בין טילים לחוסר שליטה: מה לא לעשות כשאנחנו מתוסכלים?

שמתם לב כמה בקלות ילדים הופכים להיות מתוסכלים? אני זוכרת שכשהבן הבכור שלי היה פעוט, הוא צייר עיגול. כשהעיגול לא יצא מדויק, הוא מיד קימט את הנייר, זרק אותו לפח והתחיל לבכות: "אוף, זה אף פעם לא מצליח לי". נשמע דרמטי? למרבה הצער, גם אנחנו, כמבוגרים, מתנהגים באותה גישה ילדותית כשאנחנו נתקלים בקושי.

מישהו העיר לי? אני ממש לא טוב בזה. מישהי לא חייכה אליי במכולת? היא בטח לא אוהבת אותי. במקרים רבים, סף התסכול שלנו נמוך מאוד ואנחנו נוטים לראות את העולם כשחור או לבן, לא מסוגלים להכיל רגשות שליליים ומתקשים להתמודד עם דחיית סיפוקים. וזה רק כשמדובר על האתגרים היומיומיים.

ומה לגבי התקופה הנוכחית, של מלחמה וחוסר ודאות משווע? התחושה שהחיים "קורים לנו", ואין לנו יכולת להשפיע על התוצאה, יכולה לגרום לתסכולים רבים. אז איך אנחנו יכולים לעצור את כדור השלג הזה מלגדול ולהחזיר לעצמנו קצת תקווה?

מהם הגורמים העיקריים לתסכול?

לפני שנצלול לטעויות, חשוב להבין מה זה בכלל תסכול. מבחינה פסיכולוגית, תסכול הוא התגובה שלנו למחסום. המוח שלנו מתוכנת לזהות מטרה - כמו שקט נפשי, הצלחה בחיים, תחושת ביטחון וכדומה - ולחתור אליה. ברגע שגורם חיצוני חוסם את הדרך, בין אם זה פקק תנועה או איום ממשי של טילים, המוח מפרש זאת כאיום.

הנה הגורמים העיקריים שיוצרים תסכול אצל רוב האנשים:

מחסומים להשגת מטרות: זהו הגורם הקלאסי. אתם מנסים להשלים משימה, ללמוד מיומנות חדשה או להגיע ליעד מסוים, ומשהו עוצר אתכם (חוסר זמן, תקלה טכנית או מגבלה אישית).

פער בציפיות: ככל שהציפייה גבוהה יותר (מעצמנו, מהזוגיות או מהקריירה) והמציאות רחוקה ממנה, כך התסכול עמוק יותר. זה כולל גם תסכול מול התנהגות של אנשים אחרים שלא עומדים בסטנדרטים שלנו.

חוסר צדק: כשאנחנו מרגישים שקיבלנו יחס לא הוגן, שמישהו אחר קיבל קרדיט על עבודה שלנו או שהכללים לא נאכפים בצורה שווה.

עומס יתר ושחיקה: כשהמשאבים הנפשיים והפיזיים שלנו נגמרים, כל תקלה קטנה הופכת למקור לתסכול עצום כי אין לנו יכולת נפשית להכיל אותה.

קשיי תקשורת: התחושה ש"לא מבינים אותי", או שאני לא מצליחה להעביר את המסר שלי לאחרים, היא אחד המקורות השכיחים ביותר לתסכול בבית ובעבודה.

הטעויות שאנחנו עושים בזמן תסכול

ראיית "הכול או כלום"

כשאנחנו מתוסכלים, המוח נוטה לראות את העולם בשחור או לבן. אם המצב הביטחוני רע, פתאום נראה לנו שהכול אצלנו מתפרק. זה יוצר תחושת ייאוש קיומי, שמשתקת אותנו מלפעול בתחומים בהם דווקא יש לנו השפעה.

במצבים כמו אלה, שאלו את עצמכם: "מה מהדברים שמטרידים אותי כרגע נמצא בשליטתי?". הפרידו בין החדשות מהחזית לבין מה שקורה אצלכם בסלון.

פריקת זעם על האדם הלא נכון

כשאנחנו מתוסכלים מחוסר הוודאות מול איראן או לבנון, אנחנו יכולים פתאום להתפוצץ על האדם הלא נכון - על הבעל או האישה, על הילדים או על הנהג שחתך אותנו בכביש. ההתנהגות הזו מייצרת מעגלי סכסוך מיותרים במקומות שאמורים להיות חוף המבטחים שלנו.

לפני שאתם צועקים, עצרו וחשבו: "האם אני באמת כועס על מה שקרה עכשיו או שאני פשוט מתוסכל מהמצב הכללי?".

קבלת החלטות אימפולסיביות "תחת אש"

תסכול גורם לנו לרצות לשבור את הכלים כדי להרגיש שליטה. זה הרגע שבו אנשים מחליטים לעזוב הכול, למכור נכסים או להיכנס לעימותים מיותרים. במצב של סטרס כרוני, האמיגדלה (מרכז הרגש) מנהלת אותנו. החלטות שמתקבלות הן לרוב מבוססות פחד, לא היגיון.

אל תקבלו שום החלטה גורלית בימים של מתח ביטחוני גבוה. חכו לרגע של שקט יחסי כדי לבחון את הדברים שוב.

הלקאה עצמית

רבים נוטים להאשים את עצמם, משום שהם כביכול לא חזקים מספיק או לא מצליחים לתפקד בזמן שכולם סביבם נראים בסדר. הלקאה עצמית בזמן חירום או תסכול גוזלת את מעט האנרגיה שעוד נותרה לנו.

הכירו בכך שזה נורמלי להיות מתוסכל בתקופה זו של חייכם. זה לא סימן לחולשה, אלא לאנושיות.

ניסיון לפתור מצב בלתי פתיר

אנחנו בודקים את החדשות כל 5 דקות, מנתחים פרשנויות ומנסים להבין "מה יהיה". זהו ניסיון נואש להשיג שליטה דרך איסוף מידע אינסופי. אך כך נוצרת הצפת מידע, שמגבירה את התסכול ואת תחושת חוסר האונים.

הגבילו את צריכת החדשות לזמנים קצובים. התמקדו בעשייה שגרתית, כמו סידור הבית, בישול, או עזרה לאחרים - פעולות שמחזירות את תחושת המסוגלות (והשפיות).

שורה תחתונה

במיוחד עכשיו, מול האיומים מכל החזיתות, התסכול הוא בלתי נמנע. המפתח הוא לא להימנע ממנו, אלא לא לתת לו לנהל את מערכות היחסים שלנו ואת הבריאות הנפשית שלנו.

כשאתם מרגישים את התסכול עולה, תשאלו את עצמכם: "מה אני יכול לעשות ב-5 הדקות הקרובות שיגרום לי להרגיש קצת יותר בשליטה על הסביבה הקרובה שלי?". לפעמים, סידור הצעצועים של הילדים או בישול של ארוחת הצהריים יכולים להיות התרופה הטובה ביותר.