"עשרה צעדים בין אימא לאיתן": הטרגדיה הכפולה של יעל וההבטחה לתינוק שנולד למלחמה

חייהם המשותפים של יעל ואיתן קופלוביץ' הי"ד היו אמורים להיות מסלול מבטיח של שני סטודנטים למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. איתן, ששילב גם לימודי פילוסופיה, היה בשלבי קבלה להתמחות, ויעל התכוננה למבחני הלשכה. אך המציאות הישראלית של ה-7 באוקטובר טרפה את הקלפים והכניסה את הזוג הצעיר למרתון של חרדה, שירות מילואים ממושך וציוני דרך משפחתיים שנחגגו תחת צילה של המלחמה.

"פחדתי שהם לא יזכו להכיר"

אל היום הנורא ההוא הגיעה יעל כשהיא בהיריון מתקדם. בעוד איתן מגויס למילואים ארוכים שכללו שירות בגבול הצפון, יעל התמודדה עם פחד עמוק שקינן בה: "זה מאוד הפחיד אותי שהם לא יזכו להכיר אחד את השני, שאני אעשה את הדבר הזה לבד", היא משחזרת בריאיון לחדשות 12. בסוף נובמבר נולד בועז, ואיתן הצליח להגיע מהחזית כדי להיות נוכח בלידה. יעל מספרת כי באופן מפתיע, דווקא הלידה היא ששחררה את הפחד: "אחרי שבועז נולד וצלחנו את זה, משהו השתחרר. זה כבר לא היה פחד שקינן בי יותר".

השבת האחרונה: "שגרה טובה של זוג הורים"

שבעה חודשים בלבד זכה בועז הקטן לחיות לצד אביו. בתחילת יוני 2024, איתן הוקפץ בצו פתע לסבב לחימה נוסף, הפעם ברצועת עזה. יעל מתארת פרידה שגרתית אך טרודה; איתן ניסה לסגור קצוות מול המעסיקים לעתיד והחיילים שלו, ויעל הייתה שקועה בלימודים. השבת האחרונה שלהם יחד בירושלים הייתה אי של שקט בתוך המהומה. "שנינו היינו טרודים באיך עוברים את התקופה הזאת. ואז כשהגיע סוף השבוע ההוא הגיעה איתו איזושהי רגיעה מכל ההתעסקות הזו. בשישי הלכנו לשתות קפה עם בועז, ואחריה הייתה שבת רגועה שבה היינו רק שלושתנו. פשוט שגרה טובה ורגילה של זוג הורים עם התינוק שלהם בבית".

הנפילה בציר נצרים: הודעה עם "וי" אחד

ב-15 ביוני, יעל הייתה בדרך חזרה מהצפון ושלחה לאיתן הודעה פשוטה: "מה שלומך? איך הייתה שבת?". היא ראתה שמופיע רק "וי" אחד, אך לא נבהלה באותו רגע. באותן שעות, הטנק של איתן, ששימש כמפקד מחלקת שריון, עלה על מטען במהלך משימה לבדיקת מחסן אמצעי לחימה בציר נצרים שברצועה. איתן והתותחן אילון ויס נהרגו במקום. ניר חדד, נהג הטנק, נפטר מפצעיו חודשים לאחר מכן.

איתן ז"ל ובנו בועז

עשרה צעדים בין הקברים

השכול אינו זר ליעל. בגיל שמונה איבדה את אימה, רותי, ששירתה בשב"כ. כעת, כשהיא שבה למושב ילדותה הושעיה, היא מוצאת את עצמה צועדת את המרחק הקצר בבית העלמין המקומי – עשרה צעדים בלבד מפרידים בין קבר אימה לבין קברו של איתן.

יעל מביטה בבועז הקטן, שכבר הפך ליתום צה"ל בדיוק כפי שהיא גדלה כיתומת כוחות הביטחון. היא מתארת חרב פיפיות רגשית: מצד אחד, הנחמה שבועז אולי לא יזכור את כאב האובדן הצורב, ומצד שני, הצער על כך שפספס היכרות עם האדם המופלא שהיה אביו. "אני יודעת שאפשר להיות אדם מבוגר שמח, שמגשים את עצמו, גם עם חווית אובדן של הורה", היא אומרת בנחישות, "אני מתאמנת בלהגיד: יהיה לו עתיד טוב".