"חכמת הלב" של בצלאל - איך היא קשורה למרדכי היהודי?

בפרשת ויקהל נאמר: "ראו כי קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור... וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות... ולהורות נתן בלבו... למלא אותם חכמת לב".

מוזכרות כאן הרבה תכונות, שנשמעות מתאימות יותר לפילוסוף שתפקידו "לחשוב מחשבות", מאשר למי שצריך לבנות בניין.

חכמים אמרו "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ". והקורא תמה: מה ענין הבנייה אצל צירופי אותיות? איך זה עוזר לבנות?

ישנו מדרש תנחומא נפלא: "כשהיה בורא את העולם... אמר הקב"ה הריני מבקש פועלים, אמרה לו התורה אני מעמדת לך עשרים ושנים פועלים, והן כ"ב אותיות שבתורה". 22 האותיות הן כמו פועלים, ואיתן ניתן לבנות את העולם. מדוע?

אריסטו כתב, כי היחידה הקטנה ביותר בעלת משמעות היא המשפט. הסיבה שהוא סבר כך היא, שהפירוש המדויק של מילה אינו ודאי. ניתן להבין אותה בכמה צורות, ורק ההקשר שלה נותן את המשמעות המדויקת. דבריו מתאימים לשפות הלועזיות, שהמילים שלהן התפתחו באקראי באופנים שרירותיים. אין שום קשר בין המלה "הום" (HOME), או בין האותיות המרכיבות אותה, לבין המשמעות של בית. לכן כאשר אדם משתמש במילה "בית", עדיין לא ברור לאיזה מובן של הבית הוא מתכוון: לבית הפיזי? לתחושת הביתיות? להגנה מפני הגשם? רק המשפט השלם יכול לדייק ולתת משמעות.

אבל בלשון הקודש זה עובד אחרת. לכל אות יש משמעות, ולכן המשמעות המדויקת של בית מתבארת מתוך צירופי האותיות ב' י' ת'. אם משתמשים בלשון בצורה מדויקת, אזי כל מילה מתפרשת מתוך אותיותיה.

22 האותיות הן 22 רעיונות. העולם מורכב מרעיונות. בדיוק כמו שמכשיר טכנולוגי נוצר לפי שרטוט שמישהו שרטט לפני הייצור, כך העולם בהכרח בנוי על רעיונות שהיו לפני היווצרותו. כשמפרקים את הרעיונות ל"אטומים", לחלקים הכי קטנים, מקבלים אותיות. הידיעה לצרף אותיות שנבראו בהן שמיים וארץ היא ידיעת המשמעות המדויקת של כל כוח וכוח בבריאה.

המשכן מכיל שני חלקים הפוכים. יש בו המון כסף, זהב, עצים, פאר - אלו דברים גשמיים. אבל מטרתו היא להיות משכן לשכינה ולרוחניות, למקום הקדוש ביותר. כדי לדעת מה הצורה הנכונה של הגשמיות, שתהיה בדיוק משכן לרוחניות, לא יותר ואף לא פחות, יש להבין את הרעיונות שמאחורי החומר, להבין את המשמעות, הסמל והתחושה שיוצר כל פרט במלאכת המחשבת של הבנייה, וליצור הכל באופן מדויק דרך ה"אותיות", הרעיונות הכי בסיסיים שמרכיבים את הכל.

משכן שילה לכאורה אינו אלא שם של מקום, אך באמת הגאולה נקראה שילה, "עד כי יבא שילה". ובאמת, שילה הוא גם כינוי לאהבה: "ישליו אוהביך". השימוש של"ה הוא דבר גשמי האחוז בדבר רוחני: ש' היא האחיזה והזיקה, ל' היא התכנית והרעיון, וה' היא הרוחניות. המשכן הוא אכן אשליה – נראה כמקום גשמי וחומרי, אבל באמת מקום ארון אינו מן המידה, ועשרה נסים נעשים בו, עיקר מציאותו רוח. וגם האהבה היא אשליה, שכן את הנאהב, את גופו ומציאותו, רואים כל באי עולם, ואין להם שום דבר מיוחד בזה, אבל האוהב רואה את הרעיון הרוחני המושך אותו אליו, ולכן הוא שולה באהבתו (גם שלה, בנו של יהודה, גרם ליבמתו להמתין עד בוש, הוא היה אשליה). להשיל הוא התפשטות הגשמיות, של נעליך, או להשיל את העור.

כשהמן בא לקיים את גזרת הריגת היהודים, היה מרדכי לומד הלכות קמיצה. מדוע הלכות קמיצה? אכן אותו זמן היה זמן הקרבת העומר, וקמיצת המנחה הייתה ענייני דיומא. אבל מדוע דווקא קמיצה מכל ענייני דיומא?

מרדכי היה אחד מ-15 הממונים במקדש, אך בעוד כל הממונים היו ממונים על עניינים פיזיים, הוא היה ממונה על הקינים - קורבנות של ציפורים. אבל הוא לא היה ממונה על הצד הטכני, אלא על תחום מיוחד: ציפורים דרכן לעופף, והרבה פעמים היו מתערבבים קינים של קורבנות שונים זה בזה, או אפילו בחולין. במקרים אלו עוסקת מסכת קינים. מרדכי היה אחראי לפתור את השאלות והספקות האלו. הוא היה חכם מפולפל מצד אחד, המכיר את המציאות מן הצד השני. 

עוד נאמר במשנה כי מלמדי הלכות קמיצה נוטלין שכר מתרומת הלשכה, שכן קמיצה היתה "עבודה קשה שבמקדש". מדוע קשה כל כך? שכן הקומץ מתיר את המנחה. ברגע שהכהן אוסף לתוך ידו את הקומץ – הוא צריך להפוך את ידו, ולהיזהר שלא ייפול אפילו פירור בחזרה אל המנחה, שכן הקומץ הוא קדוש והמנחה מותרת. בשביל זה הוא צריך לדעת איזו כמות בדיוק ניתן וצריך להכניס לתוך ידו, הוא צריך לדעת את הגבול. העיסוק במנחה ובקמיצה הוא טכני, עניין של מיומנות וזריזות ידיים, אבל התוכן הוא רוחני. זה היה בדיוק תחום חוכמתו של מרדכי, ובכוח זה זכה שנתגלגלה על ידו זכות הצלת עם ישראל. מרדכי גם עמד על שמירת הגבולות הרוחניים, כמו בסעודתו של אחשוורוש, וגם השתמש בחוכמת המעשה כמו ההאזנה לבגתן ותרש והשימוש בדברים בזמן הנכון. הוא ידע שבעים לשון, שכן היה חבר סנהדרין, ובהמשך נעשה משנה למלך.