אבל למה לא אמרת עד עכשיו?! מסר מפרשת שמיני

"זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אני יודעת שמשהו מטריד אותו, אך בכל פעם שאני שואלת אותו על כך, הוא אומר שהכל בסדר. ואז... ברגע אחד הכל משתנה. השמיים הופכים שחורים, וזרם של טרוניות יוצא מפיו. הוא מתלונן על דברים חדשים וישנים. כאלו שלא ידעתי שמפריעים לו, וכאלו שכבר חשבתי שהוא שכח. לנוכח שטף התלונות שלו התחושה שלי קשה מאוד – שאני לא בסדר ולא מוצלחת, ועוד תחושות מהסוג הזה. אבל למה הוא לא אמר קודם?! למה הוא לא שיתף לפני שזה הפך למבול?!".

*

פרשת שמיני עוסקת במספר נושאים, ביניהם נמצא פירוט אלו חיות מותר לאכול ואלו אסור לאכול. ישנם מספר סימני טהרה שצריכים להימצא בחיה על מנת שיהיה מותר לאוכלה. אם אין לה סימנים אלו, אסור לאוכלה.

כאשר מתחילה התורה למנות את החיות שאותן אסור לאכול, היא מתנסחת בצורה מפליאה: "את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס... ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס... ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא... והוא גרה לא יגר..." (ויקרא י"א, ד'-ז').

התורה מתארת קודם כל את סימן הטהרה של החיה (מעלת גרה, מפריסת פרסה), ורק אחר כך את סימן הטומאה שלה שבגללו אסור לאוכלה. לכאורה, הייתה צריכה התורה לפתוח בסיבה שבגללה אסור לאכול את החיה, וכלל לא להזכיר פה את סימני הטהרה, שהרי אין זה מקומם. מדוע כאשר מדברים על איסור אכילה, התורה מזכירה קודם כל את הדברים שהם סימני טהרה של החיה, שלכאורה מכשירים אותה לאכילה?

ה"כלי יקר" (י"א, ד') מתרץ את הקושיה:  "... ולמה התחיל בכולן בסימן טהרה שלהם? וביאור עניין זה, שסימן הטהרה שבכולם מוסיף טומאה על טומאתן. כדרך שאמרו [חז"ל] בעשו, שנמשל לחזיר שפושט את טלפיו להראות כאילו הוא כשר [שהרי יש לו סימן טהרה שהוא מפריס פרסה], ותוכו מלא תוך ומרמה! וזה מורה על כל מי שאין תוכו כברו – כמידת הצבועים המראים את עצמם כשרים, והמה בלי ספק גרועים מן הרשע הגמור שתוכו וברו שווים לרעה".

מסביר לנו בעל ה"כלי יקר" שהתורה לימדה פה יסוד חשוב מאוד. לפעמים דווקא החלק ה"כשר" של הדבר גורם לו להיות עוד יותר טמא. כאשר חלק אחד של דבר הוא "כשר", נדמה לאדם שהכול בסדר. הוא מפסיק להיזהר ולבדוק מה נותנים לו. הוא אפילו לא יודע מה מוכרים לו בעסקת החבילה הזו.

זו דרכם של הצבועים להטעות את האנשים. הם מראים להם חלק אחד של הדבר, שהוא בסדר וראוי, ותחת הרושם שהם יצרו – שפגשת אדם הגון שמוכר לך דבר טוב – הם ממשיכים ומוכרים לך דברים שאינם ראויים. לעומת זאת המפגש עם הרשע הגמור, כזה שתוכו כברו, משאיר את האדם ערני להיזהר ממה שמנסים למכור לו.

לענייננו – מובן שאין אנו עוסקים באנשים רמאים או צבועים המנסים לרמות את בני זוגם, ובכל זאת נוכל ללמוד מהדברים החשובים אל עולם הזוגיות. נלמד על הסכנה הכרוכה במציאות ש"אין תוכו כברו" – כשבן הזוג משדר ואומר משהו אחד, בזמן שהוא חש אחרת. הכוונה לאנשים שעושים זאת ממניעים חיוביים.

המציאות שבה בן זוגי "אין תוכו כברו" היא מציאות בעייתית. פעמים רבות בן הזוג מעביר את המסר ש"הכול בסדר" מכוונה טובה – הוא לא רוצה להעביר ביקורת, הוא לא רוצה להשרות אווירה לא טובה בבית וכדומה. אך דווקא כוונתו הטובה עלולה להזיק. כי כאשר לא משוחחים על קשיים ולא מלבנים אותם, קשה למצוא להם פתרון. ממילא, התחושות הלא טובות הולכות ומתעצמות עד אשר הן עלולות לפרוץ יום אחד ברעש גדול. כאשר הן יפרצו החוצה בעוצמה גדולה, יהיה קשה הרבה יותר לתקן.

כמובן, לא תמיד חייבים להגיד הכל. ישנם דברים קטנים שיחלפו עם הזמן. נכון גם שלא ראוי להגיד הכל מיד כאשר נסערים ופגועים, אלא יש לחכות לשעה ראויה, כשמצב הרוח טוב יותר ומתאים לליבון דברים מורכבים. יש לדאוג שבני הזוג לא יהיו עייפים או טרודים, שהאווירה תהיה נינוחה וכדומה. ישנה צורה ודרך להגיד את הדברים על מנת שיישמעו ויביאו לידי פתרון.

העיקר הוא לא "לשמור בבטן" ולהציג פנים כאילו הכל כשורה, כי אז ישנה סכנה גדולה שהדברים יובילו בסופו של דבר ל"פיצוץ". צריך לדאוג שהאווירה בבית תהיה חיובית, ותשדר שאין פער בין המחשבות שבלב למה שאומרים בפה. שתוכו יהיה כברו!