"הרופא אמר: 'הבן שלך איבד רגל, אבל הוא יהיה בסדר'. שום דבר לא היה בסדר"

מי שהכיר את ארז לונברג של שנות ה-90, הסולן של להקת 'רוך' שעמד מאחורי להיטים בפסקול הישראלי, בוודאי יתקשה לזהות אותו כיום, כשהוא מקדיש את רוב שעותיו ללימוד תורה.

"קשה לי להצביע על הרגע בו חזרתי בתשובה", מציין לונברג. "למרות שגדלתי כבן קיבוץ במשפחה רחוקה מן היהדות, הרגשתי תמיד שאני מחפש משהו עמוק בפנים, וכבר באותם ימים עסקתי בטיפול רגשי והייתי בקשר עם עולמות רוחניים. חיפשתי משהו יותר אמיתי, וזה הלך והעמיק מיום ליום. מי שלבסוף נתן לי את המכה בפטיש היה בית חב"ד בהודו, ומאז החיים שלי השתנו לגמרי. כיום אני יודע, שרק בזכות ההתקרבות לבורא עולם היו בי הכוחות כדי לעבור את ההתמודדות הלא פשוטה שציפתה לי בתקופת המלחמה האחרונה".

לונברג לפני החזרה בתשובה

בין חיים למוות

בעקבות החזרה בתשובה החליט לונברג, שהיה אז בשנות ה-30 לחייו, לחתוך הכל. "באותם ימים היינו לקראת הוצאת התקליט השני שלנו ולפני צמיחה משמעותית, אך היה ברור לי שאני לא ממשיך הלאה", הוא מסביר. "בחרתי להתחיל לחיות מחדש, כשאני לומד הכל מהתחלה – כמו ילד בכיתה א', שמתחיל בלי לדעת כלום. בתחילה ניסיתי את דרכי בישיבה ליטאית, אחר כך עברתי לחב"ד".

המוזיקה הייתה הדבר היחיד שהמשיך ללוות אותו מחייו הקודמים. "אך ממש לא באותה אינטנסיביות", מדגיש לונברג. "בעבר המוזיקה הייתה עבורי הכל – היא מילאה את כל עולמי והעניקה לי את החיות. הייתי עוסק בה כל היום וכל הלילה, אבל כשגיליתי את לימוד התורה – מצאתי חיות מסוג אחר, שהיא הרבה יותר אמיתית עבורי, וברוך השם מלווה אותי עד היום. אמנם אני עדיין מאוד אוהב את המוזיקה, אך היא משמשת עבורי כדרך נוספת להתחבר ולעבוד את השם, לא יותר מכך. כיום אני עוסק בלימוד תורה וחסידות, וגם מאמן ומטפל רגשי. בין היתר פיתחתי שיטה לאימון דרך עבודה קולית".

לונברג מדגיש כי הדרך האמונית שעבר והקשר העמוק עם בורא עולם הם אלו שעזרו לו בשנה וחצי האחרונות, לאחר שבנו נפצע באורח קשה מאוד בעזה. "הבן שלי, ילד עם הרבה מאוד יכולות, קיבל החלטה להתגייס לצבא במהלך המלחמה", הוא מסביר. "הוא התחיל את המכינה הקדם-צבאית יחסית מאוחר, וכשהתגייס ל'נצח יהודה' הייתי בטוח שעד שיסיים טירונות בוודאי המלחמה תהיה מאחורינו. המלחמה נמשכה, כידוע, והוא הספיק להיות הנגביסט של היחידה, כשתפקידו הוא להיות בחלק המסתער שלה. הוא נכנס לעזה למשימות מסוכנות וחשובות ממדרגה ראשונה.

"במשך כמה חודשים הוא נלחם עם חבריו ליחידה. הם נכנסו לבית חאנון ויצאו משם לסירוגין. בפעם החמישית בה נכנסו, הם כבשו בית של כמה קומות ושטח שהיה מסביב לכמה בניינים. לפתע הגיחו מחבלים מתוך פיר וירו בנשק קל לעבר החיילים, שמיהרו כמובן לעבר העמדה כדי להשיב באש. גם הבן שלי רץ, וכשהוא הגיע לחלון והרים את הנגב שלו כדי לירות לעברם, הם ירו לעברו RPG".

הפגיעה הייתה ישירה. "בני נפצע קשה ואיבד את אחת מרגליו. החבר שלידו, אוריאל פרץ הי"ד, נהרג במקום. חבר נוסף ספג פגיעת ראש קשה, ועד היום טרם התעורר. האמת היא שגם הבן שלי כמעט לא היה איתנו, ובמשך ימים ארוכים היה בסכנת חיים מוחשית".

ארז לונברג כיום

"בחברה טובה"

את הידיעה על פציעת בנו קיבל לונברג בשיחת טלפון מבית החולים תל השומר, בה נאמר לו כי עליו להגיע בהקדם. "זה היה מלחיץ מאוד, כי ידוע שלתל השומר מפונים חיילים במסוק ולא באמבולנס, מה שאומר שהפציעה כנראה הייתה חמורה דיה, כדי שלא ייקחו סיכון בטיפול בבית חולים אחר.

"כשהגעתי לבית הרפואה נאמר לי שהילד בחדר ניתוח, מבלי לפרט את מצבו. לבסוף יצא הרופא וסיפר לנו ש'הוא איבד רגל, אבל הוא יהיה בסדר'. אחר כך הסתבר שהדברים ממש לא פשוטים, שכן בשל האדמה המזוהמת בעזה התפתח אצלו זיהום קשה מאוד, והוא ממש לא היה בסדר. כל סוגי האנטיביוטיקה שנתנו לו לא עזרו, ונאלצו להוריד לו בכל פעם עוד קצת ועוד קצת מהרגל, בשל הסיכון שנשקף לגוף כולו. רק אחרי חודש ואחרי 15 ניתוחים, ניתן היה לומר שהוא יצא מכלל סכנה ומצבו החל להתייצב".

איך הוא אישית התמודד עם מה שעבר?

"הוא בחור אופטימי מאוד, עם המון אדרנלין ושמחת חיים. מהרגע הראשון הוא הרגיש שעשה מעשה חשוב בכך שהגן על עם ישראל, והוא עבר את התהליך עם מורל די גבוה. בחסדי השם הוא לא יצא עם פוסט טראומה או עם פגיעה נפשית אחרת, וזה לגמרי לא מובן מאליו. ברוך השם הוא כבר סיים את תקופת השיקום, וכיום עוסק במוזיקה וממשיך את חייו בפול טיים".

אבל לונברג האב התקשה להמשיך את החיים. "המפגש הקרוב כל כך עם המוות טלטל אותי", הוא מודה. "האמת היא שעוד קודם לכן, מאז שפרצה המלחמה, הזדמן לי לטפל במשפחות שכולות שחוו את הקשה מכל. ראיתי את השבר הגדול, ושמתי לב שאחד הדברים שמצליחים לתת כוחות הוא ההפרדה בין מה שעובר על המשפחה שנשארת כאן, כשהיא שבורה ורצוצה, לבין מה שעובר על הבן כעת למעלה, כי כיהודים מאמינים אנו יודעים שבוודאי טוב לנשמה שלו שם.

"מסופר על הרבי מחב"ד, שאמר פעם לאבא שאיבד בשואה את כל ילדיו: 'אם היית רואה את הילדים שלך, אחרי שנרצחו, היית יודע שהם במקום הטוב ביותר שיש'. כמוזיקאי ניסיתי לכתוב מילים שיבטאו את המסר הזה, וחשבתי לעצמי איזה מסר היה אומר אותו חייל לאמו, לו יכול היה לדבר איתה. מי שהשלימה לי את הדברים הייתה חברת משפחה שלנו, שאיבדה את אחיה במלחמה. יחד איתה כביכול שמעתי את אחיה אומר: 'תשמעי, אמא, אני בסדר. אני בחברה ממש טובה, כל הטובים נמצאים פה'".

לונברג מבקש להדגיש: "קטונתי מלהעביר מסרים למשפחות שכולות, אני לא מבין בזה ולא עברתי את זה. אבל אני רואה את השכול כל הזמן סביבי, והייתי כל כך קרוב לזה, כך שאני מרגיש צורך לנסות להקל על המשא הכבד ולתת כוחות.

תמונת הקאבר לשיר

"לפני כמה ימים התקשרה אליי בת משפחה של חייל שנפל במלחמה האחרונה בלבנון, והיא סיפרה לי שהם שמעו את השיר והוא הגיע כל כך במקום ונתן להם עידוד ותקווה. השבתי לה שזו בדיוק המטרה שלי – לתת מבט על השכול ממקום אחר לגמרי".

לסיום מצטט ארז חלק ממילות השיר:

"... אני הלכתי לדרכי בקרב

אך פניי מועדות לאהבה

אני בסדר אני לא לבד

אני בחברה טובה

רק נסעתי למקום אחר

אך האהבה כאן להישאר

אהבה לעולם לא תיגמר..."

"הדבר המרגש ביותר הוא לראות שלמילים האלו, שמלאות כל כך באמונה, מתחברים גם אנשים מהצד השני", הוא מוסיף. "הם אולי לא מגדירים את עצמם כמאמינים, וטרם גילו את האור בנקודה הזאת. אך אחרי המלחמה הקשה שעברנו, נראה לי שברור לכולם שאי אפשר לעשות חלוקה בעם ישראל, כי האמונה שייכת לכל יהודי באשר הוא, וההגדרה המגזרית לא משנה כלל. הלוואי שנזכה כולנו ללמוד מאותם גיבורים, ולפגוש אותם בקרוב ממש בבניין בית מקדשנו".