היכן הוא נחל מצרים? שיטה מופלאה לזיהוי הגבול בין ישראל ומצרים

גבולה הדרומי של ארץ ישראל נזכר במקרא בשם "נחל מצרים". הזיהוי המדויק של נחל זה נדון כבר בדברי חז”ל, בראשונים ובפוסקים. לקביעת מקום הגבול יש חשיבות הלכתית לעניין יציאה לחו"ל, שביעית ושאר מצוות התלויות בארץ.

היו שפירשו שמדובר בנהר הנילוס, אך זיהוי זה מעורר קשיים. הנילוס מכונה תמיד במקרא "יאור" ולא "נחל". נוסף על כך, הוא מצוי בעומק מצרים, ואינו מתאים לתיאור גבול ארץ ישראל כפי שעולה מהפסוקים ומהמציאות ההיסטורית.

הרדב"ז בתשובותיו (חלק ו') כותב שהזיהוי עם הנילוס, למרות שהיו חכמים שהחזיקו בו, הוא בלתי אפשרי: "וכבר ראיתי אחד מגדולי הדור שהיה במצרים ואומר שהיה דר בארץ ישראל כיון דמצרים מצד נילוס לצד ארץ ישראל, ובשעת פטירתו ציוונו להעלות עצמותיו לירושלים - כנראה שחזר בו, ובלי ספק שהוא טעות מפורסם, שהרי נילוס סמוך למצרים שיצאו משם ישראל כאשר הוא מפורסם בכתובים... שאין קורא הכתוב לנילוס נחל מצרים אלא יאור או פישון. אלא האמת הברור כי נחל מצרים הוא הנקרא היום ואדי אל עריש, ואני עברתי בו והוא מלא על כל גדותיו ושוב עברתי בו והוא יבש אין בו מים כלל, ונקרא נחל כמו נחל איתן והוא מבדיל בין גבול מצרים לגבול ארץ ישראל וכן אומרים עד היום העכו"ם כי עד שם הוא גבול מצרים ומשם ואילך הוא בלד אל שאמייה".

ואדי אל עריש חוצה כיום את רצועת עזה בהישפכו לים.

אמנם עוד לפני נימוקיו ההגיוניים של הרדב"ז, נמצאה שיטה מופלאה לזיהוי הגבול על פי מסורת המובאת בדברי רבינו חננאל ומצוטטת על ידי הרמב"ן בפירושו לתורה בפרשת בא. לפי מסורת זו, מאז מכת הארבה במצרים שוב אין הארבה אוכל ביבול מצרים. הארבה פוגע בארץ ישראל, אך כאשר הוא מגיע לגבול מצרים הוא חדל מלאכול. תופעה זו הייתה, לפי עדות רבינו חננאל, ידועה ומוכרת בזמנו.

הרמב"ן מציין, שהדברים אינם נאמרים בדרך דרש בלבד אלא מגובים במציאות. הארבה עצמו שימש כמדד מעשי לזיהוי הגבול, ואפילו אם עבר ארבה אחד את הגבול בטעות, או נשאו הרוח, אינו יכול ואינו מצליח לאכול כלום מיבול הארץ! המקום שבו פסק הארבה מלאכול נחשב כתחום מצרים, ואילו המקום שממנו ואילך היה הארבה פוגע ביבול נחשב כתחום ארץ ישראל.

עדות דומה מופיעה בדברי רב סעדיה גאון, בקטע שהתגלה לאחרונה בגניזה: "ודע כי הארבה עד יומנו הזה, אין לו יכולת שיאכל מארץ מצרים דבר, ולא עלה אחת, ולא גרגר אחד כלל. אבל הוא רועה בא-שאם (ארץ ישראל), ואינו חדל ללחך את הצמחייה, עד שיגיע לאל-שגרתין (שם תחנת הגבול, פירוש השם הוא: "שני העצים") אשר אחד מהם מתחום א-שאם והאחר מתחום מצרים. וכאשר הגיע לשם, הוא עומד ואינו חוצה את זה. ומה שעף ממנו ונפל בתוך תחום מצרים, אין לו יכולת בטעימת דבר כלל".

 רס"ג מסביר זאת על פי לשון הפסוק במכת הארבה: "לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים". בניגוד לצפרדע, שעליה נאמר שנשארה ביאור, בארבה נאמרה אמירה כוללת, ולכן פסקה פגיעתו ממצרים לדורות. לשיטתו, מדובר בהמשך ישיר של אותה הנהגה שהחלה במצרים.

ואכן יש עדויות היסטוריות לתופעה לא טבעית מיוחדת זו, של הארבה הנזהר שלא להיכנס לגבול מצרים. בימי רב סעדיה גאון נקודת הגבול זוהתה באזור תחנת "אל-שגרתין" שבדרך הים, דרך המסחר המרכזית בין מצרים לארץ ישראל. בדורות מאוחרים יותר, עם שינויי שליטה ומציאות מדינית, התקבע ואדי אל עריש כנקודת הגבול, ובהתאם לכך קבע הרדב"ז את זיהוי נחל מצרים שם.