מתפלל ולא מרגיש כלום? הרמב"ם מסביר: כך תאמן את עצמך להתפלל בכוונה

אתה אומר את אותן המילים כל יום בתפילת שחרית, מנחה וערבית, ובסוף התפילה מרגיש שלא היית שם בכלל. המחשבות נדדו לעבודה, למשפחה, לשיחה שהייתה אתמול. הגוף עמד ופנה למזרח, אבל הראש היה במקום אחר לגמרי.

איך מכוונים בתפילה? הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג' נ"א) כתב מדריך אימון מעשי שרלוונטי גם לימינו. תוכנית הדרגתית שמתחילה מפסוק אחד בלבד, ומובילה לשינוי אמיתי, קבוע ולאורך זמן.

קיום מצוות - המטרה האמיתית

"ודע שכל מעשי העבודות הללו, כמו קריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות – אין תכליתם אלא לאמן אותך בעיסוק בציווייו יתעלה על פני עיסוק בענייני העולם הזה, והרי אתה כאילו מתעסק בו יתעלה על פני זולתו".

הרמב"ם פותח את דבריו בהבנה הבסיסית כי כל המצוות - תפילה, קריאת תורה וכיוצ"ב - אינן מטרה בפני עצמן, אלא הן משמשות ככלי לאמן את האדם להתקרב להשם יתברך, ולא לצורך התעסקות בענייני העולם הזה.

"ואם אתה מתפלל בהנעת שפתיך כאשר אתה פונה אל הקיר וחושב על משאך ומתנך; וקורא בתורה בלשונך בעוד לבך עוסק בבניין ביתך בלי להתבונן במה שאתה קורא; וכיוצא בזה כל אימת שאתה עושה מצווה, אתה עושה אותה באבריך כמו החופר בור באדמה או חוטב עצים מן היער, מבלי להתבונן על משמעות אותו מעשה, לא מיהו מקורו ולא מה תכליתו – אל תחשוב שהשגת תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר עליהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' (ירמיהו יב,ב)".

כשאדם עוסק במצוות, המטרה הבלעדית היא להתקרב להשם.

הרמב"ם נותן מספר דוגמאות מעשיות: כאשר אדם מתפלל בתנועת שפתיים בלבד, בעוד מחשבותיו על עסקיו; קורא תורה בפיו, בעוד לבו עסוק בתכנון ביתו; או מקיים מצווה כלשהי, ללא כל התבוננות במשמעותה - במצב כזה, האדם דומה לחופר בור או חוטב עצים – פעולה גופנית טכנית, ללא שום עומק או מודעות. האדם לא השיג כלום מבחינה רוחנית, ותפילה זו משולה לעבודה טכנית חסרת משמעות.

אימון בשלבים

לאחר שהרמב"ם הסביר מדוע הכוונה חיונית בקיום המצוות, הוא עובר כאן לחלק המעשי: כיצד מאמנים את המחשבה בפועל? בתשובתו מציג בפנינו תוכנית הדרגתית בשלושה שלבים.

"מכאן אחל להדריך אותך אל צורת האימון, כדי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת.

הדבר הראשון שתטיל על עצמך הוא לפַנות את דעתך מכל דבר כאשר אתה קורא קרית שמע ומתפלל, ואל תסתפק בכוונה בקרית שמע בפסוק ראשון ובתפילה בברכה ראשונה".

בשלב הראשון יש להתמקד רק בשני דברים:

בקריאת שמע - להתרכז בפסוק הראשון.

בתפילת 18 - להתכוון בברכה הראשונה של תפילת 18.

העיקרון: לא לכוון בכל התפילה בבת אחת. נוכחות מלאה לרגע קצר אחד - זו התחלה טובה.

"כשדבר זה יעלה בידך לגמרי, ויתבסס במשך שנים, הטל על עצמך לאחר מכן שכל אימת שתקרא בתורה או תשמע אותה, שלא תחדל מלִפְנות כל־כולך ובכל מחשבתך להתבונן במה שתשמע או תקרא".

לאחר תקופה של שנים (לא ימים ולא שבועות), כשרואה שמצליח לכוון בקריאת שמע ובברכה הראשונה של התפילה, אז יכול לעבור לשלב השני.

בשלב זה, בעת קריאת בתורה לכוון את כל המחשבות רק למה שנאמר. לא לחשוב על דברים אחרים.

"כשגם דבר זה יתבסס למשך תקופה, הטל על עצמך שמחשבתך תהיה תמיד זַכּה (ממחשבות אחרות) בקריאתך את כל שאר דברי הנביאים. ואפילו בכל הברכות תתכוון בהן להתבונן במה שתבטא בשפתיך ולבחון את משמעותו".

לאחר שגם שלב ב' מתקבע בנפשו של אדם, ניתן לעבור לשלב השלישי:

בשלב זה, לכוון בקריאת דברי הנביאים ובכל הברכות - גם בברכות קצרות ויומיומיות, לעצור ולשאול: מה אני אומר? מה משמעות המילים האלה?

הרמב"ם מציע כאן תוכנית אימון לנפש - בדיוק כמו שמאמן גופני בונה כוח לאט לאט. כך גם כוונה מצריכה הדרגתיות - כל שלב בנוי על הקודם. אין קיצורי דרך. ולקחת בחשבון שהאימון יכול לקחת שנים רבות, לשם כך צריך סבלנות והתמדה על מנת להגיע לשיפור אמיתי ויציב.

כיצד נראים חיי אדם שהשלים את האימון?

לאחר שלבי ההכנה, הרמב"ם מסביר כיצד נראים חיי אדם שהשלים את האימון.

"לאחר שיזדככו לך אותן עבודות, ומחשבתך בהן בעת עשייתן תהיה נקייה ממחשבה בדבר מענייני העולם הזה - הטל על עצמך אחר כך להעסיק את מחשבתך בצרכיך או במותרותיך, וככלל תעסיק את מחשבתך במילי דעלמא (=בדברי העולם הזה), (רק) בזמן אכילתך או שתייתך או בהיותך במרחץ או כשאתה מדבר עם אשתך או בניך הקטנים או כשאתה מדבר עם המון העם. הרי מצאתי לך זמנים ארוכים וממושכים לחשוב בהן בכל מה שתצטרך מענייני הקניין וניהול הבית ותיקון הגוף".

הרמב"ם לא מבקש להתנתק מהחיים. הוא מגדיר בצורה מפורשת מתי הזמן המיועד להתעסקות בענייני היומיום: בזמן אכילה ושתייה, רחצה, שיחה עם משפחה וחברים.

ואז מוסיף משפט חשוב: "הרי מצאתי לך זמנים ארוכים וממושכים" - כלומר, אין כאן עינוי. יש שפע של זמן לגוף ולהנאות העולם. הוא רק מבקש שזמן זה יהיה מוגדר ומודע, ולא יפלוש לתוך הזמנים האחרים.

"אך בזמני המעשים התורניים אל תעסיק את המחשבה אלא במה שאתה עושה, כמו שביארנו".

כלומר, בזמן עשיית מצוות - תפילה, קריאת תורה, ברכות - המחשבה שייכת לגמרי למה שנעשה באותו רגע. ללא פשרות, כפי שהסביר בשלבים הקודמים.

"וכשאתה מתבודד לבדך כשאין איש אתך, וכשאתה ער על מיטתך, הישמר מכל משמר מלהפעיל את מחשבתך באותם זמנים יקרים בשום דבר אחר מלבד אותה עבודה שכלית, שהיא ההתקרבות לה' והעמידה לפניו באופן האמיתי שהודעתיך, לא באופן של היפעלויות דמיוניות".

כאן הרמב"ם מדבר על שני מצבים מיוחדים:

כשהאדם לבד – ללא אנשים מסביבו.

כשהאדם ער במיטתו – אותם רגעים שקטים לפני השינה או ביקיצה.

אלה הם, לדעת הרמב"ם, הזמנים היקרים ביותר שיש לאדם. ובהם הוא מבקש דבר אחד בלבד: עבודה שכלית – התקרבות אמיתית לה', מתוך הבנה שכלית עמוקה ואמיתית, כפי שהדריך בתחילה.

ומסיים הרמב"ם בענווה: "זוהי לדעתי התכלית שיוכל להשיג איש מאנשי החכמה המכשיר את עצמו לכך בצורה זו של אימון".

הרמב"ם מדגיש כי אין כאן הבטחה אוטומטית, אלא פרי של אימון מודע ומכוון לאורך זמן עבור מי שמכשיר את עצמו לכך ברצינות.