"הזזתי את קונוס הסימון – ושם מצאנו את רני גואילי": אל"מ (מיל') גולן ואך בריאיון מטלטל

קולות הבאגרים הצבאיים הפרו את דממת הלילה בחולות העיר עזה. ערמות העפר הלכו ונערמו בצדי אתר החפירה, כשדמותו של חייל התקרבה לעברו של אל"מ (מיל') גולן ואך. לאור הפרוז'קטורים הוא הבחין בקצין מודיעין צעיר, שביקש לשוחח עימו.

הקצין המוטרד הסביר במילים ספורות, כי הוא חש שהם אינם חופרים במקום הנכון. "מה זאת אומרת?", תהה ואך, "יש פה סימונים שקיבלנו מאנשי המודיעין". הקצין הנהן, אך השיב: "אבל בפועל אנחנו לא מוצאים את מה שהיינו אמורים לראות כאן. צריך לחפור הלאה". בהחלטה רגעית, החליט ואך להקשיב לדבריו, הזיז את קונוס הסימון והגדיל את שטח החפירה. כעבור כמה שעות אותרה גופתו של רן גואילי הי"ד בחלקה הסמוכה.

"יצאנו מהלהבות – וחזרנו לשם"

בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, ואך (51) עדיין לא ידע על היקף הטבח. הוא שמע את האזעקות הבלתי פוסקות, ומתוקף תפקידו הצבאי אז, כמפקד יחידת החילוץ וההצלה הארצית, היה ברור לו כי יהיה צורך בהקפצת חיילי היחידה. "התפקיד שלנו הוא לחלץ אזרחים מתוך הריסות", הוא מסביר, "וזו המשימה הראשונה שלנו בעת התקפת רקטות כל כך משמעותית". הקפצת יחידה המורכבת מ-400 חיילים מילואים דורשת זימון מסודר, אך ואך הבין כי משך הירי והיקפו אינם מאפשרים להמתין.

בצהריים הוא יכול היה לסכם בסיפוק, כי משימת ההקפצה הושלמה. חיילי היחידה הגיעו לבסיס מכל רחבי הארץ, קיבלו את הציוד והתפזרו לערים ברחבי הארץ. ואך מציין כי "זו תוצאה של תרגול במשך הרבה מאוד שנים. היחידה היא יחידת כוננות לאומית, ולכל אסון היא אמורה להגיע תוך שעתיים עד ארבע שעות".

לאחר שסיים את הקפצת היחידה, ועם התגברות השמועות על אסון בקנה מידה גדול המתחולל בדרום, החליט ואך להתקדם לאזור. בשעות אחר הצהריים המאוחרות הוא הגיע ליער רעים, שם התחולל הטבח בפסטיבל הנובה. "מסתבר שהקב"ה כיוון אותנו בדיוק לזמן ולמקום הנכון, כדי להוציא את החללים השרופים מהאמבולנס".

בהמשך עבר ואך, יחד עם אנשים נוספים, לטפל במדורות שבערו לאורכו של הכביש הסמוך. בתוך הלהבות היו חללים רבים, שהוצתו על ידי המרצחים. "זכינו לחלץ כשמונים גופות במהלך הלילה, ולהביא אותן לקבר ישראל".

מה התחושות אחרי לילה כזה?

"מצד אחד, הרגשתי שהייתה לי זכות מאוד גדולה להגיע לשם, ואני כל כך שמח שלא שמעתי לאף אחד מהאנשים שעצר אותי בדרך", הוא אומר, ומכוון למחסומים שמנעו מכוחות ההצלה להיכנס לזירה.

"הדבר השני שליווה אותי לכל אורך הלילה היו שתי מילים – חילול ה'. זה חילול ה' לראות יהודים שרופים או בכל מיני צורות של מוות, וכל זה בתוך יער בשטחנו, בו אנחנו רצים ומטיילים". הוא משתף כי סבתו היא ניצולת שואה, ועל זרועה מקועקע מספר. "הרגשתי שיצאנו מתוך הלהבות וחזרנו לשם".

ואך מברך את בנו שהתגייס במהלך המלחמה

"הלם עמוק"

עד שנת 2018, בה השתחרר רשמית מצה"ל, ואך כיהן במגוון תפקידים צבאיים. בשנים האחרונות הוא פיקד על יחידת החילוץ וההצלה הארצית, המהווה יחידת מילואים, ואף עמד בראש מספר משלחות חילוץ וסיוע לזירות אסון בעולם. "רק שמונה חודשים קודם לכן, בפברואר 2023, חילצנו 19 מוסלמים בטורקיה. כמו אנשים רבים כאן, הייתי בתפיסה שתם עידן המלחמות הגדולות במדינת ישראל, ועכשיו אנחנו מנהלים את האירוע. מה שקרה בשמחת תורה החזיר אותי בבעיטה אדירה אל מי שאנחנו". הוא מוסיף, כי כבר באותו לילה היה לו ברור כי לא יסתפק בעמדת המחלץ. "הבנתי שאנחנו במלחמה ושאני הולך להשתתף בה כלוחם".

כאיש צבא, ששירת בעבר כמ"פ וכסמג"ד בגזרת עזה, מה שקרה בשמחת תורה הפתיע אותך? זה היה תרחיש מדובר?

"המילה 'הפתיע' היא קטנה מאוד. זה היה הלם עמוק, מכל היבט. מה שנקרא במשלי: 'התעיף עיניך בו ואיננו'. כאילו שהקב"ה לרגע עצם את עיניו, והיה רגע של הסתר פנים. הרי כעם חזרנו לארץ, בנינו, התפתחנו ואנחנו כל הזמן עולים. זו הייתה חזרה אחורה של הרבה מאוד מדרגות".

וברובד הפרקטי – איך אתה מסביר שקרה דבר כזה?

"לדעתי, מה שהוביל למלחמה זה שאנחנו מבחירה התעלמנו. בחרנו שלא לתת את מלוא המשמעות לעובדה שהאויבים שלנו אכזריים, ונחושים להרוג אותנו. חשבנו שההגנה שלנו מספקת, ובעיקר המעטנו בערך האויב והגדלנו בערך עצמנו.

"אם נחזור לנקודת הזמן הנוכחית, אני חושב שההישג הגדול ביותר של מה שקרה פה מאז השבעה באוקטובר הוא, שצורת ההתנהלות השגרתית שלנו השתנתה ב-180 מעלות. היום צה"ל נמצא עמוק בתוך סוריה, לבנון ועזה, ויש אפס סובלנות והכלה לכל מי שנמצא ברדיוס המאוד רחוק שלנו ומאיים לפגוע בנו".

כשאני שואלת האם להבחנתו הזמן מקהה את מסקנות הטבח, ואנחנו חוזרים להתנהלות עבר – למשל, בכל הקשור לנהלי פתיחה באש – ואך נחרץ: "ממש לא מסכים. מי שאומר את זה פשוט לא מבין מה קורה בשטח. לדוגמה, בעזה אנחנו שומעים על מועצת השלום ועל דברים דומים, אך בפועל זה שטויות. צה"ל תוקף כל ניסיון של התארגנות בתוך עזה, ולו הקטן ביותר. היום צה"ל תוקף כל לילה בעומק לבנון וסוריה, וכוחות חי"ר יוצאים וחוטפים מחבלים בקוניטרה".

"זה לא נגמר, כמו טרמיטים"

עם פרוץ המלחמה וכניסת כוחותינו לעזה, יחידת החילוץ וההצלה הייתה אמורה לשהות בסמוך לגדר המערכת, ולחצות אותה רק לאירועים נקודתיים. אך ואך התעקש, כי היחידה תהיה חלק מהכוחות הפועלים באופן רציף ברצועה. "הציווי של כל לוחם הוא חתירה למגע. כלומר, להשתמש ביכולות שצבר ובכישרונות שלו. ידעתי שיש לי יכולות ברמה האישית, וברמה היחידתית – היחידה שלנו היא היחידה הכי טובה בעולם, והוכחנו את זה. הבנתי שהתפקיד שלנו הוא להיות בפנים.

"במלחמה, כמו בחיים, כל עוד לא תהיה בשטח ותבין מה תמונת המצב – לא תדע להסיק מסקנות. אני גם יודע שבקריסת בית או מנהרה על כוחותינו, כוח החילוץ צריך להיות מיד במקום – תוך דקות, לא תוך שעות. כל השטח בתוך עזה הרוס, והיה לי ברור שהולכים ליפול בתים על חיילים ושיהיו מקרים של לכודים".

חודש אחרי תחילת המלחמה, החליט ואך כי יחידתו אמנם פועלת ומצילה חיים, אבל זהו "אפס קצהו של הפוטנציאל", כלשונו. הוא שוחח עם אחיו, תא"ל יהודה ואך, מפקד עוצבת סיני שפעלה בעזה. "שאלתי אותו: 'מה האתגר המבצעי שלך כמח"ט?'". יהודה השיב שצירי התנועה המרכזיים, בהם אמורים לחלוף קווי האספקה, עוברים כולם בשטח נגוע טרור. מחבלים היו צולפים בחיילינו מגגות בתים או מגיחים ממנהרות. "היה ברור שחייבים להשמיד את כל המנהרות, ולהרוס את כל התשתיות שמהן פוגעים בחיילים שלנו".

לצה"ל ישנם כלים כבדים להרס תשתיות, אך כ-50 אחוזים מהם יצאו מכלל שימוש כבר בשבועות הראשונים ללחימה. ואך שמע את דבריו של אחיו, גייס באגרים, ובעזרת מפעילים מיחידתו הם החלו להשמיד תשתיות טרור. "חשפנו מנהרה אחרי מנהרה וזה לא נגמר, כמו טרמיטים.

"אני לא אגע בפרטים מסווגים, אבל יש לנו יכולת להעריך מה המחבלים חושבים ואיפה הם מתנהלים. בכל מקום שאנחנו עובדים, אנחנו רואים שאנחנו דוחקים את קווי ההסתערות של המחבלים. הם נסוגים מהתת-קרקע, כאשר הם מבינים שאנחנו בדרך אליהם".

"כפית של דבש מתוק"

בשיאה של המלחמה, נקלע ואך לסיטואציה בה כמעט וקיפח את חייו. מידע שהגיע אליו דיווח על מנהרה עמוקה שעוברת בתוואי מסוים. במשך כיממה, הוא וצוותו עמלו לחפש אותה בעזרת באגר, עד שכף העבודה העלתה שברי בטון וברזלים בעומק של 12 מטר מתחת לפני הקרקע. ואך ירד בעזרת כף הבאגר כדי לסקור את הממצא, ותוך שניות מצא עצמו לכוד מתחת לערמה עצומה של אדמת לס כבדה שהתמוטטה עליו.

"הבנתי שאני הולך למות", הוא משחזר. "סבלתי מכאבים מטורפים ומלחץ אטומי על הריאות שלא אפשר לי לנשום". הוא חולץ במאמצים גדולים, ומצבו הוגדר כבינוני. ארבעה חודשים אחר כך הוא שב לעזה. "לא יכולתי שלא לחזור, כי אני באמת מרגיש שהחובה שלי היא להמשיך את המלחמה".

החילוץ מהמנהרה: "הבנתי שאני הולך למות"

את המסקנות הבטיחותיות הוא הסיק. השלכות הפציעה מלוות אותו עד היום, שנה וחצי לאחר מכן, אך הוא גאה באנשי יחידתו. "יחידת 'פלדות' עובדת בעזה שנתיים. עבדנו באזורים הכי מסוכנים, ועבדנו הכי הרבה זמן. ברוך ה', זכות אבות ואימהות וזכות העולים שהעלינו לארץ (בתפקידו באזרחות, ואך והוריו עוסקים בתחום – מ.ל.), יש לנו ביחידה אפס נפגעים".

אחד האירועים המרגשים בהם זכו ואך ויחידתו לקחת חלק משמעותי הייתה מציאת גופתו של החלל האחרון בעזה, רן גואילי הי"ד. על חלקם במבצע 'לב אמיץ' כתב ואך כמה עמודים צפופים, ושלח לי אותם לקראת הריאיון: "צה"ל קיבל מידע על איש ג'יהאד שאולי יודע איפה רני, וחטף אותו במבצע מיוחד. בחקירת השב"כ הוא הצביע על המקום: בית הקברות של דרג' תופאח. המערכת הייתה סקפטית, ונתנו למידע רמת אמינות של 15-20 אחוזים. למה שהג'יהאד יקבור חטוף ישראלי בבית קברות צפוף? אבל אחרי שבדקו את שני קצות החוט האחרים עלו הסיכויים, ובפיקוד הדרום התקבלה ההחלטה: הולכים על זה.

"הגיעה שעתם היפה של גופי המודיעין", הוא ממשיך ומתאר בכתיבתו. "הם נדרשו לבנות את הפאזל, ולספק את המידע היכן בתוך בית הקברות אולי נטמן רני. ולמה הדיוק הזה קריטי? כי בבית הקברות הזה קבורים לפחות 900 אנשים. לך תחפש בן אדם אחד באופן מקרי. באמצעות הצלבה של תצלומי אוויר ומידע שנשאב ממחבלים, הלכו ומיקדו את המיקום המוערך בתוך בית הקברות לארבע רצועות שטח אופציונליות.

"זה היה הזמן שבו 'פלדות' קיבלה את המשימה ההנדסית המורכבת שבתוך המבצע הגדול. היום יש בפלדות כ-60 חיילים. זו יחידה קטנה, אבל מורכבת מהאנשים הטובים ביותר בתחומם: חבלה, תת קרקע, צמ"ה, פיקוד ושליטה. האלוף הבהיר שלא מדובר בעוד משימה. זה מבצע שאסור לטעות בו. אסור לפספס במטר אחד, בחלל אחד, כי זו תהיה אולי ההזדמנות האחרונה למצוא את רני. 'אנחנו סומכים עליכם', אמר מפקד האוגדה. 'אני יודע שאם הוא שם, אתם תוציאו אותו'".

הסיטואציה עימה פתחנו, בה בהחלטה רגעית של שני אנשים הורחב שטח החפירה, קרתה שם. "רני נמצא בקצה השמאלי העליון של איפה שהרחבנו", מספר ואך. "למחרת, כשהגיעו רופאי השיניים, הם בדקו אותו וזיהו שזה הבן אדם". את התחושות אחרי הזיהוי הוודאי הוא מגדיר במילה אחת: "נס. הרגשתי שהקב"ה אומר לנו: 'קחו עכשיו כפית של דבש מתוק. שלכם, מגיע לכם'".

"לקב"ה יש הדרך שלו להנהיג את עולמו"

"מצאנו את רני – וזה שלך"

הטלפון הראשון שערך ואך היה ליחיאל לייטר, שגריר ישראל בארצות הברית, ואביו של משה לייטר הי"ד, חברו הטוב שהיה עימו מתחילת המלחמה ונפל בה. "אמרתי לו: 'מצאנו את רני גואילי, ואני רוצה להגיד לך שזה שלך. אנחנו מגיעים להישגים כאלה בזכות משה וכל החברים שנפלו, ובזכות הוריהם'".

לואך ברור, כי גם לאחר מציאת גופתו של גואילי הי"ד המלחמה לא תמה. "המלחמה לא נגמרת – ולא בגללנו. אילו זה היה תלוי בעם היהודי, טוב הלב והרחמן, מזמן היינו חוזרים כל אחד לחייו. הערבים, בצד השני, הם חורשי רעה, והם לא ייתנו לנו מנוחה עד שנבין מי אנחנו. צריך לפתוח את ספר שופטים, לעבור פרק-פרק, דף-דף, ולהבין שכשעם ישראל שוכח מי הוא, יש אנשים שיטרחו להזכיר לו".

לסיום, אתה אדם דתי ונחשפת למראות קשים, הן בנובה ובקיבוצים והן באובדן חברים קרובים במלחמה. אירועים כאלו מטלטלים את האמונה?

"ממש לא. לקב"ה יש הדרך שלו להנהיג את עולמו. הוא מוביל אותנו בדרך ארוכה, ולא ניתן לשפוט את אופי וטיב הדרך רק על פי צעד אחד ספציפי שאתה נמצא בו. אנחנו מבוססים פה בביצה, שקועים בה עד המותניים, ועוד רגע אחד המים מגיעים מעל ראשנו. אבל כשאתה מסתכל על עם ישראל – אתה צריך לצפות גם למרחוק.

"השבעה באוקטובר הוא נורא ואיום, אני לחלוטין לא רוצה שייצבע בוורוד – גם לא לרגע אחד. אבל אני יכול להגיד בצורה הכי מבצעית וביטחונית: אילולא השבעה באוקטובר, המצב שלנו היה הרבה יותר חמור. כשאתה רואה את זה, אתה אומר: יש ספק אם הוא אוהב אותנו? ברור שהוא אוהב אותנו".