חוק לישראל
חוק לישראל - פרשת ראה, יום חמישי
חוק לישראל לקריאה נוחה וברורה - פרשת ראה, יום חמישי בשבוע. כולל חלקי תורה, נביאים, כתובים, משנה, גמרא, זוהר, מוסר והלכה
- הידברותלמעקב
- י"ב ניסן התשפ"ו||
תורה
(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: לְחוֹד בְּכָל רְעוּת נַפְשָׁךְ תִּכּוֹס וְתֵיכוּל בִּשְׂרָא כְּבִרְכְּתָא דַיְיָ אֱלָהָךְ דִי יְהַב לָךְ בְּכָל קִרְוָיךְ מְסָאָבָא וְדַכְיָא יֵכְלֻנֵהּ כִּבְשַׂר טַבְיָא וְאַיְלָא:
(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לְחוֹד דְמָא לָא תֵיכְלוּן עַלאַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא:
(יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: לֵית לָךְ רְשׁוּ לְמֵיכַל בְּקִרְוָיךְ מַעְשַׂר עִבוּרָךְ חַמְרָךְ וּמִשְׁחָךְ וּבְכוֹרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ וְכָל נִדְרָךְ דִיתִדַר וְנִדְבָתָיךְ וְאַפְרָשׁוּת יְדָךְ:
(יח) כִּי אִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: אֱלָהֵן קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תֵּיכְלִנֵהּ בְּאַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ בֵּהּ אַתְּ וּבְרָךְ וּבְרַתָּךְ וְעַבְדָךְ וְאַמְתָךְ וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ וְתֶחֱדֵי קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל אוֹשָׁטּוּת יְדָךְ:
(יט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ: אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִשְׁבּוֹק יָתלֵוָאֵי כָּל יוֹמָיךְ עַל אַרְעָךְ:
נביאים - ישעיה - פרק נו
(ב) אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע: טוּבֵי אֱנָשׁ דְּיַעְבֵד דָּא וּבַר אֱנָשָׁא דְיַתְקֵיף בָהּ יִטַּר שַׁבְּתָא מֵאַחֲלוּתֵהּ וְיִטֵּר יְדוֹהִי מִלְּמֶעְבַּד כָּל דְּבִישׁ:
(ג) וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְהוָה לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ: וְלָא יֵימַר בַּר עַמְמִין דְּמִתּוֹסַף עַל עַמָּא דַיְיָ לְמֵימָר אַפְרָשָׁא יִפְרְשִׁנַנִי יְיָ מֵעַל עַמֵּהּ וְלָאיֵימַר סָרִיסָא הָא אֲנָא חֲשִׁיב כְּאָע יָבֵישׁ:
(ד) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ לְסָרִיסַיָּא דְיִטְרוּן יַת יוֹמֵי שַׁבַּיָּא דִילִי וּמִתְרָעָן בִּדְצָבֵנָא וּמְתַקְּפִין בִּקְיָמִי:
(ה) וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת: וְאֶתֵּן לְהוֹן בְּבֵית מַקְדְּשֵׁי וּבַאֲרַע בֵּית שְׁכִנְתִּי אֲתַר וְשׁוּם דְּטָב מִבְּנֵין וּמִבְּנָן שׁוּם עֲלָם אֶתֵּן לְהוֹן דְּלָא יִפְסוֹק:
(ו) וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי: וּבְנֵי עַמְמַיָּא דְמִתּוֹסְפִין עַל עַמֵּהּ דַייָ לְשַׁמָּשׁוֹתֵהּ וּלְמִרְחַם יָת שְׁמָא דַיְיָ לְמֶהֱוֵי לֵהּ לְעָבְדִין כָּל דְיִטַּר שַׁבְּתָא לְאַחֲלוּתֵהּ וּמַתְקְפִין בִּקְיָמִי:
כתובים - תהילים - פרק קח
(יג) הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם: הַב לָן סַעֲדָא מִן מְעִיקָא דְמַגָּן פּוּרְקָנָא דְבַר נָשָׁא:
(יד)בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ: בֵּאלָהָא נַעְבֵּיד חֵילָא וְהוּא יְדוֹשֵׁשׁ מְעִיקָנָא:
קט (א) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ: לְשַׁבָּחָא עַל יַד דָּוִד תּוּשְׁבְּחָא אֱלֹהִים שְׁבָחַתִי לָא תִשְׁתּוֹק:
(ב) כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר: אֲרוּם פּוּמָא דְרַשִׁיעָא וּפוּמָא דְנִכְלָא עֲלַי פָּתְחִין מַלִילוּ עִמִּי לִישָׁן דִשְׁקָר:
(ג) וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם: וּמְמַלְלֵי סָנוּתָא חֲזַרוּ יָתִי וְאַגִיחוּ עִמִּי מַגָּן:
משנה בכורות פרק ח
א. יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן, הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי, וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת, וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ מִצוּרַת הָאָדָם. הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה, מִשֶּׁבָּאת לְיִשְׁרָאֵל יָלְדָה, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְכוֹר לַכֹּהֵן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר(שמות יג), פֶּטֶר רֶחֶם בְּיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְׂרָאֵל. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָנִים וְנָשָׂא אִשָּׁה שֶׁלֹא יָלְדָה, נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת, יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה, וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אוֹ בֶן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְכוֹר לַנַּחֲלָה. אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא דָם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְנִינִים, הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים וַחֲגָבִים שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים, הַבָּא אַחֲרֵיהֶן, בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן:
ברטנורה (א) יש בכור לנחלה.ליטול פי שנים: ואינו בכור לכהן.לתת לכהן פדיונו חמשת סלעים: הבא אחר הנפלים. כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חדשיו ואחד כלו לו חדשיו, והנפל שלא כלו לו חדשיו יצא ראשו חי והחזירו, וקדמו אחיו ויצא, זה האחרון בכור לנחלה. דראשון לא הפסידו ואע''ג דיציאת הראשון חשיבה לידה מעליא. וטעמא, משום דכתיב ראשית אונו, מי שלב אביו דוה עליו אם מת, יצא נפל(שהוציא ראשו)ראשון דלאו בר קיימא, [הוא] דאין לבו דוה עליו. אבל לענין פטר רחם, פטור האי ולד [אחרון], דבפטר רחם תלה רחמנא, והרי הראשון פטר את הרחם: ובן תשעה מת שיצא ראשו. והחזירו, ויצא אחיו, הוי בכור לנחלה. דהא ראשון לא חשיב, דאין לבו דוה עליו, ולענין כהן(לאו)פטר רחם הוא. אבל יצא ראשו בן תשעה חי ואחר כך החזירו ומת, בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו: וכן המפלת בהמה. כו'. למפטר מנחלה לא חשיבי, דאין הלב דוה עליהם. אבל פטר רחם מיהא הוי: וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. לא חשיב פטר רחם, והבא אחריו הוי בכור לכהן. והלכה כחכמים: סנדל. חתיכת בשר עשויה כדמות סנדל, ואין לה צורת אברים, ורגילה לבוא עם ולד. ולשון סנדל יש מפרשים שנאוי ודל: או שליא. דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח, ומיהו פטר רחם הוי: ושפיר מרוקם. חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת העובר. ועל שם שעשויה כשפופרת של ביצה, קרויה שפיר: והיוצא מחותך. שנחתך אבר אבר ובדרך זה יצא כולו. אבל ראש מחותך, לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך, והוי נמי בכור לכהן: שכבר ילדה. דלענין נחלה דאב כתיב ראשית אונו, ולענין כהן תלה רחמנא בפטר רחם: עודה שפחה. אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו. או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה, נמי הוי בכור לנחלה, שהרי לא היו לזה בנים: ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן. דבנים הנולדים בנכריותה לא פטרי. ואין הלכה כר' יוסי הגלילי: נתגיירה מעוברת. ובעלה עמה וילדה, הרי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל. ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע נכרי רחמנא אפקריה, דכתיב(יחזקאל כג)וזרמת סוסים זרמתם: ילדה היא וכוהנת. בת ישראל מבכרת(שילדה עם כוהנת מבכרת), ואין ידוע אי זה ולד של ישראל: או היא ולויה. דלויה נמי בנה פטור מחמש סלעים. כדאמרן בפרק קמא: או היא ואשה שכבר ילדה. ואין ידוע איזה בנה: בכור לכהן. ובעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דהא בן זכר יש לו כל היכא דאיתיה: ולא לנחלה. דהא לא ידע בריה דמאן הוא: וכן מי שלא שהתה. וכו'. הוא בכור לכהן, והוא יפדה את עצמו. ולא לנחלה, דהא לא ידע מאן ירית. ואפילו כפשוט לא ירית, דהאי מדחי ליה לגבי האי והאי מדחי ליה לגבי האי. ומתניתין דקתני ולא לנחלה, על הבא אחריו קאמר, שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, דשמא זה הספק בן האחרון הוא: מלא גנינים. מלא גוונים הרבה. פירוש אחר, תולעים. שהשפיר עשוי כולו חתיכות קטנות דקות דומות לתולעים: דגים וחגבים לאו ולד נינהו, דלא נאמרה בהן יצירה כאדם: יום ארבעים. משנתעברה. מיא בעלמא נינהו ואין כאן ולד, עד למחרת יום ארבעים, דארבעים יום הוי יצירת הולד:
ב. יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר לֹא לַנַּחֲלָה וְלֹא לַכֹּהֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרִאשׁוֹן לַנַּחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי לְחָמֵשׁ סְלָעִים:
ברטנורה (ב) יוצא דופן והבא אחריו. דרך רחם. כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה, ולאחר שהוציאו הראשון דרך דופן, יצא השני דרך רחם. אבל להוציא ולד מן האשה דרך דופן ושתתרפא האשה ותחזור ותתעבר ותלד, כתב רמב''ם דאי אפשר: שניהם אינן בכור. ראשון לא הוי בכור לנחלה, וילדו לו בעינן ושני נמי לא, ראשית אונו בעינן. ובכור לכהן ראשון לא הוי, דפטר רחם בעינן. ושני נמי לא הוי בכור לכהן, דבכור לרחם ואינו בכור לולדות כגון זה שהיה ולד קודם לכן, אינו בכור: ר' שמעון אומר הראשון לנחלה. סבר, וילדו, אף יוצא דופן במשמע: והשני לחמש סלעים. סבר, בכור לרחם אע''פ שאינו בכור לולדות הוי בכור, ואין הלכה כרבי שמעון:
ג. מִי שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִים, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתָנוּ. וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
ברטנורה (ג) וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים. דאחד מהן בכור: האב פטור. דמצי למימר הבכור מת. וכשמת הבן קודם שלשים אינו חייב בפדיון. ועכשיו שהדבר ספק שמא הבכור מת ופטור, שמא זה הנשאר הוא הבכור וחייב, הוי הכהן מוציא מחברו, והמוציא מחברו עליו הראיה. והוא הדין שהבן הנשאר פטור מלפדות את עצמו כשיהיה גדול: מת האב. לאחר שלשים: ואם לאו פטורים. דסבר ר' מאיר, האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן, לפי שאין ברירה לכל אחד על ירושתו, אלא הרי הן כאילו קנו זה מזה כל אחד חלקו, ואלו החמש סלעים היה חוב על אביהן כמלוה על פה ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, הלכך אם חלקו עד שלא נתנו פטורים: ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים. קסבר, האחים שחלקו יורשים הן, דיש ברירה לומר כל אחד זכה בחלקו, ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כר' יהודה: זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. דאמר ליה הנקבה יצאה ראשונה, והמוציא מחברו עליו הראיה:
ד. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, נוֹתֵן עֶשֶׂר סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן, יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים. נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָאָב פָּטוּר. מֵת הָאָב וְהַבָּנִים קַיָּמִין, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ, נָתְנוּ וְאִם לָאו, פְּטוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
ברטנורה (ד) שתי נשים. של איש אחד. וילדו שני זכרים במחבוא, שנתערבו: אם לכהן אחד נתן. פדיון שניהם, יחזיר לו הכהן חמש סלעים, הואיל ומת בתוך שלשים ואיגלאי מלתא דנפל הוא ושלא כדין שקל: אין יכול להוציא מידם. דכל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי: או שני זכרים ונקבה. ילדו הנשים שלו במחבואה: נותן חמש סלעים לכהן. דממה נפשך חד הוי בכור, אם האחת ילדה שני זכרים האחד בכור, ואם האחת ילדה זכר ונקבה נמצא שחברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור, ואותו שעם הנקבה פטור, שמא נקבה יצאה ראשון: אין לכהן כלום. דאיכא למימר הנקבות יצאו תחלה ואין כאן בכור: האב פטור. דמצי למימר בן המבכרת מת: נתנו עד שלא חלקו. וכו'. כדפרישנא לעיל. והלכה כר' יהודה: זכר ונקבה. יש לומר אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואין כאן בכור:
ה. שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן, וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ, יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים. אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ, אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם. זָכָר וּנְקֵבָה, הָאָבוֹת פְּטוּרִין, וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
ברטנורה (ה) מת אחד. מן הולדות: יחזיר להם חמש סלעים. ויחלוקו שני האבות. והני מילי כשכתב אחד מהן הרשאה לחברו, אבל אם לא כתב אחד מהן הרשאה לחברו, כי אזיל חד מנייהו לגבי כהן דחי ליה לומר בנך החי וכי אזיל אידך דחי ליה לומר בנך החי: זכר ונקבה האבות פטורים. דכל חד וחד אמר ליה לכהן הנקבה שלי היא: והבן חייב לפדות את עצמו. דמכל מקום בכור הוא: שתי נקבות וזכר. יש לומר האחת ילדה נקבה והאחרת זכר ונקבה והנקבה יצאה תחלה, הלכך אין כאן לכהן כלום. וכן שני זכרים ושתי נקבות:
ו. אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים, זֶה שֶׁלֹּא בִכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן, יַחֲזִיר(לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים). לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן, יִתֵּן. מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים, כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם נָתַן, לֹא יִטּוֹל. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא יִתֵּן. מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה. לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד(שֶׁיָּבִיא רְאָיָה)שֶׁלֹּא נִפְדָּה. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת, הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּנוֹ קוֹדְמוֹ, שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו:
ברטנורה (ו) אחת בכרה ואחת שלא בכרה. וכו': אין כאן לכהן כלום. דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה: מת הבן בתוך שלשים יום. אבכורות ודאין דעלמא קאי:יחזיר.דנפל הוה. ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלשים יום: מת ביום שלשים כיום שלפניו. ואע''פ שנתן לו יחזיר. דגמרינן חודש חודש ממדבר, כתיב הכא(במדבר יח)ופדוייו מבן חודש תפדה, וכתיב במדבר(שם ג)פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה, דמשמע לאחר שלשים: ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול. מספקא ליה לר' עקיבא מדאצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין, ולא גמרינן ממדבר, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדים הלכך אם נתן לא יטול. ואם לא נתן לא יתן, דהמוציא מחברו עליו הראיה. והלכה כחכמים: בחזקת שלא נפדה. דלא עביד אינש דפריק תוך שלשים: לאחר שלשים בחזקת שנפדה. דכהן [הוי מוציא מחברו והורע כחו]: הוא קודם לבנו. הכל מודים כל היכא דלית ליה אלא חמש סלעים הוא קודם את בנו, דמצוה דידיה עדיף. כי פליגי, דאיכא חמש סלעים ממשעבדי וחמש בני חורי. ר' יהודה סבר, מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וחמש סלעים דידיה דאיחייב בהו אבוה אזיל כהן וטריף ממשעבדי, שהרי שעבודו של כהן קדים. והיינו דקאמר שמצותו על אביו, כלומר, שמאביו נשתעבדו הנכסים ובהני חמש בני חורי פריק לבריה מיד, דאי יהיב בני חורי משום פדיון דידיה, תו לא מיפריק בנו, דשמא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו. ורבנן סברי, מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ואי יהיב בני חורי בשביל בנו תו לא מיפריק איהו, דכהן לא מצי טריף מלקוחות, הלכך מצוה דידה עדיף. והלכה כחכמים:
ז. חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, בְּמָנֶה צוֹרִי. שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד, וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה, וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע, כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי. וְכֻלָּן נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבִשְׁוֵה כֶסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים:
ברטנורה (ז) חמש סלעים של בן. הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה בכל מקום. ופעמים נקרא בתורה כסף, חמשים כסף, מאה כסף. והוא היה בימי משה משקל שלש מאות ועשרים גרגירי שעורה. ובבית שני הוסיפו עליו והעלוהו למשקל שלש מאות ושמונים וארבע דשעורה. וכן מונים היום לחמש סלעים של בן, ונמצאו חמש סלעים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורות בינוניות של כסף מזוקק: במנה צורי. היוצא במדינת צור. וכל כסף של תורה כגון חמשת סלעים של בן, שלשים של עבד, וחמשים של אונס ומפתה, ומאה של מוציא שם רע, כולם במנה צורי שהוא כסף מזוקק. וכל כסף שהוא מדבריהם כגון הקנסות וכתובת אשה לדברי רמב''ם כולם כסף מדינה, שאחד משמונה חלקים שבהם כסף ושבעה חלקים נחושת. אבל רבותי הורו שכתובת בתולה יש לה דין כסף של תורה, שכן כתיב כמוהר הבתולות, ומאתן זוז הן של כסף נקי. ומשקל כל זוזי תשעים ושש שעורות: וכולן נפדין. הכי קאמר, וכל הנפדים נפדין בכסף ובשוה כסף: חוץ מן השקלים. בין כל הנפדין כגון בכור אדם והקדשות, נפדין בין בכסף בין בשוה כסף, חוץ מן השקלים, שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו מכסף נקי מטבע מצוייר, ולא שוה כסף. ומעשר שני נמי אין נפדה אלא במטבע של כסף שיש עליו צורה: ולא בשוה כסף. דכתיב(דברים יד)וצרת הכסף בידך, כסף שיש עליו צורה:
ח. אֵין פּוֹדִין לֹא בַעֲבָדִים, וְלֹא בִשְׁטָרוֹת, וְלֹא בְקַרְקָעוֹת, וְלֹא בְהֶקְדֵּשׁוֹת. כָּתַב לַכֹּהֵן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים, חַיָּב לִתֵּן לוֹ וּבְנוֹ אֵינוֹ פָדוּי, לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה, רַשַּׁאי. הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר(במדבר יח), ''יִהְיֶה לָּךְ'' וּ''פָדֹה תִפְדֶּה'':
ברטנורה (ח) אין פודין. בכור אדם: לא בעבדים. אע''ג דאמרן לעיל בכסף ובשוה כסף, אין פודין לא בעבדים: ולא בשטרות. שאם יש לו שטר על חבירו בחמש סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו, אין בנו פדוי: ולא בהקדשות. כלומר, ולא ההקדשות נמי, אין פודין אותן לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות: כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים. משום פדיון בנו: חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו יתן ובנו אינו פדוי, גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות: לפיכך. דאמרינן שחייב ליתן לו חמש סלעים אחרים לפדיון בנו: אם רצה הכהן להחזירם וליתנם לו במתנה רשאי. אבל תקנה אחרת ליכא. ואע''פ שהכהן רשאי להחזיר וליתן החמש סלעים במתנה לאבי הבכור, אם דעת אבי הבן סומכת בודאי שיחזיר לו הכהן החמש סלעים אין הבן פדוי בין החזיר הכהן בין לא החזיר. כך נראה מן הגמרא: שנאמר יהיה לך ופדה תפדה. כשיהיה לך הפדיון אז בנו פדוי, והאי קרא לאהרן נאמר:
ט. הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב, וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם. וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק. וְלֹא הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְלֹא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא הַיָּבָם. וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשֶּׁבַח, וְלֹא בָרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק:
ברטנורה (ט) ולא בנכסי האם. נכסי מלוג של האם, דכתיב(דברים כא)כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה, משמע דאדידיה קאי, כלומר בנכסיו משפט הבכורה, ולא בנכסי אשתו: ואינו נוטל פי שנים בשבח. אם השביחו הנכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח, אלא שמין את הנכסים מה הן שוין בשעת מיתת אביהן, והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד שנאמר(שם)בכל אשר ימצא לו, לאב בשעת מיתה: בראוי. בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן, אין הבכור נוטל בהן פי שנים: ולא האשה בכתובתה. בשבח שהשביחו. אם אין שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובתה ואחר כך השביחו, אינה נוטלת כתובתה אלא כמה שהיו שוין. ואע''ג דבעלמא בעל חוב גובה השבח, מקולי כתובה שנו כאן. וכן אינה נוטלת בראוי כבמוחזק: ולא הבנות. נוטלות מזונות לאחר מיתת אביהן בתנאי כתובה ובנן נוקבין די יהווין ליכי מנאי יהוויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי, לא מן השבח שהשביחו הנכסים ולא מן הראוי לבוא לאחר מיתה. כיון דמזונות הבנות מתנאי כתובה הן, ככתובה דמו: ולא היבם. הנוטל חלק המת שיבם אשתו, אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח ולא מן הראוי לבוא. מאי טעמא, דבכור קרייה רחמנא(דברים כה)והיה הבכור אשר תלד, כבכור, מה בכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי לבוא, אף יבם אינו נוטל לא בשבח ולא בראוי לבוא: וכולן אין נוטלין בשבח. הדר תנא ליה, לאתויי שבחא דממילא, כגון תבואה שהיתה שחת כשמת אביו ועכשיו נעשו שבולים, או תמרים סמדר ונעשו עכשיו תמרים גדולים. דאי מרישא, הוה אמינא כי אין בכור נוטל פי שנים בשבח הני מילי בשבח שטרח בו אחיו כגון זיבול שדות וקשקוש ועידור: ולא בראוי כבמוחזק. לאתויי אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהם והיו נכסים ראויים ליפול להם כשימות, אע''ג דודאי עתידים ליפול להם ואפילו יש לו בן אחר יטלו אלו חלק אביהן, וסלקא דעתך אמינא דכמוחזק דמי, קמשמע לן. דאי מרישא הוה אמינא ראוי דקתני רישא שאין הבכור נוטל בו, כגון שנפלו להן נכסי אחי אביהן שלא היו לו בנים בשעת מיתת אביהן, ואין ראויין אלא מספק דשמא לא יהיה לו זרע:
י. אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל, הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו, וְהַמַּתָּנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַתָּנָה כְּמֶכֶר. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כֻּלָּן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶם מִן הַדָּמִים:
ברטנורה (י) הבכורה. אינה חוזרת ביובל דכתיב(שם כא)פי שנים, מקיש שני חלקיו זה לזה, מה חלק פשיטותו אינה חוזרת ביובל דירושה היא כדכתיב(שם)והיה ביום הנחילו את בניו, אף חלק בכורתו ירושה: והיורש את אשתו. דהאי תנא סבר דאורייתא היא, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה(במדבר כז), מכאן שהבעל יורש את אשתו: והמיבם את אשת אחיו. ונטל חלק אחיו, ירושה גמורה היא ואינו מחזיר לשאר אחיו ביובל. דבכור קרייה רחמנא, והיה הבכור, והבכורה אינה חוזרת ביובל כדילפינן: והמתנה כדברי ר' מאיר. דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא: וחכמים אומרים מתנה כמכר. דכתיב(ויקרא כה)בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, וקרא יתירא הוא, דהא כבר נאמר(שם)ושבתם איש אל אחוזתו, אלא לרבות את המתנה הוא דאתא: ר' אליעזר אומר כולן חוזרין ביובל. סבר לה כרבנן דאמרי, תשובו, לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו. בכור, לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא. והיורש את אשתו, ירושת הבעל דרבנן. והמיבם את אשת אחיו, בכור קרייה רחמנא. מה בכורה חוזרת, אף יבם חוזר: היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. ר' יוחנן בן ברוקה סבירא ליה ירושת הבעל את אשתו דאורייתא היא, והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי וליהדר הקברות לבני משפחה: וינכה להם מן הדמים. דמי קבר אשתו. דהוא מיהת חייב בקבורתה. והלכה כחכמים דמתנה כמכר. וכר' יוחנן בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות שקיל דמי ומיהדר בית הקברות לבני משפחה, ומנכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו:
גמרא בכורות דף מט ע''א
בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה אִתְּמַר הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם רַב אָמַר בְּנוֹ פָּדוּי וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי דְּכוּלֵי עָלְמָא מֵעַכְשָׁיו אֵין בְּנוֹ פָּדוּי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וְאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת וַדַּאי בְּנוֹ פָּדוּי כִּי פְּלִיגֵי לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם וְנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת. רַב אָמַר בְּנוֹ פָּדוּי מִידִי דַּהֲוָה אַקִּדּוּשֵׁי אִשָּׁה הָתָם לָאו עַל אַף גַּב דְּנִתְעַכְּלוּ הַמָּעוֹת הֲווֹ קִדּוּשֵׁי הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ הָתָם בְּיָדוֹ לְקַדְּשָׁהּ מֵעַכְשָׁיו הָכָא אֵין בְּיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ מֵעַכְשָׁיו וְאַף עַל גַּב דִּקְיָמָא לָן דְּכָל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי רַב וּשְׁמוּאֵל הִלְכְתָא כְּרַב בְּאִסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי הָכָא הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. תְּנַן מֵת בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לְכֹהֵן יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים טַעֲמָא דְּמֵת הָא לֹא מֵת בְּנוֹ פָּדוּי הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן דְּאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת. תָּא שְׁמַע בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁנִּפְדָּה הָתָם נָמֵי דְּאִיתְנְהוּ לְמָעוֹת בְּעֵינַיְהוּ. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּהּ דְּרַב יְהוּדָה הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִים יוֹם בְּנוֹ פָּדוּי אָמַר לֵהּ שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין בְּנוֹ פָּדוּי וְאַתְּ אָמַרְתָּ בְּנוֹ פָּדוּי וְאַף עַל גַּב דְּקַיְמָא לָן כְּרַב בְּאִיסּוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי הָכָא הִלְכְתָא כַּוָּתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת הוּא קדֶם לִבְנוֹ וכו'. תָּנוּ רַבָּנָן מִי הוּא לִפְדּוֹת וּבְנוֹ לִפְדּוֹת הוּא קדֶם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנוֹ קוֹדְמוֹ שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּלִכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים הוּא קדֶם לִבְנוֹ מַאי טַעֲמָא דְּמִצְוָה דִּידֵהּ עָדִיף כִּי פְּלִיגֵי הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשֻׁעְבָּדוֹת וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה סָבַר מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דַּמְיָא וְדִידֵהּ אָזִיל וְטָרִיף מִמְּשַׁעְבְּדֵי וּבְהָנֵי חָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין פָּרִיק לֵהּ לִבְרֵהּ. וְרַבָּנָן סַבְרֵי מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה לָאו כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דַּמְיָא הִילְכָּךְ מִצְוָה דִּידֵהּ עָדִיף:
רש''י אקדושי אשה. שאם אמר הרי את מקודשת מכאן ועד ל' יום מקודשת אע''ג שנתעכלו המעות: ת''ש. ממתניתין דקתני מת האב בתוך ל' בחזקת שלא נפדה עד שיאמרו כו' מכלל שאם אמרו שפדאו פדוי וקשיא לשמואל: ככתובה בשטר דמי. ונמצא שטר הכהן שהוא מן התורה קודם לשטר החוב שביד אחרים ולכן פודה א''ע תחלה בשטר שביד הכהן והכהן טורף בו החוב שביד אחרים ואח''כ פודה את בנו ממעות שבעין:
זוהר ויקרא דף ט''ו ע''א
תָּאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַשְׁגַּח בְּעָלְמָא וְחָמָא דְּמִתְכַשְּׁרָן עוֹבָדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא לְתַתָּא אִתְגַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בִּזְעֵיר אַנְפִּין וּמִסְתַּכְּלָן כָּל אִנּוּן אַנְפִּין בְּאַנְפִּין סְתִימִין וּמִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ מַאי טַעֲמָא מִתְבָּרְכָא מִשּׁוּם דְּמִסְתַּכְּלָן אִלֵּין בְּאִלֵּין בְּאֹרַח מֵישָׁר דְּלָא סְטָאָן לִימִינָא וְלִשְׂמָאלָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ וּמִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ וּמְשַׁקְיָן דָּא לְדָא עַד דְּאִתְבָּרְכָן כֻּלְּהוּ עָלְמַיָּא וּמִשְׁתַּכְּחֵי כֻּלְּהוּ עָלְמִין כְּחַד וּכְדֵין אִתְקְרֵי יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וְכַד חוֹבֵי עָלְמָא סַגִּיאוּ אַסְתִּים עַתִּיקָא קַדִּישָׁא וְלָא מַשְׁגִּיחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין וּכְדֵין דִּינִין מִתְעָרֵי בְּעָלְמָא וְכָרְסְוָן רְמִיוּ וְעַתִּיק יוֹמִין אִסְתִּים וְלָא אִתְגַּלְיָא הֲדָא הוּא דִּכְתִיב חָזֵה הֲוֵיתָ עַד דִּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב עַד דִּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ דְּאִנּוּן כִּתְרִין עִלָּאִין דִּמְשַׁקְיָן לְכֻלְּהוּ אָחֳרָנִין לְאוֹקוּמֵי בְּקִיּוּמַיְהוּ וּמָאן אִנּוּן אֲבָהָן וְעַתִּיק יוֹמִין יָתֵיב וְלָא אִתְגַּלְיָן וּכְדֵין מְהַפְּכִין חַיָּבֵי עָלְמָא רַחֲמֵי לְדִינָא. תָּאנָא מִסִטְרָא דְּאִימָּא נָפְקִין גָּרְדִינִין נִימוּסִין קְלִפִּין וַאֲחָדִין בְּקוֹלָפוֹי דִּגְבוּרָה שָׁלְטִין עַל רַחֲמֵי כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר הַנּוֹעָדִים עַל יְיָ. עַל יְיָ מַמָּשׁ וּכְדֵין אִשְׁתַּכָּחוּ עָלְמִין חֲסֵרִין(ס''א קְטִירִין)דְּלָא שְׁלֵמִין וּקְטָטוּתָא אִתְעַר בְּכֻלְּהוּ וְכַד בְּנֵי עָלְמָא מַכְשִׁירָן עוֹבָדֵיהוֹן לְתַתָּא מִתְבַּסְמָן דִּינִין וּמִתְעַבְּרָן וּמִתְעָרֵי רַחֲמֵי וְשָׁלְטָן עַל הַהוּא בִּישָׁא דְּאִתְעַר מִן דִּינָא קַשְׁיָא וְכַד מִתְעֲרָן רַחֲמֵי חֶדְוָה וְנִחוּמִין מִשְׁתַּכְּחִין מִשּׁוּם דְּשַׁלִּיטִין עַל הַהוּא בִּישָׁא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב וַיִּנָחֶם יְיָ עַל הָרָעָה. וַיִּנָּחֶם מִשּׁוּם(דְּשָׁלְטָא עַל הָרָעָה)דְּאִתְכַּפְיָא דִּינָא קַשְׁיָא וְשָׁלְטִין רַחֲמֵי. תָּאנָא בְּשַׁעֲתָא דְּמִתְבַּסְמָן דִּינִין וְשָׁלְטִין רַחֲמֵי כָּל כִּתְרָא וְכִתְרָא תָּב בְּקִיּוּמֵהּ וּמִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וְכַד תַּיְבִין כָּל חַד וְחַד לְאַתְרֵהּ וּמִתְבָּרְכָאן כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא וּמִתְבַּסְמָא אִימָּא בְּקַלְדִיטֵי גַּלִּיפִין וּתְיָבִין לְסִטְרָהָא כְּדֵין אִקְרֵי תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְאִתְכַּפַּר עָלְמָא דְּהָא אִימָּא בְּחֶדְוָתָא שְׁלֵימָתָא יָתְבָא דִּכְתִיב(תהלים קיג)אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וּכְדֵין אִתְקְרֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּכְתִיב בֵּהּ(ויקרא טז)לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכָֹּל חַטֹּאתֵיכֶם וּמִתְפַּתְּחִין חַמְשִׁין תַּרְעֵי דְּסִטְרִין גְּלִיפִין.
תרגום הזוהר
וְלָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם וְרוֹאֶה מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם לְמַטָּה שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים, מִתְגַלֶּה עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, שֶׁהוּא כֶּתֶר, בְּז''א, שֶׁהוּא ת''ת, וּמִסְתַּכְּלִים כָּל אֵלּוּ הַפָּנִים דְּז''א, בַּפָּנִים הַסְּתוּמִים דְּעַתִּיקָא, וּמִתְבָּרְכִים כֻּלָּם. מַהוּ הַטַּעַם מִתְבָּרְכִים, הוּא מִשּׁוּם שֶׁמִּסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת קָו אֶמְצָעִי, שֶׁאֵינוֹ נוֹטֶה לְיָמִין וְלֹא לִשְׂמֹאל. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ. שֶׁפְּנֵיהֶם דְּעַתִּיקָא וְז''א מִסְתַּכְּלִים אֵלּוּ בָּאֵלּוּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, דְּהַיְנוּ בִּבְחִינַת קָו אֶמְצָעִי. וְאָז מִתְבָּרְכִים כֻּלָּם, וּמַשְׁקִים זֶה לָזֶה עַד שֶׁמִּתְבָּרְכִים כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְנִמְצָאִים כָּל הָעוֹלָמוֹת כְּאֶחָד, וְאָז נִקְרָא ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּכְשֶׁעֲוֹנוֹת הָעוֹלָם מִתְרַבִּים, נִסְתָּם עַתִּיקָא קַדִּישָׁא, וְאֵינָם מִסְתַכְּלִים פָּנִים בְּפָּנִים, וְאָז דִּין מִתְעוֹרְרִים בָּעוֹלָם וְהַכִּסָּאוֹת הֻטְּלוּ, וְעַתִּיק יוֹמִין, שֶׁהוּא כֶּתֶר, נִסְתָּם וְלֹא נִתְגַלֶּה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר חַזֵהּ הֲוִית עַד דִּי כַּרְסְוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִיב. ''עַד דֵּי כָּרְסְוָן רְמִיוּ'', פֵּרוּשׁוֹ, אֵלּוּ הַכְּתָרִים עֶלְיוֹנִים הַמַּשְׁקִים כָּל הָאֲחֵרִים לְהַעֲמִידָם בְּקִיּוּמָם. וּמִי הֵם, הֵם הָאָבוֹת, שֶׁהֵם חג''ת דְּז''א. וְעַתִּיק יוֹמִין יָתִיב, הַיְנוּ שֶׁלֹּא נִתְגַלֶּה, וְעַל כֵּן מְכוּנֶה יוֹשֵׁב, כִּי הַיּוֹשֵׁב מְמַעֵט קוֹמָתוֹ. וְאָז מְהַפְּכִים רִשְׁעֵי עוֹלָם אֶת הָרַחֲמִים לְדִין. לָמַדְנוּ, מִצַד אִימָא יוֹצְאִים קְלִיפּוֹת חוֹקְרֵי דִּין וָחוֹק, וְנֶאֱחָזִים בַּחֲקִיקוּתֵיהּ שֶׁל הַגְּבוּרָה דְּהַיְנוּ בְּקָו שְׂמֹאל שֶׁהוּא דִּין, וְשׁוֹלְטִים עַל הָרַחֲמִים. כְּדִכְתִיב, הַנּוֹעָדִים עַל ה', עַל ה' מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ בִּינָה שֶׁהִיא עַל ז''א שֶׁנִּקְרָא הַוָּיָה. וְאָז נִמְצָאִים הָעוֹלָמוֹת חֲסֵרִים, שֶׁאֵינָם שְׁלֵמִים, וּמַחֲלוֹקֶת מִתְעוֹרֶרֶת בְּכֻלָּם. וּכְשֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם מֵטִיבִים מַעֲשֵׂיהֶם לְמַטָּה, מִתְבַּשְׂמִים הַדִּינִים וּמִתְעָבְרִים, וּמִתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים וְשׁוֹלְטִים עַל הָרַע הַהוּא שֶׁנִּתְעוֹרֵר מִן הַדִּין הַקָּשֶׁה. וּכְשֶׁמִּתְעוֹרְרִים הָרַחֲמִים, שִׂמְחָה וְנִחוּמִים נִמְצָאִים, מִשּׁוּם שֶׁשּׁוֹלְטִים עַל הָרַע הַהוּא, זֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה. וַיִּנָּחֶם, מִשּׁוּם שֶׁנִּכְנָע הַדִּין הַקָּשֶׁה, וְהָרַחֲמִים שׁוֹלְטִים. לָמַדְנוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַדִּינִים מִתְבַּשְׂמִים וְהָרַחֲמִים שׁוֹלְטִים, כָּל סְפִירָה וּסְפִירָה שָׁבָה לְקִיּוּמָהּ, וּמִתְבָּרְכוֹת כֻּלָּם יַחַד. וּכְשֶׁחוֹזֶרֶת כָּל אַחַת וְאַחַת לִמְקוֹמָהּ, וּמִתְבָּרְכוֹת כֻּלָּן יַחַד, וְאִמָא מִתְבַּשֶׂמֶת בְּחִבּוּר הַחֲקִיקוֹת שֶׁחָזְרוּ לִבְחִינָתָהּ, אָז נִקְרֵאת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה וְנִתְכַּפֵּר הָעוֹלָם. כִּי אִמָּא יוֹשֶׁבֶת בְּשִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שֶׁכָּתוּב אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וְאָז הִיא נִקְרֵאת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכָּל חַטֹּאתֵיכֶם. וְנִפְתָּחִים חֲמִשִּׁים שְׁעָרִים שֶׁל צְדָדֵי הַחֲקִיקוּת.
הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות ברכות פרק ב
א. בִּרְכַּת הָאָרֶץ צָרִיךְ לוֹמַר הוֹדָיָה בִּתְחִלָּתָהּ וּבְסוֹפָהּ וְחוֹתֵם בָּהּ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן. וְכָל שֶׁלֹּא אָמַר אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְצָרִיךְ לְהַזְכִּיר בָּהּ בְּרִית וְתוֹרָה וּלְהַקְדִּים בְּרִית לַתּוֹרָה שֶׁהַבְּרִית הַזֹּאת שֶׁאוֹמְרִין בְּבִרְכַּת הָאָרֶץ הִיא בְּרִית מִילָה שֶׁנִּכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלש עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת וְהַתּוֹרָה כֻּלָּהּ נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שָׁלש בְּרִיתוֹת שֶׁנֶּאֱמַר(דברים כח)אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית וְכוּ'. מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחוֹרֵב אַתֶּם נִצָבִים וְכוּ' וּלְעָבְרְךָ בִּבְרִית וְכוּ':ב.בְּרָכָה שְׁלִישִׁית פּוֹתֵחַ בָּהּ רַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ. אוֹ נַחֲמֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בִּירוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְחוֹתֵם בָּהּ בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם אוֹ מְנַחֵם עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת בְּרָכָה זוֹ נֶחָמָה. וְכָל מִי שֶׁלֹּא אָמַר מַלְכוּת בֵּית דָּוִד בִּבְרָכָה זוֹ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא עִנְיַן הַבְּרָכָה שֶׁאֵין נֶחָמָה גְּמוּרָה אֶלָּא בַּחֲזָרַת מַלְכוּת בֵּית דָּוִד:
מוסר
ספר חסידים סימן קעח
שְׁלֹשָה פָּנִים אֲסוּרִים לִרְאוֹת: פְּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, פְּנֵי אִשָּׁה, פְּנֵי רָשָׁע. פְּנֵי רָשָׁע שֶׁנֶּאֱמַר(מ''ב ג)אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. פְּנֵי אִשָּׁה שֶׁלֹּא הָיְתָה רַשָּׁאִית הַשּׁוּנַמִּית לִכָּנֵס לִפְנֵי אֱלִישָׁע דִּכְתִיב(שם ד)וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. וּכְתִיב וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה. פְּנֵי עֲבוֹדָה זָרָה דִּכְתִיב(ויקרא יט)אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים. וּכְתִיב(יחזקאל ח)וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וָאֶשָּׂא עֵינַי דֶּרֶךְ צָפוֹנָה וְהִנֵּה מִצָפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ סֵמֶל הַקִּנְאָה וְלֹא אָמַר רְאֵה וָאֶרְאֶה כִּי בִּדְמוּת אָדָם הָיָה וּדְמוּת זַכְרוּת וְנַקְבוּת נִזְקָקִין זֶה בָּזֶה עַל יְדֵי כִּשּׁוּף וְעַל יְדֵי אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת. דָּבָר אַחֵר בְּלֹא זְקִיקָה. וּכְתִיב מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה וּבַשְּׁנִיָּה דִּלֵּג מוֹשָׁב וְאָמַר סֵמֶל הַקִּנְאָה הַזֶּה. וְזֶהוּ מַה הֵם עוֹשִׂים מֵהֶם חָסֵר ה' דְּמוּת זַכְרוּתָם וְנַקְבוּתָם וְלֹא אָמַר רְאֵה וְלֹא וָאֶרְאֶה לְפִי שֶׁאָסוּר לִרְאוֹת בְּשָׁעָה שֶׁהַבְּרִיּוֹת נִזְקָקִים וְלֹא אָמַר רְאֵה בַּנָּשִׁים מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז וְלֹא בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ אֲחוֹרֵיהֶם. אֶל הֵיכַל ה' הֲרֵי שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּצוּרַת עֲבוֹדָה זָרָה וּבְצוּרַת רָשָׁע וּבְצוּרַת אִשָּׁה. שְׁלֹשָה פְּעָמִים אָמַר הֲרָאִיתָ תָּשׁוּב תִּרְאֶה כְּנֶגֶד ג' פַּרְצוּפִים שֶׁעָשָׂה מְנַשֶּׁה. וּבִשְׁבִיל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מֻתָּרִין שְׁלָשְׁתָּן לִרְאוֹת שֶׁהֲרֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב נִכְנַס בְּבֵית עֲבוֹדָה זָרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵהָרֵג שׁוּם צַדִּיק וּכְתִיב(בראשית יט)וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו וּכְתִיב(שם לג)כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאוֹת פְּנֵי אֱלֹהִים. מַה פְּנֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אָסוּר אַף פְּנֵי רָשָׁע אָסוּר. אֲבָל לַהֲנָאָתָן אֲפִלּוּ לְפִקּוּחַ נֶפֶשׁ אָסוּר שֶׁאִם עוֹלֶה טִינָא בְּלִבּוֹ שֶׁיֵּצֶר הָרָע מִתְגָּרֶה בּוֹ לִרְאוֹת יָמוּת וְלֹא יִרְאֶנָּה. וְאָסוּר לִרְאוֹת שׁוּם אָדָם וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִמְּךָ אִם תִּרְאֶנּוּ כְּגוֹן אָדָם רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לָתֵת צְדָקָה וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ אִם יִרְאֶנּוּ שׁוּם אָדָם וְאִם מֵבִיא שׁוּם דָּבָר לַשּׁוּק לִמְכֹּר אוֹ שׁוּם חֵפֶץ מִן הַשּׁוּק אוֹ אֲפִלּוּ עוֹסֵק בְּשׁוּם מְלָאכָה אוֹ אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ אִם תִּרְאֶה אוֹתוֹ אַל תַּעֲמֹד שָׁם וְהִשָּׁמֵט מִמֶּנּוּ:
היו שותפים בזיכוי הרבים הגדול בעולם וקבלו את פרק התהילים האישי שלכם המסוגל לשמירה והגנה. לחצו כאן