האיש שמלווה את בני ה-90 שנפרדים מארץ ישראל: "זה לא טיול, זו שליחות"

זה היה יכול להישמע כמו אחד הסיפורים שלצערנו נשמעו הרבה אחרי שמחת תורה תשפ"ד: משפחה מעוטף עזה פונתה מביתה ויצאה בנס גדול, אך עם בית שרוף ומפויח. בני המשפחה רצו יותר מכל לפגוש את הסבא המתגורר בארה"ב, וגם הוא רצה לפוגשם שכן חרד לשלומם קשות. נותרה רק בעיה אחת: הסב מרותק לכיסא גלגלים, וכמובן אינו יכול לחשוב על הגעה לארץ, שכן הוא בקושי מסוגל להתנייד באזור מגוריו. המשפחה, לעומת זאת, אינה יכולה לטוס לחו"ל שכן בשל המלחמה בוטלו רוב הטיסות היוצאות.

כאן נכנס לתמונה יהודי יקר בשם אשר הירשברג, שמתייחס לכל מקרה כזה כמשימת חיים. הירשברג, מנהל אגף התיירות הנגישה ביד שרה, כבר מזמן אינו עוסק בכך כעבודה אלא כשליחות. הוא יצר באופן אישי קשר עם הסב, ובדק מהם האביזרים להם הוא נזקק על מנת להתנייד בארץ. לאחר מכן דאג לכך שימתין לו בשדה התעופה טנדר נגיש עם מעלון וכל הנצרך. "היו הרבה מקרים מרגשים שהזדמן לי לראות, אך מפגש כזה בין נכדים לסבא לא ראיתי זמן רב", הוא נזכר.

רגעים של שקט ורוגע על חוף הים

טיול ב"מיני ישראל"

תיירים מחו"ל בטיול משותף

לא מוותרים על החלום

המשפחה מעוטף עזה אינה היחידה. הירשברג השתתף לאחרונה בתערוכה הבינלאומית IMTM – תערוכת תיירות יוקרתית, בה הציעו חברות תעופה וסוכני תיירות את שירותיהם השונים. אנשים שחלפו בין הדוכנים הופתעו לגלות שם את הדוכן של הירשברג, בו הציג קביים, מעלונים מיוחדים לרכב ואביזרים נוספים. "לדעתי זה חלק בלתי נפרד מהתיירות", הוא טוען. "היה חשוב לי שאנשים יהיו מודעים לכך שאנחנו נמצאים כאן עבורם, ולוקחים על עצמנו כמשימה לאפשר לכל אדם באשר הוא בעולם להגיע לישראל, מבלי שהצרכים המיוחדים או המוגבלויות שלו ימנעו זאת ממנו".

לאלו סוגים של צרכים אתה נותן מענה?

"זה מתחיל כבר ביציאה מהמטוס", מפרט הירשברג. "תחשבו על זה – כשתייר נוחת בארץ הוא נתקל ראשית כל בצורך להתנייד משדה התעופה למקום בו הוא מתאכסן. התחבורה בארץ כידוע אינה נגישה ב-100%, אז איך הוא אמור לעשות זאת?הרי הוא אפילו לא יכול לעבור למונית, וגם אם כן – כשיש לו הרבה תיקים ומזוודות, והוא עצמו מוגבל עם כיסא גלגלים, זה בוודאי מורכב עד בלתי אפשרי.

"אבל כאן זה רק מתחיל, שכן כאשר הוא מגיע למלון, או לדירה, הוא צריך לעיתים שתהיה לו מיטה מותאמת וכיסא גלגלים, לפעמים גם בלון חמצן, ולא פעם גם ציוד מורכב מעבר לזה. לא מזמן דיבר איתי מישהו מקליפורניה, שסיפר לי שהוא מביא את בנו בן ה-13 לארץ להנחת תפילין. שמחתי לשמוע, אך אז הוא הוסיף והסביר שהילד עם שיתוק מוחין ולא מסוגל להתנייד בעצמו. הוא זקוק למנוף מיוחד, שירים אותו מהמיטה ויעביר אותו לכיסא הגלגלים. זה אמנם הגיע בהתרעה קצרה, אך נרתמתי מיד למשימה והבאתי לבית המלון את כל הציוד שהילד צריך – מיטה מיוחדת, מנוף, כיסא מיוחד לנכים, כיסא ישיבה ועוד. האב סיפר לנו אחר כך בהתרגשות, שבבית הציוד הזה ממלא להם את כל החדר, והיה ברור שהם לא יכולים להביא אותו איתם במטוס.

"כך היה לא מזמן עם משפחה מצרפת שביקשה להגיע לארץ הקודש – לטייל, וכמובן לבקר במקומות הקדושים. אבל בעוד שעבור משפחה חוצניקית ממוצעת מדובר בדרך כלל בעיקר בשיקול תקציבי וארגוני, כאן המקרה היה קצת מורכב, שכן התינוק שלהם מחובר לחמצן ומתקשה להתנייד. "הם כמעט ויתרו על החלום", מספר הירשברג. "אבל אני לא חשבתי לוותר, ולקחתי זאת כמשימה אישית: הגעתי לדירה שהם שכרו, וארגנתי עבור התינוק בלוני חמצן מותאמים עם וסת מיוחד שיאפשר מינון מדויק ובטוח שיתאים בדיוק לצרכיו".

להמשיך בשליחות

אם מדברים על מקומות אכסון, אומר הירשברג שיש צורך גם בשימת לב. "אני תמיד שואל את התיירים מחו"ל היכן חשבו להתאכסן. לעיתים הם רואים צילומים של המלון, שכלפי חוץ נראה מונגש, ומאמינים שהכל יהיה בסדר. בסופו של דבר, הם מגיעים ומגלים לא פעם שהחדר אמנם מונגש, אך בכניסה למקלחון יש שיפוע שלא מאפשר לכיסא הגלגלים לעבור, או שבכניסה לחדר האוכל יש מדרגה, או שאי אפשר לצאת למרפסת. כך מוצא התייר את עצמו לא פעם כשהוא 'כלוא' בתוך החדר; הוא הגיע לטייל בארץ, אך בעצם לא יכול כמעט לצאת. זה הופך למורכב עוד יותר כשמדובר בדירות, שם בכלל קשה לאסוף מידע עד לרגע שאתה מגיע למקום. גם כשמציגים לפניך תמונות של הדירה – לעיתים קרובות מתברר שכל קשר בין התמונות למציאות מקרי לחלוטין".

לא פחות חשוב מכך הוא נושא המסלולים הנגישים. הירשברג מציין, שהוא יוצא בעצמו אל השטח על מנת לאתר מסלולים שיתאימו גם לאנשים עם מוגבלויות. "תיירים שואלים אותי: 'אני יכול להיכנס לכותל? הוא מונגש? אני יכול לנסוע למצדה? אני יכול לטייל בעין השופט?'. לא תמיד אני יודע להשיב, אבל אני מתייעץ עם מורי דרך מיוחדים שעברו הכשרה של משרד התיירות, והם נותנים את מלוא האינפורמציה שאדם רגיל לא יודע לתת. כי מי באמת זוכר אם האבנים בריצוף של שער יפו הן ישרות או מעוקלות, ומי בכלל מודע לזה שהן עלולות לגרום לכאבי גב לאדם על כיסא גלגלים?"

באופן כללי מדינת ישראל מונגשת, או שתיירים נאלצים לוותר לעיתים קרובות?

"השאיפה שלי היא לומר לתיירים 'כן, אתם יכולים'. אבל לצערי זה לא תמיד מתאפשר, ובהחלט יש לנו הרבה היכן להשתפר בכל הנוגע להנגשה. הדבר הכי כואב לעיתים הוא שמסלול שלם מונגש לגמרי, אך לבסוף חסרים שירותים מונגשים, או שבכניסה יש דרך עפר קטנה שלא ניתן לעבור מעליה עם כיסא הגלגלים, והתייר שטרח והגיע נאלץ לוותר על הכניסה".

הירשברג אינו מצפה לתמורה על פעילותו. "הסיפוק גדול לאין ערוך, וזה חשוב יותר מכל. אני פוגש אנשים שהגיעו לשמחות משפחתיות, אחרי שהיו בטוחים שאין סיכוי שישתתפו בהן, וכן אנשים בגילי 90 ומעלה שמגיעים לארץ מתוך מחשבה שייתכן שזו הפעם האחרונה בה הם מבקרים בה, ורוצים פשוט להיפרד. כשאני משוחח איתם אני פתאום קולט את החשיבות העצומה שיש בכך – לאפשר להם להגיע לארץ הקודש. כשאני נפרד מהם לאחר מכן בשדה התעופה, הם עם דמעות בעיניים, וזה מה שנותן את הכוח להמשיך בשליחות הגדולה והחשובה הזו".