"המתנתי לבעלי שני עשורים, שנתיים אחרי החתונה חרב עליי עולמי"

שלומית צייגר המתינה שני עשורים עד לרגע בו צעדה לחופה. שנתיים בלבד לאחר מכן, לקול פסוקי "יושב בסתר עליון", היא צעדה שוב – הפעם אחרי מיטת בעלה, יצחק צייגר הי"ד, שנרצח בפיגוע. בריאיון מיוחד להידברות, היא מספרת על הזוגיות הקצרה לה זכתה ועל האמונה שמחזיקה אותה מאז.

יצחק הי"ד ושלומית תחת חופתם. (צילום: הלל לדרמן)

יצחק הי"ד ושלומית ביום חתונתם. לצדם בנותיה של שלומית, חתניה ונכדיה (צילום:הלל לדרמן)

"הקב"ה יודע מה הוא עושה"

בסוף שנות העשרים לחייה, מצאה צייגר (52) את עצמה חותמת את פרק א' של נישואיה. לאחר שהתגרשה, נפטר אבי בנותיה ממחלה קשה והיא נותרה עבורן המשענת היחידה בעולם. שנים רבות היא עבדה לפרנסתה כמנהלת מטבח בישיבה. "כל שקל היה משמעותי", היא משתפת. "אלו היו שנים של הישרדות, אבל עשיתי את המקסימום שיכולתי לעשות. לקחתי את הבנות לאן שצריך ונסעתי לאן שצריך. מאוד השתדלתי".

"יש לי משפחה מקסימה", היא מוסיפה. "היינו בקשר מצוין. בשבתות לפעמים אירחתי או התארחתי, ומדי פעם עשיתי עם הבנות סעודות לבד". היא מלאה בהכרת הטוב גם לכולל חב"ד בירושלים, שתמך בה ובבנותיה באותן שנים. "אמנם זה לא לגרושות אלא לאלמנות ויתומים, אבל בזכותם הבנות שלי קיבלו קייטנות, חוגים וחונכויות שהקלו מאוד את החיים".

לצד גידול הבנות, צייגר חיפשה את האיש עימו תקים את ביתה בשנית. "20 שנה הייתי בתהליך של החיפושים. כל עוד לא מצאתי, עודדתי את עצמי שכנראה ה' עדיין לא רוצה שאתחתן עכשיו. אני לא חושבת שבאתי אליו בטרוניה. אומנם זה לא היה פשוט, אבל הקב"ה יודע מה הוא עושה".

מה חיפשת בבעלך לעתיד?

"אדם בריא, שמח ותורני. היה לי חשוב שיהיה איש משפחתי, איש עשייה, ושעולם התורה חשוב לו". שנים ארוכות צייגר מיאנה להצעות בהן שמו של המשודך היה יצחק. אביה עליו השלום נקרא כך ונפטר בצעירותה, והיא חלמה לזכות לבן שייקרא על שמו. "נקפו השנים, ולא קרה כלום. הגעתי לגיל 48, והכרתי את יצחק", היא מחייכת.

יצחק כמתנדב בזק"א

יצחק במשמרת במסגרת התנדבותו במשטרה

"אור על הפנים"

לפני ארבע שנים, בערב שבת פרשת זכור, התקשר אליה אדם שלא הכירה בעבר. הוא שמע מאדם שלישי על כך שהיא מחפשת את זיווגה, והציע לה לפגוש את יצחק. שלומית האזינה לפרטים ונענתה בחיוב. כעבור שתי פגישות בלבד הם הכריזו על אירוסיהם. "ביררתי עליו באופן יסודי לפני שנפגשנו. שנינו כבר היינו בשלים לגמרי לנישואים האלה", היא מסבירה את הזריזות בהחלטה.

על הזוגיות המשותפת היא מספרת: "גם יצחק עבר תהליכים בחיים שלו. שנינו כמהנו לזוגיות טובה ומאושרת, ובאמת זכינו לכזאת. איך אומרים? בשם ה' נעשה ונצליח. התחתנו ועבדנו על זה ביחד. לשנינו היה אור על הפנים. אם אראה לך תמונות לפני החתונה ותמונות אחרי החתונה – זה יצחק אחר".

כפי שצייגר חלמה, יצחק הי"ד היה אדם מלא בעשייה. מדי בוקר השכים קום ויצא לעבודתו כטכנאי בזק. בנוסף, שימש כנהג הסעות והיה מסיע קבוצות מירושלים לשבתות באזור מירון. ביום שישי, אחרי שהנוסעים ירדו מהאוטובוס, יצחק לא ישב בחיבוק ידיים. הוא נהג להיכנס למטבח של הכנסת האורחים במתחם הציון של רשב"י, ולתת יד בבישולים. "היה לו טאץ' נדיר בבישול", היא אומרת, "עד היום הנכדים שלי מחכים ל'בשר של סבא'".

הנכדים שלך כינו אותו 'סבא'?

"הם אימצו אותו כסבא, והוא באמת היה כזה סבא". בתמונה שהיא מראה לי, יצחק יושב על כיסא מוקף בנכדיה מכל הכיוונים, והם אוכלים קרמבו להנאתם. בתחתית ההודעה היא כתבה בהומור: 'חפשו את סבא'.

"אחרי שהתחתנו, כבר בסביבות ראש השנה יצחק אמר לי שעוד חודשיים חנוכה. שאלתי 'נו, ומה?', והוא הזכיר לי שצריך לקנות סביבונים לנכדים". היא מסבירה כי יצחק היה מארגן באופי, והיה נערך זמן רב מראש לכל אירוע צפוי. אחרי מותו, צייגר ראתה במכשיר הנייד של בעלה התכתבות עם בעל קייטרינג לא מוכר. היא פנתה אליו, הציגה את עצמו כאשתו של המנוח ושאלה לפשר ההתכתבות. "הוא הביע השתתפות בצערי, וסיפר שיצחק רצה להפתיע אותי ליום ההולדת 50 שחל ארבעה חודשים אחר כך".

לצד היותו איש עמל ועשייה, יצחק הקפיד לסיים מדי שבוע שני ספרי תהילים ולהאזין לשיעורים בזמן נסיעותיו הארוכות. עד חתונתם, יצחק התגורר ביישוב פסגות הסמוך לירושלים, ולאחריה עבר ליישוב שבי שומרון – מקום מגוריה.

במסגרת עבודתו, יצחק התבקש לעיתים לחפוף עובדים חדשים, וחלקם התקשו בלמידה. ליצחק הייתה הסבלנות לעבוד עימם צעד-צעד, ולשלב אותם בעניינים. בנוסף, הוא התנדב בגופי חסד רבים: זק"א, מד"א, משטרה, איחוד הצלה וכיבוי אש. בחודשים האחרונים לחייו הוא החל להתנדב גם בידידים.

יצחק בתפילה

יצחק הי"ד מוקף בנכדיה של שלומית

"יש תקווה"

בכ' אדר תשפ"ד, סיים יצחק את עבודתו בירושלים ונסע לכיוון ביתו בשבי שומרון. בדרך הוא אסף שני טרמפיסטים – אוריה הרטום הי"ד בן ה-16 ונער נוסף. כשעצר לתדלק בתחנת הדלק הסמוכה ליישוב עלי, הגיח מאחוריו רכב ובו מחבל שפתח לעברו בצרורות ירי. יצחק ואוריה נרצחו במקום, בעוד הנער הנוסף הסתתר על רצפת הרכב וניצל.

באותן דקות, צייגר עסקה בהכנות לשבת. "זה היה יום חמישי. הכנתי שני קילו לחלות, ויצאתי לנחם שכנים שאיבדו את הבן שלהם בעזה בתחילת השבוע". בין לבין היא התקשרה לבעלה, והופתעה כאשר לא ענה לשיחה – דבר שלא היה אופייני לו. "נכנסתי לוואטסאפ לבדוק מה התחדש, ושם גיליתי שהיה פיגוע. ראיתי את האוטו של יצחק במרכז העניינים".

תמונת הרכב לא הדאיגה אותה. שמונה חודשים קודם התרחש במקום פיגוע נוסף, וגם אז יצחק היה במרכז העניינים, במסגרת פעילותו בזק"א. "בזמנו, הוא הסביר לי שלא מדברים כשמטפלים בנרצחים, רק מבקשים מהם מחילה כאשר מזיזים אותם ומטפלים בכבודם". היא פנתה לקלוע את הבצק לחלות כאשר נשמעו דפיקות בדלת. "חרב עליי עולמי", היא אומרת בכאב.

"קיבלתי חיבוק גדול מאוד במהלך השבעה. אני זוכרת את החברות מהיישוב שבאו עם מגשי אוכל בידיים", היא משחזרת. לצד הערכתה הרבה למעטפת החמה שקיבלה, לא היה קל עבורה להיות בעמדת הנזקקת. "אני רגילה להכין אוכל ליולדות ולמשפחות שזקוקות מכל מיני סיבות, והיה לי קשה להכיל שכעת אני בצד השני. ברוך ה', היום אני ממשיכה את זה ומשתדלת לבשל ליולדות".

למרות שאת עצמך עדיין משתקמת מהאבל.

"אני לא ממש מבשלת לעצמי", היא עונה. "אבל אם אני כבר מבשלת לאחרים, אני זוכה על הדרך לתת לעצמי משהו – גם ערך מוסף וגם אוכל נורמלי". האובדן הפתאומי לא קל לה, וההשלכות מלוות אותה. בין היתר, היא עזבה את עבודתה כסייעת בגן ילדים אחרי כעשור ומחצה שעשתה זאת באהבה גדולה.

מה נותן לך כוח לקום בבוקר?

"האמונה והידיעה שאנו בימות המשיח. ממש בתחילת המלחמה, יצחק סיפר לי על גמרא במסכת סוטה. מתואר שם שבימות המשיח הגליל ייחרב והגולן ייהפך לשממה. זה בדיוק מה שהיה, ומבחינתי עוד מעט הגאולה ותחיית המתים.

"אחד מיסודות האמונה בי"ג העיקריים אומר: 'אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים'", היא מוסיפה. "הכול מדויק, הכול ברור. החיבור שלי לבורא עולם הוא בכל מצב, והידיעה שהכול מדויק, גם אם לא הכול מובן.

"גם החיבוקים המרגשים מעם ישראל בארץ ובתפוצות נותנים לי כוח. אני יכולה פתאום לקבל מתנות והודעות מקהילות בחו"ל, שמתעניינות איך אפשר לפנק ולעזור".

את שמחה על הזוגיות שחווית, למרות שהייתה קצרה?

"ודאי", היא משיבה מיד. "קיבלתי ממנה המון. בזכותה למדתי שתיתכן זוגיות טובה. היום אני אומרת שזו השליחות שלי כלפי כל מי שאני פוגשת – לזרוע בהם את האמונה שיש תקווה. אני יודעת שאפשר להגיע למקום טוב".

זמן קצר לפני פרסום הכתבה, שלומית מעדכנת אותי שהאזכרה של יצחק תידחה בעקבות מבצע "שאגת הארי". "מחשוון כבר נערכתי לאזכרה הזאת. התכוננתי, הכנתי, וישבתי שעות לגזור, להדביק ולניילן מחזיקי מפתחות לעילוי נשמתו של יצחק. אבל האדם מתכנן והקב"ה עושה מה שנראה לו לנכון. זה דורש הרבה עבודת מידות כדי להתמודד עם האכזבה. אבל לצידה אני אומרת לקב"ה תודה רבה. אין ספק שאנחנו בימים של גאולה וישועה, ומי שלא רואה את זה – אביא לו משקפיים. עוד מעט תחיית המתים – ויצחק חוזר".