כפרים שלמים נמחקו: מיהו המנהיג שהטביע את בני עמו?

ביוני 1938, בשיאה של מלחמת סין-יפן השנייה, הפך אחד הנהרות החזקים וההרסניים בעולם לנשק בידי בני אדם. על גדות הנהר הצהוב, ליד הכפר חואיואנקו במחוז חנאן, קיבלו מפקדים סינים פקודה שאין ממנה חזרה: לפרוץ את הסכר, לשחרר את המים ולהטביע שטח עצום של ארצם שלהם, כדי לנסות ולעצור את הצבא היפני הדוהר דרומה.

מאחורי ההחלטה עמד צ'יאנג קאי שק, מנהיג סין הלאומנית. הצבא היפני התקדם לאחר נפילת העיר שוסו, ואיים להגיע לצומת הרכבות האסטרטגי ג'נגג'ואו ולפתוח לעצמו שער לעומק סין. הרכבת לונגהאי, ציר האספקה העיקרי ממערב, והשער לסצ'ואן ולבירת המלחמה צ'ונגצ'ינג – כולם עמדו בסכנה. באווירת מצור, עם צבא מותש ומובס שוב ושוב, בחר צ'יאנג באסטרטגיה שנוסחה שנים קודם לכן במסמכי ההגנה הלאומית: להשתמש במים במקום בחיילים.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בתולדות סין שבה נפרצו סוללות נהר כאמצעי מלחמה. הכרוניקות הסיניות מספרות על מעשים דומים כבר במאה השלישית לפני הספירה, וגם במאות ה-12 וה-17. אבל עוצמתו של הנהר הצהוב והצפיפות האנושית באזורים שסביבו הפכו את שנת 1938 לאירוע חסר תקדים.

היעד המקורי היה אזור ז'אוקו, אך קשיים טכניים והתקדמות יפנית מהירה הובילו את המהנדסים לבחור בחואיואנקו שבגזרת הדרום. בימים 5 ו-7 ביוני נחפרו מנהרות מתחת לסוללה, חומרי נפץ הונחו, והאדמה רעדה. בתוך שעות השתחררו מי הנהר הצהוב אל מסלול חדש, נבלעו בנהרות קטנים יותר, הציפו שדות אורז וחיטה, כפרים, דרכים וגשרים. הנתונים היבשים מספרים על אלפי קילומטרים רבועים שהוצפו, ועל כשליש מן הקרקע ב-20 מחוזות משנה שנעלם מתחת למים.

כפרים שלמים נמחקו באחת. משפחות התעוררו לשאגת מים במקום לצלצול התרנגול. מי שלא טבע בגל הראשון – מצא עצמו על גגות, על עצים, או נודד ברגליים יחפות כשמים גועשים מימינו ומשמאלו. זרם הנהר הצהוב – הנהר שנחשב לערש הציוויליזציה הסינית – הפך באותו קיץ לקבר המוני גועש.

הערכות מספרי הקורבנות נעות בין מאות אלפים ועד קרוב יותר למיליון. הערכות שונות מדברות על לפחות שלושים עד שמונים אלף שטבעו מיידית, ועל ארבע מאות עד חמש מאות אלף שמתו מרעב, מגפות והרס ממושך. מחקרים מאוחרים יותר מעלים את המספרים אף גבוה יותר, ליותר משמונה מאות אלף קורבנות. כמעט ארבעה עד חמישה מיליון בני אדם הפכו לפליטים, רבים מהם נדדו שנים עד שחזר הנהר למסלולו הקודם ב-1947.

ומה לגבי המטרה הצבאית של המהלך האדיר הזה? בטווח הקצר הושגה הצלחה חלקית. יחידות יפניות שנתקעו באזור הבוצי ספגו אבדות, תנועת כוחות דרך מסילות קריטיות נעצרה, וההתקדמות לעבר ווהאן הואטה. אסטרטגים סינים טוענים כי ללא השיטפון הייתה יפן מגיעה מהר יותר לעומק סין, ואולי מאיימת גם על סצ'ואן ועל בירת המלחמה בצ'ונגצ'ינג.

אמנם היפנים התאימו את עצמם לשטח החדש, מצאו מסלולים אלטרנטיביים, והמערכה המשיכה. את המחיר הכבד נשאו בעיקר כפריים חסרי נשק. בנוסף לסבל המיידי, נחרבו מערכות השקיה, שדות כוסו בטין עבה, וקהילות שלמות הפכו במהירות לאזורים שכונו "חגורת עוני". שורת מחקרים מאוחרים מצביעה על כך שהזעם על ממשלת צ'יאנג באזורים מוכי שיטפון תרם להתחזקות הקומוניסטים, שהציגו עצמם כמגיני הכפריים והקימו באזור בסיסי גרילה חדשים שהפכו בהמשך למוקדי כוח פוליטיים.

שנים ארוכות הסתירה ממשלת צ'יאנג קאי שק את האמת. תעמולה רשמית האשימה את חיל האוויר היפני בפריצת הסכרים. רק אחרי כניעת יפן, באמצע שנות הארבעים, הודה השלטון הלאומני כי היה זה מבצע מתוכנן. באותו זמן כבר נשאו מאות אלפי משפחות את הזיכרון על כתפיהן, ולא היה כמעט כפר אחד באזור שלא איבד בן משפחה או בית.

היום רואים היסטוריונים באירוע זה את אחד ממעשי הלחימה הסביבתיים החמורים ביותר שנעשו אי פעם בידי מדינה נגד עצמה. חוקרת ההיסטוריה דיאנה לארי הגדירה אותו "אסון טבע שנגרם בידי מלחמה". הנהר הצהוב, שזכה לאורך הדורות לכינוי "צער סין", בגלל שיטפונותיו החוזרים, הפך ב-1938 לסמל של אסון מזוויע, שנגרם דווקא על ידי בני אדם שתפקידם היה להגן על תושבי סין.