לפני האינטרנט והסרטונים: זיכרון מתוק ממחברת המתכונים הישנה מבית אמא

גם לכן יש את המגירה הזו במטבח? זו שלא נפתחת עד הסוף כי תמיד תקועה בה איזו מחברת ישנה עם כריכת קרטון מתפרקת?

היום כשאנחנו רוצות להכין משהו, הכול נגיש לנו בהישג יד ברשת האינטרנט. "מתכון לעוגת שמרים ב-5 דקות", "ארוחה בסיר אחד". הכל מהיר, מצולם בסטילס מושלם ו.. נראה אותו הדבר. פעם, בשביל להשיג מתכון, היה צריך לעבוד קשה יותר. מתכונים היו עוברים מפה לאוזן וממשיכים לאורך דורות. לכולן כמעט הייתה מחברת מתכונים עבת כרס ששם נהגו לרשום מתכונים שעוברים במשפחה מדור לדור.

המחברת הזאת היא לא "ספר בישול". יש בה ניחוח אחר, אישי יותר. הדפים שלה כבר מזמן לא לבנים ומקושטים בשאריות של שמן, שוקולד וטביעות אצבע של אישה יקרה לליבנו, שעמדה שם שעות ובישלה לנו אהבה.

מה שנתן את הטון האישי בעיקר, אלו ההערות הקטנות שאמא שרבטה בצד בכתב היד המוכר שלה: "להוסיף עוד חופן צימוקים - אבא אוהב", "המתכון מהשכנה ריבה, יצא מעולה בסוכות", "להיזהר שלא יישרף למטה".

בואו נודה על האמת, "צילומי המסך" שאנחנו שומרות בטלפון הופכים להיות זניחים. הם נשארים שם בגלריה בין אלפי תמונות אחרות, ובסוף אנחנו שוכחות מהם. במחברת של אמא, לכל מתכון היה משקל. היית צריכה להשיג אותו, להעתיק אותו מהדודה או מהחברה בטלפון הקווי, להשקיע בכתיבה של כל אות. המחברת הזו לעד תחבר אותנו לשורשים: לסבתות שלנו, לנשים שעמדו במטבחים קטנים הרבה יותר משלנו, בלי מיקסר משוכלל ובלי מעבד מזון, ולמרות זאת הוציאו תחת ידן פלאים.