האם היהדות תומכת בעבדות?

לפעמים שומעים אנו טענה: איך ייתכן שהתורה תומכת בעבדות? הרי עבדות היא ניצול, השפלה ושעבוד של אדם. בארה"ב הייתה, כידוע, מלחמה עצומה לשחרור העבדים. הייתכן כי התורה תומכת בעבדות?

האמת היא בדיוק להיפך. התורה לא באה "לתמוך" בעבדות, אלא ליצור מציאות אחרת לגמרי, שונה מאוד מהמציאות שהייתה בזמנה. התורה באה ללמד אותנו איך יכול אדם אחד לעבוד עבור חברו, מבלי לאבד צלם אנוש – לא העובד ולא המעביד.

דיני העבדות שבתורה מעמידים יסוד חד וברור, שונה מן היסוד שעליו נשענו מוסדות העבדות בעולם העתיק. בעוד שאצל אומות העולם העבדות נתפסה כהסדר כלכלי-חברתי המוחק את אישיותו של האדם המשועבד, הרי שבתורה אין העבדות יוצרת מעמד אנושי נחות במהותו, אלא מצב משפטי זמני ומוגבל, הנתון כולו תחת פיקוח מוסרי ותורני קפדני.

התורה מכירה בעבד עברי ובעבד כנעני, אך בשני המקרים אין העבד מוגדר כחפץ או כרכוש גרידא. כבר בדיני עבד עברי נאמר "שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחפשי חינם". אין כאן בעלות בלתי מוגבלת, אלא מסגרת קצובה בזמן, שמטרתה תיקון מצבו הכלכלי או המוסרי של האדם. חז"ל הדגישו, כי עבד עברי נמכר בעיקר בגין דוחק כלכלי או גניבה. המטרה היא לא להשפיל אותו, אלא לחנך אותו ואת החברה לשמירה על הסדר הנכון.

יתירה מזו, התורה מחייבת יחס אנושי שוויוני כלפי העבד. חז"ל קבעו כי "כל הקונה עבד עברי – כקונה אדון לעצמו". מלבד המשמעות הסמלית שבאמירה, זו גם הלכה: האדון מחויב להשוות את תנאי המחיה של העבד לאלו שלו עצמו. אם יש לו כר אחד, עליו ליתנו לעבד. אם יש לו מזון משובח, אין הוא רשאי לאכול לבדו. בכך נשברת התפיסה המקובלת בעולם העתיק, שלפיה העבד קיים לשירות אדונו בלבד.

גם בעבד כנעני, שאינו כעבד עברי, אין התורה מתירה יחס של התעללות או ביזוי. העבד מחויב במצוות, והוא חלק מעם ישראל. פגיעה גופנית בעבד, כגון הוצאת עין או שן, גוררת את שחרורו המיידי. דין כזה לא היה קיים בעולם העתיק, שבו פגיעה בעבד נחשבה לפגיעה ברכוש בלבד, ולא בזכויות אדם. עבד נחשב ליהודי, גר, ומי שהורג אותו – נהרג כדין רוצח.

העבדות באומות העולם נבנתה על יסוד של שלילת אנושיות. במצרים, ביוון וברומא, העבד היה נטול זכויות משפטיות. חייו וגופו היו נתונים לחלוטין בידי אדונו. עבד יכול היה להימכר, להיענש, ואף להיהרג ללא כל אחריות מוסרית או משפטית. חוקים רומיים מפורשים ראו בעבד כלי עבודה חי, ולא אדם בעל ערך עצמי.

הבדל זה איננו מקרי, אלא נובע מתפיסה שורשית של האדם. התורה פותחת בקביעה כי האדם נברא בצלם אלוקים. עיקרון זה חל על כל אדם, גם על מי שנמצא במצב של עבדות. לפיכך, גם כאשר התורה מתירה מסגרת של עבדות, היא מגבילה אותה, מתוך הכרה בכך שאין לשלול מן האדם את צלם האלוקים שבו. העבדות אינה מבטלת את אישיותו, אלא מסדירה יחסי עבודה ותלות בתוך גבולות מוסריים.

הבדל נוסף ניכר במגמת הדינים. דיני העבד בתורה חותרים באופן ברור לצמצום התופעה. שחרור העבד בשנת השמיטה וביובל, הענקת מתנות ביציאה לחופשי והדגש על אי השפלה, כולם יוצרים תנועה מתמדת מן השעבוד אל החירות. אין כאן אידיאליזציה של העבדות, אלא התמודדות עם מציאות קיימת תוך חתירה לריכוכה ולתיקונה.

באומות העולם, לעומת זאת, העבדות הייתה מנגנון יציב ומתמשך. היא לא נתפסה כמצב שיש לשאוף לבטלו, אלא כיסוד טבעי של החברה. הכלכלה, הצבא והתרבות נשענו על עבודה משועבדת, מבלי להציב יעד מוסרי לשינוי המצב. באימפריה הרומית רוב האוכלוסייה היה עבדים!

גם מבחינה רוחנית ניכר הפער. העבד בתורה שותף לעבודת השם. הוא שובת בשבת, שומע את קריאת התורה ונמצא בתוך מחנה הקדושה. לעומת זאת, בעולמות האליליים, העבד היה מודר מחיי הרוח של החברה, או שהיה שותף בהם רק ככלי שרת.

דיני העבדות שבתורה אינם ניתנים להבנה מתוך קריאה שטחית בלבד. הם יוצרים מסגרת משפטית שמכירה בחולשתו של האדם ובמורכבות החיים החברתיים, שגרמו למציאות של עבדות, אך בו בזמן קובעים גבולות חדים לשעבוד, ומעמידים את כבוד האדם במרכז. ההשוואה לעבדות באומות העולם מבליטה עד כמה חתרה התורה, חברה שבה גם מי שנמצא בתחתית הסולם אינו מאבד את צלם האנוש שלו.

התורה איננה מתעלמת מן המציאות, אך היא משנה את משמעותה, ומטביעה בתוך ההסדרים החברתיים את חותמה של הקדושה, אחריות וכבוד האדם. ירמיהו הנביא תולה את החורבן בכך שלא שחררו את העבדים בזמן; הרומאים תלו את חורבן האימפריה שלהם בכך שלא שעבדו מספיק את העמים הנכבשים. זה ההבדל בין תורה אלוקית לתורה אנושית!