שליחי ציבור בעלי דוגמה אישית: פרשת אמור בעקבות רש"ר הירש

בפרשת אמור ניתנו לכהנים הגבלות רבות: האיסור להיטמא, איסור על בעל מום לעבוד, איסור נישואי אלמנה וגרושה ועוד. החיים של כל בני האדם צריכים להיות בנויים סביב הגבלות, אבל שבט הכהנים נבחר לשמש דוגמה אישית. הם שליחי הציבור, והם לוקחים על עצמם את עול העבודה החשובה ביותר, שמטילה עליהם הגבלות שונות.

אין להם הרשות להיטמא למת, משום שההיטמאות היא עצירה של החיים, עצירה כדי להיות עם האבל והחידלון. אבל לשליח הציבור אין רשות לעצור. הוא חייב להיות חלק מהתקווה וההמשכיות. מותר להם להיטמא להורים, כיוון שזו חובתם לטפל בקבורת ההורים, אבל מעבר לזה, אסור להם להסתכל לאחור. הם הולכים לפני כל העם.

"קדוש" הוא אדם שהקדיש את כוחותיו לתכלית עליונה. לפי זה, קדושת הכהונה פירושה אחריות. ככל שאדם מייצג יותר, כך חייו הפרטיים נעשים מחויבים יותר. הכהן אינו אדם בעל זכויות יתר, אלא אדם שחובתו כבדה יותר.

מכאן אפשר להבין גם את דיני בעל מום בעבודת המקדש. בקריאה שטחית, הדין עלול להישמע קשה. וכי אנו מפלים לרעה את הנכה, את בעל המום, שגם כך סובל?

רש"ר הירש מבאר כי לפי התורה יש להבחין בין ערך האדם ובין התאמתו לתפקיד מסוים. אדם יכול להיות יקר, קדוש ובעל מעלה, ועדיין לא כל תפקיד ציבורי מתאים לכל מצב. המחשבה שאם אני לא מתאים לתפקיד מסוים אני שווה פחות היא מחשבה שגויה. ערכו של כל אדם הוא אינסופי, אבל הדרישות של כל תפקיד בעולם הזה חייבות להיות מוגבלות בתנאים מסוימים.

עבודת המקדש פועלת באמצעות צורה, שלמות, דיוק וסדר. אין כאן קביעה על ערכו האנושי של בעל המום, שהרי הוא אוכל בקדשים ונשאר חלק ממשפחת הכהונה. ההגבלה נוגעת לייצוג הסמלי של העבודה, שבה הגוף השלם מבטא את שלמות הייעוד. האדם עצמו אינו נפסל, אלא התפקיד הייצוגי המסוים מוגבל.

גם בקורבנות בולט עיקרון השלמות. קורבן בעל מום אינו קרב. האדם אינו רשאי להביא אל המזבח את מה שנפגם, ולהציגו כנתינה שלמה. אפילו אם מדובר בשור ענק ששווה מיליונים, ויכול לעבוד כמו שני שוורים רגילים, וגם בשרו משובח – כל עוד יש לו שריטה בשפתיים, הוא פסול. משום שהקורבן הוא ביטוי של יחס פנימי. מי שמקריב, מצהיר שהוא מבקש לקרב את חייו אל ה'. לכן הקורבן צריך לבטא שלמות ונקיות כוונה. זה מה שקובע את איכות העמידה לפני ה'.

התורה מחברת לפרשת הכהונה, "אמור אל הכהנים", את דיני הקורבנות, והרב הירש אומר כי "הזמן עצמו נעשה בית מדרש". שבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות – כל אחד מהם מלמד את האדם ואת האומה פרק אחר בעבודת ה'. הכהנים הם מורי התורה, אבל גם מי שלא זוכה ללמוד בבית המדרש, עבודת החגים משמשת לו כלימוד מתמשך.

השבת עומדת בראש הרשימה, מפני שהיא הבסיס לכל מערכת המועדים. היא מזכירה כי העולם אינו שייך לאדם. האדם פועל, יוצר ובונה במשך ששת ימי המעשה, אך ביום השביעי הוא נסוג מן השליטה ומעיד כי מלאכתו כפופה לבורא. האדם מפסיק ליצור כדי להכיר במי שנתן לו את כוח היצירה. וכך כל החגים, כל אחד לפי עניינו ומקומו, מלמד חלק מ"בית המדרש של החודשים והחגים".

מה שמפתיע, לכאורה, הוא הסיפור בסוף הפרשה, דין המקלל, שלא נראה קשור לדיני הכהונה והחגים. רש"ר הירש מסביר כי אין זה מקרה, כמובן. סיפור זה מלמדנו כי הקדושה אינה שייכת רק למקדש ולמועדים, אלא גם ללשון. הדיבור האנושי הוא כוח יוצר, וכשהוא מופנה לחילול, הוא פוגע ביסוד החיים הציבוריים. חברה קדושה נבחנת גם באופן שבו היא מדברת, מכבדת, מתווכחת ונזהרת בכבוד שמים ובכבוד אדם. הכהנים הם נציגים של העם, והפה שלנו הוא נציג של הנשמה.