בעקבות חומש ויקרא: מדוע מקריבים קורבנות?

אנו מתחילים בשבת את חומש ויקרא, שעוסק רובו ככולו בדיני הקורבנות.

שאלת טעמי הקורבנות העסיקה את חכמי ישראל במשך דורות רבים. כבר בימי הראשונים נידונה השאלה מדוע מצווה התורה על הקרבת בעלי חיים, ומה משמעותה של עבודה זו מבחינה מוסרית ורוחנית. אין שיטה אחת מוסכמת. כל אחד מחכמינו הדגיש היבט אחר.

אחת הגישות הידועות ביותר היא שיטת הרמב"ם. הוא מבאר במורה נבוכים (חלק ג', פרק ל"ב), כי הקורבנות ניתנו על רקע המציאות בעולם בזמן מתן תורה. באותה תקופה היו רוב העמים עובדים את אלוהיהם באמצעות הקרבת בעלי חיים. אילו הייתה התורה מבטלת בבת אחת את כל המנהגים הללו, היה הדבר קשה לקבלה בעיני העם. לכן, לפי הרמב"ם, התורה הסיטה את המנהג הקיים לכיוון של עבודת ה' בלבד. בלשונו שם: "אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום". לפי שיטה זו, הקורבן הוא שלב חינוכי בתוך תהליך רחב יותר, שמטרתו להרחיק את האדם מעבודת אלילים ולהביאו לעבודת ה'. הרמב"ם מסתמך על הפסוק "ולא יזבחו עוד לשעירים", וכן על מדרש שמתאר את הקורבנות כאמצעי למשוך את ישראל מעבודה זרה.

גישה שונה לחלוטין מצויה אצל הרמב"ן. בפירושו לתורה (ויקרא א', ט') הוא דוחה את ההסבר של הרמב"ם, וטוען כי הקורבנות הם יסוד מרכזי בעבודת ה', ולא רק אמצעי למנוע עבודה זרה, ולדברי הרמב"ם "יהיה שולחן ה' מגואל"! כביכול אין חשיבות עצמית בקורבנות. הרמב"ן מדגיש את המשמעות הסמלית של הקורבן. כאשר אדם מקריב בהמה ומניח עליה את ידיו, עליו לחשוב כי כל מה שנעשה לבהמה היה ראוי להיעשות לו עצמו. כך הוא כותב: "ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקורבן הזה". הקורבן אפוא מעורר באדם הכרה בחטאו ומוביל אותו לתשובה.

ספר החינוך כותב בביאור מצוות הקורבנות, כי פעולות מוחשיות משפיעות על נפש האדם יותר ממחשבות בלבד. כאשר אדם רואה במו עיניו את הקורבן ואת מעשיו סביבו, הדבר מעורר בו רגש של יראה ותשובה. לדבריו, "האדם נפעל כפי פעולותיו". הקורבן משמש אפוא כלי מעשי לחינוך הנפש. בעוד הרמב"ן מסביר את הסמליות שבדבר, מוסיף ספר החינוך להראות כיצד הסמליות הזו היא כלי בעבודת ה' המשפיע על הנפש ומחבר אותה לבורא ולעבודתו.

רבי יהודה הלוי מציג בספר הכוזרי (מאמר ב') תפיסה ייחודית. הוא מתאר את עבודת הקורבנות כחלק ממערכת קדושה המקשרת בין העולם הארצי ובין השפע האלוהי. הקורבנות אינם עניין סמלי, אלא דרך שבאמצעותה מתקיימת השראת השכינה במקדש. הכוזרי מדמה זאת לתנאים מיוחדים הדרושים כדי שאש תבער: כאשר כל המרכיבים נמצאים במקומם, מופיעה האש. כך גם במקדש, כאשר מתקיימת העבודה על פי הסדר שנקבע בתורה, מתגלה השפע האלוהי.

גם בדורות האחרונים עסקו הוגי דעות מחכמינו בשאלת הקורבנות. רד"צ הופמן, בפירושו לספר ויקרא, ביקש להגן על מוסריותה של מערכת הקורבנות מול ביקורת מודרנית. לדבריו, יש לזכור כי הקרבת בעלי חיים הייתה תופעה נפוצה בעולם העתיק, ולעיתים קרובות נעשתה באכזריות רבה. התורה, לעומת זאת, קבעה סדרים מדויקים שהגבילו את המעשה והעניקו לו משמעות מוסרית ודתית. בנוסף הדגיש כי הקורבן איננו בזבוז של מזון, חלק גדול מן הבשר נאכל על ידי הכוהנים או המקריבים עצמם במסגרת סעודה קדושה.

רש"ר הירש הציג פרשנות בעלת אופי חינוכי וסמלי. בפירושו לתורה הוא מדגיש כי המילה "קורבן" נגזרת מן השורש ק־ר־ב, כלומר התקרבות. הקורבן מבטא את רצונו של האדם להתקרב אל ה'. הבהמה המוקרבת משמשת סמל לחייו של האדם. לפי תפיסה זו, עבודת הקורבנות מלמדת את האדם כי עליו להקדיש את חייו לעבודת ה'.

דומה כי רד"צ הופמן מפתח את עמדת הרמב"ם, ואילו רש"ר הירש מפתח את עמדת הרמב"ן.

להבנה מלאה של הקורבנות ותפקידם הרוחני, נזכה בעזרת השם  בגאולה השלמה.