"הצלם שאל למה אני ממצמצת כל הזמן": הנס הכפול של נירה רשלר

השקט בחדר ההתאוששות הופר באחת בשעטת רופאים ואחיות. הצוות הרפואי כבר כמעט הספיד אותה, אבל היא לא נלחמה רק על עצמה אלא גם על חיי העובר שנשאה ברחמה. נירה רשלר לא תשכח את היום בו קיבלה את חייה - בפעם השנייה.

כשביקשתי לקבוע עימה ריאיון ולשמוע את סיפורה, רשלר אמרה לי שלא תוכל ביום חמישי כפי שביקשתי. "יום חמישי הוא יום עמוס, נדבר בשבוע הבא". בשיחה עצמה היא תסביר לי שזאת אחת המסקנות אליהן הגיעה בעקבות מצבה הבריאותי. ההכנות לשבת לא פשוטות לה, ולכן היא פורסת אותן בקצב שמותאם לכוחותיה. היא עברה לא מעט בחייה, אך יום-יום היא בוחרת לקום, להסתכל על חצי הכוס המלאה ולקוות לטוב שעוד יגיע.

"תגיד לי שהכול יהיה בסדר"

ימים ספורים לפני בר המצווה של בנה הבכור, התעוררה רשלר (49) בלילה מכאבים עזים בעינה השמאלית שלא הניחו לה לישון. למחרת בבוקר היא ניגשה לרופא. "הוא בדק ועדכן אותי שהוא רואה משהו לא ברור בעין, אולי בצקת". מחדר הרופא היא נשלחה ישירות לבדיקת סיטי ראש דחופה. "אמרתי לרופא: 'תשמע, יש לי עוד מעט בר מצווה לבן שלי. אוכל ללכת שבוע הבא?". הוא ענה, שאי אפשר לחכות אפילו למחר: 'את לוקחת מונית מכאן ישר להדסה עין כרם'".

התוצאות הגיעו יומיים לפני בר המצווה. "גילו שיושב לי גידול שפיר, בגודל של כדור פינג-פונג, על עצב הראייה של עין שמאל", היא משחזרת. עם הידיעה הזו היא חגגה את היכנסו של בנה למצוות. למרות 14 השנה שחלפו מאז האירוע, היא לא שוכחת את הכאבים שהתלוו לאורכו. "הצלם שאל אותי: למה את כל רגע ממצמצת עם העין? הסברתי לו שזה לא בשליטה שלי, העין חולה".

הכאבים והמיקום הרגיש של הגידול הצריכו ניתוח להסרתו בטווח הזמן הקרוב. אלא שאז חלה תפנית לא צפויה: נירה גילתה שהיא בעיצומו של היריון חדש ומפתיע, והתוכניות לטיפולים הושהו מיידית. "בהיריון הכול גדל יותר מהר, וכך קרה גם עם הגידול, שהתפתח מאוד", היא מסבירה. כשהגיעה לחודש השביעי להריונה, הגידול כבר הגיע לממדים שאילצו לנתח אותה, ללא אפשרות להמתין עוד.

הרופאים הכינו אותה מבעוד מועד לכך שמדובר בניתוח שאורכו כתשע שעות, ושיתפו אותה בהתלבטויות לגבי גורל העובר שבבטנה. "זה ניתוח די מורכב. הם חששו לחיי העובר והתלבטו אם ליילד אותי לפני הניתוח. אבל בהערכת משקל, הוא בקושי הגיע למשקל של קילו אחד. הם החליטו לערוך את הניתוח בלי ליילד קודם".

ביום הניתוח נפרדה נירה מששת ילדיה, והגיעה לבית החולים בליווי אימה. "קמתי בשש בבוקר והתפללתי שחרית. כשהגעתי לברכת 'שמע קולנו', בכיתי לה' וביקשתי שהכול יהיה בסדר. אחר כך, לאורך כל היום השתדלתי להיות רגועה ושמחה". היא מתארת מחשבות ובקשות על הילדים שבבית ועל העובר שברחמה. כמה דקות לפני הניתוח, המתח שהצטבר בה התפרץ במלוא עוזו. "אימא הציעה שאדבר עם אבא שלי. כשהתחלתי את השיחה פשוט התפרקתי בבכי, ואמרתי לו: 'אבא, תעזור לי ותגיד לי שהכול יהיה בסדר'".

מדובר בניתוח שאורכו תשע שעות (אילוסטרציה)

"ילד של ניסים"

הניתוח הסתיים אחרי שעות ארוכות. כעבור כחצי יממה, חומרי ההרדמה החלו להתפוגג. נירה מצאה את עצמה בחדר ההתאוששות, כשאימה שוהה לצידה. "הסתכלתי עליה ואמרתי: 'אימא, כואב לי'". היא הספיקה לומר עוד מילים ספורות, כששיעול כבד תקף אותה. "התחלתי להיחנק ואיבדתי את ההכרה", היא מספרת. בהמשך נודע לה שאנשי הצוות הרפואי, שהוזעקו למקום, עמלו כ-50 דקות על החייאתה.

הרופאים יודעים להסביר מה קרה שם?

"הייתי עדיין מטושטשת בגלל חומרי ההרדמה, וככל הנראה תוך כדי שהשתעלתי לא שלטתי בלשון ואיבדתי את הנשימה. אחרי שחזרתי לנשום, הרופא יצא לאימא שלי ואמר לה: 'תדעי שקיבלת את הילדה שלך במתנה. היא כבר עלתה למעלה, והחזרנו אותה לפה'". לא רק את חייה היא קיבלה במתנה, אלא גם את חיי עוברה; בחסד ה', ההיריון נמשך כסדרו.

אחרי מספר ימי אשפוז, הרופאים אפשרו לה להשתחרר לביתה. "הייתי מאוד חלשה, הרגשתי לא טוב, והייתי חייבת לנוח", היא מתארת את אותם ימים קשים. כדי לאגור כוחות, היא פנתה למנוחה של כמה ימים בבית החלמה ליולדות. "באתי לשם בהיריון. הנשים האחרות, שהיו אחרי לידה, לא הבינו מה אני עושה שם בכלל", היא מחייכת.

כעבור חודשיים הגיע זמנה ללדת. אחרי לידה ארוכה ולא פשוטה, שהסתבכה והפכה לניתוח קיסרי, נירה ילדה בשעה טובה בן מתוק, בריא ושלם. שמו בישראל: שמואל דוד. "קראנו לו על שמם של שמואל הנביא ודוד המלך, שני ענקי עולם. ברוך ה', הוא נולד בריא ושלם - תינוק יפהפה שגדל להיות ילד חכם ונבון. המוח שלו לא נפגע בעקבות כל מה שעברתי, ואני קוראת לו ילד של ניסים".

זה מה שמחזיק אותי - האמונה וההתבוננות בחצי הכוס המלאה

"בורא עולם נתן לי עוד הזדמנות"

ההשתקמות אחרי הניתוח והלידה שלאחריו לא היו פשוטים עבורה. "זה היה פרויקט. אחרי ניתוח ראש, אתה לא נותר אותו אדם כמקודם. הייתי צריכה לקום לתינוק בלילה, ובנוסף היו לי עוד ילדים בבית שהיו צריכים שאקום בבוקר ואשלח אותם למוסדות החינוך, אטפל בהם ואהיה עם כוחות נפש".

שמונה חודשים אחרי הניתוח, נירה הגיעה לביקורת שכללה בדיקת MRI. הרופאים ראו ששארית קטנה שנותרה בניתוח גדלה, כשהמשמעות היא שהגידול חזר. "הם התלבטו מה לעשות והחליטו שנלך על טיפולי הקרנות, המכונים FSR. עשיתי 13 טיפולים כאלה". היא מסבירה כי ההקרנות גורמות לחולשה, כאבי ראש, סחרחורות ועייפות, ומציינת לטובה את ארגון "דרכי מרים" שנרתם לעזור ולהסיע אותה למכון הטיפולים ובחזור ממנו. "הם אנשים מאוד טובים, עם רצון לעשות טוב, לשמח אנשים ותמיד לעזור". כיום היא במעקב דו-שנתי אחרי הגידול, ואף עברה טיפול נוסף לפני מספר שנים.

בשולי הדברים, אני מבינה מנירה כי החיים לא האירו לה פנים בתחומים נוספים. אחת מההתמודדויות כללה פשיטת רגל, שהביאה אותם לעזוב את ביתם ולשכור דירה קטנה יותר. בנוסף היא מתמודדת עם אתגרים בריאותיים לא פשוטים, עליהם היא מספרת בגילוי לב.

את חווה חיים לא פשוטים. מה נותן לך כוח להמשיך?

"אני מסתכלת על מה שאין לאחרים ולי יש. נכון שאין לי כסף ואני בחובות, אבל יש לי בית לגור בו, מיטה לישון בה ואמבטיה להתקלח עם מים חמים. כעת, כשאנחנו מדברות, יש לידי תנור שמחמם אותי, ויש לי בגדים נקיים ללבוש. זה מה שמחזיק אותי - האמונה וההתבוננות בחצי הכוס המלאה.

"אני לא אגיד לך שאני לא נשברת. לפעמים אני בוכה, ויש גם ימים שקשה לי לקום מהמיטה. אבל אני תמיד משתדלת להרים את עצמי, להרים את הראש מעל המים ולהשתדל לחשוב טוב, עד כמה שזה לא פשוט ולא קל".

קיבלת את החיים באיזשהו 'סיבוב שני', אחרי שכמעט איבדת אותם. האירוע שחווית גרם לך להעריך את החיים יותר?

"זו הנקודה הכי משמעותית בחיי. בעקבות הניתוח והניסיונות סביב הגידול, והעובדה שהקב"ה נתן לי את האפשרות לחזור לחיים, אני מאוד משתדלת לשמור על העיניים שלי ומשתדלת לשמור על צניעות בלבוש. אני לא אגיד לך שאני צדיקה, אבל אני משתדלת", היא אומרת בחיוך.

"אני מעריכה את בורא עולם, שנתן לי עוד הזדמנות ולא לקח אותי מהילדים שלי. הוא לא היה חייב, והיה יכול לא לתת לי את זה, ובכל זאת הוא נתן. לפעמים, כשקשה לי, אני נזכרת בכך ומנסה להפסיק להתלונן".

לסיום, היא מספרת שהיא מקבלת חיזוק ונחמה מאריאלה סביר, המשוררת כבדת הראייה. "באחת היצירות שלה היא אומרת ליצר: קח את הקליפה – את מה שקל ויפה – ותן לי את הפרי הבשל. אני מאוד מתחזקת מהשירים שלה. זו אישה שלקחה את העיוורון שלה ועשתה ממנו קריירה. אני לומדת הרבה מאנשים כמותה, שמתוך הכאב שלהם הרימו את עצמם".