו את המקום להיות 'המשפיע' שלך. כרגע, מרוב שאת מנהלת ולוקחת אחריות, אין לו בכלל לאן להיכנס".

"את לא מבינה כמה אני שונאת את זה. אני שונאת את המציאות הזו שבה אני פגיעה, אני ממש מרגישה התנגדות לזה שככה החיים שלי נראים עכשיו", אמרה יעל.

"ההתנגדות הזו משאירה אותך בדיוק באותו מקום. כשאת שמה קיר מול המציאות שקורית עכשיו, המציאות מאבדת את הכוח שלה לרפא אותך. בואי תעצמי עיניים ותגידי לי: איפה ההתנגדות הזו יושבת לך עכשיו בגוף?", שאלתי.

"בחזה. כמו גוש שחור, מסוכן", ענתה.

"עכשיו, אל תברחי ממנו. תני לו מקום. תני כבוד לילדה שבתוכך, שמפחדת להתפרק. ההתנגדות הזו שלך מגיעה מתוך אמונה שאם תרפי או תסכימי להרגיש את הכאב, תמותי. כשאת מסכימה לשהות עם הכאב בלי לשפוט אותו, הוא מאבד מהכוח שלו. זו לא הזהות שלך, זה רק מה שעובר דרכך עכשיו במסע".

"אבל אם אני ארפה ואפתח את הכל, איך אני אשמור על עצמי? אני מרגישה שאני סופגת דברים רעילים בכל פעם שהוא חוצה את הגבולות שלי, איך אני יכולה להרפות? מרגישה שאין לי גבולות", היא פקחה את עיניה.

"הגבולות קיימים בתוכך מעצם היותך אישה. בואי תרשמי בתוך העיגול על הדף, מה היית רוצה שיהיה בתוך המרחב שלך?".

היא לקחה את העט ורשמה: "הקשבה, נוכחות, כבוד ונחת".

"עכשיו, תרשמי מחוץ לעיגול את מה שאת לא מסכימה שיכנס לתוך המערכת שלך".

"זלזול, מאמץ יתר, כאב, צעקות", רשמה מחוץ לעיגול.

"הגוף שלך הוא רדאר. בפעם הבאה שאת מרגישה את הכיווץ הזה בשיחה איתו, זה הסימן שמישהו חצה את הגבול שלך. באותו רגע, את חייבת לתת אמון מלא בגוף שלך".

"איך אני אמורה לחיות ככה בחיי היום יום?", שאלה והפעם בקול רך ומפויס.

"נתחיל מקילוף השפה. זורקות את ה'אני צריכה', 'חייבת' או 'אמורה' שעובדים מתוך השכל החיצוני המרצה, ועוברות לשפה של הלב: 'אני כמהה', 'אני בוחרת'. ולפני שאת נכנסת לשיחה איתו, תעשי 'דיוק כוונות'. תשאלי את עצמך: איך אני רוצה להרגיש עכשיו? מה החוויה שאני מבקשת שם? ככה את מכינה את הכלי שלך לקבלת השפע".

"אני מפחדת שאראה אותו ואפול שוב למאמץ ולרצון לנהל אותו", שיתפה.

"אז תלחשי לעצמך באותו הרגע לחישה מחזקת, תזכירי לעצמך שאת לא לבד בסיפור הזה. שהבורא נמצא שם כשותף, שהוא מחזיק את המרחב גם כשאת מרפה. 'ואין השפעה יכולה לירד רק על ידי כלי הנקרא אני' (ליקוטי מוהר"ן).

"כשאת הופכת להיות ה'אני' האמיתי שלך, מונחת בתוך עצמך ופשוט מהווה את מי שאת, בלי להתאמץ לשלוט ולהשפיע בכוח, השפע כבר ימצא את הדרך בקלות".

יעל קמה מהכורסה. אפשר היה להרגיש שהשתנה מרכז הכובד שלה.

היא כבר לא רכנה קדימה בניסיון לתפוס את העולם, אלא נחה בעדינות בתוך הגוף שלה.

יצאה מהדלת בהסכמה להפסיק לפחד מהריק, ולהסכים סוף סוף לקבל.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן